כדי להמחיש את חיי המשפחה של הוס, גלזר שיחזר את ביתם האמיתי, ובאמצעות עדויות ארכיוניות, הצליח לחבר איך נראו חייהם בתקופה שבה חיו מחוץ למחנה. הבמאי גם הציב מצלמות באופן סטטי סביב האולפן, מה שאיפשר לשחקנים, כולל כריסטיאן פרידל בתפקיד הוס ו-סנדרה הולר כאשתו הדוויג, לשוטט בחופשיות. זה נותן לסרט תחושה מציצנית לחייהם הפרטיים, בשילוב החשש שאלימות עלולה לפרוץ לפריים בכל רגע. האימה ההולכת וגוברת, עם זאת, נובעת ממה שלא מוצג – כמו שפתון משומש למחצה שהדוויג מוצאת בכיס של מעיל פרווה שהיא לובשת, או מהדרך שבה הוס מצטט כלאחר יד את היעילות של קרמטוריום חדש, וחוזר על המילים: “לשרוף, לקרר, לפרוק, לטעון מחדש”, כמו מנטרה.

הרגעים הקטנים האלה – ההכרה האקראית לזוועות הבלתי ניתנות לתיאור שבוצעו על ידי הנאצים, שלא מופיעים בסרט – עוצרי נשימה כמו הרגעים המרמזים על האלימות הרגשית המתרחשת בתוך המשפחה. הולר, שכבר זכתה לשבחים על התפקיד המבריק שלה ב-“אנטומיה של נפילה“, נהדרת כאן, ומביאה תמונה של אושר ביתי עם אכזריות מרושעת מתחת לפני השטח. דמותה נאחזת נואשות ברעיון של החיים המושלמים, וכשמשהו מאיים לערער אותו, היא דוחה אותו באדישות קרה או בהתפרצות ארסית.

“אזור העניין” משתמש בצבע ובקול כדי ליצור אי-נוחות אצל הצופים עוד יותר. בנוסף לצלילים שאנו שומעים מעבר לגן המוקף חומה, גלזר מתאחד עם המוזיקאי מיקה לוי, לאחר עבודתם המשותפת על “מתחת לעור“. הפסקול מלא באפקטים קוליים מעולם אחר, והסרט כולל צלילי סאונד חייזרים. בכך הסרט מביא אינספור ניגודים. צבעי חיי הבית של הוס – אפורים, ירוקים, כחולים – מושתקים כנגד להבות המגיעות מהמשרפה, או מהפרח האדום הבוהק כאשר צבעו מכלה את המסך. “אזור העניין” הוא אחד הסרטים המטרידים ביותר שיצאו בשנים האחרונות, רלוונטי להפליא להיום, פולשני בעיצובו, ואשר יקועקע במוח הצופים כחוויה קולנועית בלתי נשכחת.