סרטו של התסריטאי-במאי טראן אן הונג עוסק באוכל. כן, אבל חשוב יותר הוא האופן בו הוא חוקר את הנושא הזה: תוך תשוקה עמוקה. בבניית שכבות על שכבות, הוא מלמד את הצופים מה זה אומר לאהוב אוכל, ואיך אהבה נוצרת דרך אוכל.

בסצינת פתיחה ארוכה של הסרט "הקדירה", שמוקדשת כולה לארוחה מלכותית, האוכל הופך ליותר תהליך מאשר מוצר. ההכנה, הבישול, הציפוי, ההגשה והאכילה נלמדים על ידי מצלמה סקרנית, והסרט טובל אותנו בצלילים הרבים של פעולות יצירה זו. האנשים המעורבים הם לא רק טבחים וסועדים, אלא אנשי גורמה וגסטרונומיה. אהבתם לאוכל, ברורה בפניהם מלאות התשוקה, ומתבטאת באמצעות הערכה ויראת כבוד לכל פרט קטן בתהליכי ההכנה והטעימה.

מה שמגיע בהמשך, ומעמיק את הנושא, הוא בעיקר סיפור אהבה. הסרט מתרחש בשנת 1889, סביב דודין בופאן (בנואה מג'ימל) – דמות קולינרית היסטורית צרפתית ידועה, ו-אז'ני (ז'ולייט בינוש) – השפית שלו מזה 20 שנה. הם אהבו זה את זו כבר זמן מה, ובילו לילות רבים יחדיו, אבל אז'ני סירבה לכמה הצעות נישואין שלו. היא אומרת שהיא מעריכה את החופש שלה, אבל נראה ברור שאוכל, ולא דודין, הוא הייעוד האמיתי שלה. הקנטת מערכת היחסים הזו, שנראית כמרקם עדין ומבוצעת בתווי רגש עמוקים על ידי מג'ימל ובינוש, תורמת רבות לקידום הסרט כמחקר של התמסרות. אבל מה שנקבע בסצינת הפתיחה, ממשיך גם לעומק הסרט: הבמאי מלמד את הצופים לשים לב לפרטים הקטנים, ועל כך מושתת כל צעד, תו, רעיון או סצינה. צילומי המשחק והבעות הפנים הם סמל לאהבה, וכיף להביט בדמויות דרך עדשת המצלמה ולהעריך אותן. כל פריים חדור בחום, וכחוויית צפייה, זה פשוט נפלא.

בעוד שהיקפו של הסרט מרוכז בהכנת מנות אוכל, הרעיונות שמאחורי המנות אינם מוגבלים. אוכל הוא הוא רק רמז, ומקומו בחיי האדם נראה מכמה זוויות. אז'ני היא בהחלט אמנית, והאוכל שלה מביא את אופייה המיוחד לעולם. כאשר חבריו של דודין מקוננים שהיא לא מצטרפת אליהם לסעודה, היא מתעקשת שהיא תמיד שם ואומרת במזון את כל מה שהיא יכולה לומר.

האוכל נצפה גם ככלי כוח, מדע וחינוך. אנו למדים ש'בייקד אלסקה' (או 'חביתה נורווגית') נוצר בהשראת גילוי של פיזיקאי על התכונות המבודדות של חלבוני ביצה. חקלאים מקומיים שיפרו את היבול שלהם על ידי שימוש באנטנות נחושת ואבץ כדי לעורר זרם חשמלי מתחת לאדמה. השיטה המדעית קשורה לרוב לבישול; לעתים רחוקות יותר עם אהבה. אבל האם זה רק הסחה מכוונת? זאת כיוון שהסרט "הקדירה" מלא בדימויים טבעיים ובנופי סאונד, ודודין מרבה להתייחס לעונתיות של האוכל, ומפנה את תשומת לבנו לשינויים במזג האוויר ובאיכות האור.

"הקדירה" הוא אימוץ ברור של אוכל כמטאפורה לחיים – ארוחה נהדרת מסתיימת בצלחת ריקה. עם כל כך הרבה משתנים במשחק, אין ערובה שאפילו לאותה מנה יהיה אי-פעם אותו הטעם שנחווה אותה בשנית. הדרך היחידה להתקדם היא להקדיש כמה שיותר תשומת לב לדברים הראויים לכך, כאן ועכשיו.

"הקדירה" | "The Taste of Things" | "La passion de Dodin Bouffant" – עכשיו בבתי הקולנוע.