במקבץ הנוכחי משתתפים אמנים ותיקים וזוכי פרסי המוזיאון: יאיר גרבוז ואוזיאש הופשטטר, איזבלה וולובניק, אירית חמו, להלי פרילינג, ראובן קופרמן, חביב קפצון, נועה תבורי וגם פרויקט מתארח ערוגת בארי
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
\\ יאיר גרבוז מארח את אוזיאס הופשטטר: ראשים וציור בתוכם
אוצר: יאיר גרבוז
ליווי אוצרותי: ד"ר איה לוריא
בשנים האחרונות יצר יאיר גרבוז עבודות חדשות, מלאי דמיון, הומור וכאב קיומי דק, שבמרכזו ציורי ראשים ודמויות אדם. ביד חופשית ומשוחררת הוא שב אל התבנית החזותית המוכרת בשלל סגנונות מתחלפים ועיוותים צורניים, ומוותר מראש על חוקיותו של הסדר הטוב ועל כובד הראש המתבקש. הדיאלוג של גרבוז עם ד"ר איה לוריא, המנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון הרצליה, הוביל לגיבוש תערוכה כפולה, המציעה מפגש אמנותי רב ערך: לצד סדרת הציורים החדשה של גרבוז מוצגים גם ציורים נבחרים מעיזבון הצייר אוזיאש הופשטטר (1905–1994) שבאוסף המוזיאון.
הבחירה בהופשטטר התבררה כבלתי נמנעת. לדברי גרבוז "שנינו ספקנים כלפי העולם, כל אחד באופן אחר, ונאחזים בדמויות שאנחנו יוצרים. לא בין לבין מצייר הופשטטר, אלא גם וגם. וזהו האזכור הראשון לקרבה שאני חש בין ציוריי שלי לשלו, שהרי גם אני מוצא את עצמי לא בוחר בין לבין אלא מצייר גם וגם. לשנינו יש עולם נערם. עולם מצטבר, שהעמידו לאורך שנים גוף יצירה רחב היקף, זכו להכרה ומתמלא ונדחס". ייתכן שגרבוז אף זיהה בהופשטטר שותף לסוד, בעל אותו טמפרמנט דינמי, יצירתי, שוצף, משוחרר ואולי פורק עול של אמנים במעמדם באיכות יצירתם ובעברם תערוכות מוזיאליות רבות, קטלוגים, פרסים וראיונות. ניתן לזהות בעבודתם של השניים "סגנון מאוחר" במובן שהמשיג תיאודור אדורנו ב־1937 – תודעת האחרית הדוחקת באמן ליצור יצירה חסרת מעצורים המתאפיינת בחופשיות אקספרסיבית וחושנית, ואולי אף בחזרה למקורותיו הסגנוניים הראשוניים; ה"מאוחרוּת", לפי אדורנו, משקפת שחרור של האמן מכבלי המוסכמות האמנותיות ומהציפיות שתלו בו במשך כל חייו. התערוכה מבקשת לשקף את הזיקה שגילה גרבוז בין עבודתו שלו ובין יצירתו של הופשטטר ולהציג מחווה להופשטטר, ומציפה דיון בשיח האמנות המקומי, בסוגיית הקאנון ועוד.
התערוכה מלווה בקטלוג שהופק בתמיכת קרן ציבורית ע"ש הופשטטר אוזיאש ז"ל, קרן אילנות של זהב וגלריה גורדון. הקטלוג מתעד את מהלך האוצרות וכולל מסה שכתב גרבוז על יצירתו ועל הדיאלוג עם הופשטטר.
\\ חביב קפצון: צער העולם
זוכה פרס קשת לאמנות עכשווית מיסודה של משפחת בר-גיל אבידן
ליווי אוצרותי: איה לוריא
מפיקת הפרס: ורד גדיש
חביב קפצון מציג במיצב וידאו את הדמות ולטשמרץ, בתוך עולם שאין בו אחיזה, שאינו מציע קרקע מוצקה. הוא עיצב את הגיבור המופלא שלו על פי המונח הגרמני Weltschmerz, שמשמעו "צער העולם" או "כאב העולם" והוא מאפיין את הרומנטיקה הגרמנית, אך מתאים לימינו ממש כפי שהלם את המאה ה־19. זו התחושה שעולה כשמבינים שהעולם אינו מה שהוא צריך להיות, כשניצבים אל מול ה"למה" הבלתי ניתן לידיעה של הסבל. קפצון שוזר מיתולוגיה, היסטוריה ודמיון עשיר, ומספר סיפור פיוטי וגחמני על האנושות. הוא משתמש במיומנות בלקסיקון חזותי מקורי הנשען על תרבות פופולרית, חומר תיעודי ומדע, ומזקק שפה פואטית, מלאת הומור, המציבה במרכזה שאלות קיומיות. הוא בוחן, בשנינות מוזרה, את המשקל הקיומי של מה שעושה אותנו אנושיים. הוא מדגיש זאת בכאב בסיפור המיתולוגי שמספרת ישות מתמוססת, על הולדת התודעה עם המילה הראשונה שנאמרה אי פעם. באותו רגע, נעשינו מובחנים משאר העולם ונותרנו מבוישים ובודדים, מנסים למצוא משמעות בעולם נטול היגיון. ועדיין, שגרת הבוקר של העולם שבה ומתקיימת כמאז ומתמיד.
\\ איזבלה וולובניק: שלוש שריטות ומכתב אהבה
זוכת המענק ע"ש לורן ומיטשל פרסר, במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית 2024
אוצרות: אילנית קונופני, איה לוריא
איזבלה וולובניק יוצרת עולם מבוכי הנע בין חללים ביתיים מדומיינים לנופים מקומיים, תוך דיאלוג עם דימויים מההיסטוריה של האמנות ומהסביבה המיידית שלה. היא מוסיפה מחוות לתתי־תרבויות, כמו מוזיקת מטאל ואיקונוגרפיה של האינטרנט, אזכורים לתרבות פוסט־אינטרנטית (אמנות הנתונה בדיאלוג עם האסתטיקה של הרשת ותתי-תרבויות שצמחו בה) ומוטיבים אסתטיים מסרטי אימה.
עבודותיהּ עוסקות בייצוגים של נשיות וחייתיות בתרבויות ובשפות; בדמוניזציה ודה־הומניזציה כהעצמה סמויה או כעמדת כוח אלטרנטיבית; בשאלות על היררכיה, יחסי כוחות, מיניות ותשוקות אלימות – בחברה, בתרבות ובנפש. השילוב בין הדמויות, היצורים והחפצים המוכרים שהיא מתארת ובין אלמנטים כוחניים, מיניים ואלימים מרכיב רבדים סותרים ומסוכסכים של קיום הממוטט את ההבדל בין אנושיות ומפלצתיות. בלב חלל התערוכה ניצב אובייקט פיסולי שנוצר בהשראת שולחן של משחק מלחמה שניכס הצבא הפרוסי במאה ה־19 למטרות אימון ומחקר.
חודשים רבים לפני שפילחה את חיינו השבת של שבעה באוקטובר 2023, תכננה וולובניק טריטוריה בתלת־ממד – פני שטח של נוף משתנה – שאפשר לשלוט ולהביט בה ממעוף ציפור. מוצבים בה פסלונים של דמויות, שחלקן מופיעות גם בציורי השמן וברישומי הפחם של וולובניק, המציגה שדה קרב תרבותי מסועף. שלוש שריטות, שנוצרו מִטְּפָרִים של חיה נשית או אישה חייתית, חוזרות בעבודותיה ומותירות חותמן על גבי הקירות ועמוק בבשר הדמות הנשית, מטשטשות את הגבול בין גוף לגוף ובין המרחב לתכולתו, עד שנדמה כי החדר הפך לגוף.
\\ אירית חמו: ובכן, הינה העולם, קטן וגדול כמו אב
אוצרת: טלי בן־נון
בשני העשורים האחרונים מתעמקת אירית חמו בשאלות הקשורות במודרניזם הישראלי ובשינויים המתחוללים בו. פעולתה האמנותית מבקשת לנבור באדמת המקום ובהיסטוריה שלו, ובעבודותיה מוטמעים מאפיינים של התנועה הכנענית, מודרניזם ואדריכלות ברוטליסטית. מושאי ההתבוננות שלה הם עבודות בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי – פסלי חוץ, אנדרטאות, תבליטים, שטיחים וציורי קיר במרחבי הפנים והחוץ של האדריכלות הציבורית בישראל הצעירה של שנות ה־50 וה־60.
בתערוכתה (ששמה הוא ציטוט משיר של אושן וונג, בתרגום שירה סתיו) חמו פורמת את גבולות ה"בון־טון" המקומי באותן שנים, ומציעה קריאה חדשה בסוגיות של זהות, נרטיב, מורשת והמשכיות. היא לא רק מבקשת לקרוא (ולכתוב) מחדש את הקאנון ולכלול בו יצירות נשכחות, אלא גם קוראת תיגר על הפיחות במעמדן של מלאכות היד בשדה האמנות, שהיה להן תפקיד נכבד בגיבוש הזיקה התרבותית והלאומית בשנותיה הראשונות של המדינה.
בתערוכה הנוכחית מציגה חמו שלוש אנדרטאות אישיות, בין היתר בהשראת מורשתם של האדריכלית ארנונה אקסלרוד (1935–2019, ישראל) והצייר אהרון כהנא (1905, גרמניה – 1967, ישראל), לצד אימהות ואבות תרבותיים נוספים. חמו מפקיעה את החזות המונומנטלית־הירואית המאפיינת אתרי הנצחה רבים בישראל ומציעה אתיקה פיסולית המגדירה מחדש את היחסים בין אידיאולוגיה, צורה וקנה מידה. היא מציגה רשת ענפה של כלים־צאצאים למלאכה נשית, שגילמה בתוכה אלמנטים אסתטיים מקומיים של חומר, צורה ועיטור. שרשרת האובייקטים משקפת רצף (חיים) של קדרות ישראלית שיוצרה במפעלי קרמיקה שהיו ואינם עוד: חרסה, לפיד, קדר, כדן, ועוד.
\\ראובן קופרמן: צללים
זוכה פרס דיסקונט לעידוד היצירה, במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית 2024
אוצרת: איה לוריא
בתערוכת היחיד של ראובן קופרמן מוצגים גופי עבודה מהשנים האחרונות, הכורכים יחד פיסול וציור. בציוריו גדולי הממדים הוא מתווה על הבד, בצבעוניות עזה, מרחבים דיסטופיים המתריסים כנגד ערכים של איפוק, הקפדה, פרופורציות ותפיסות של "טעם טוב". בתוך יערות פרא סבוכים משולבים ציטוטים מתולדות האמנות לצד עמודי טוטם, פיסול שבטי ומטוסים נטושים, המסמנים את שקיעתה של הציוויליזציה ואת נסיגתה למצב תודעתי ראשוני ולהלך רוח פסיכדלי.
בתקופת הקורונה החל קופרמן לעבוד בחימר, במקביל לציור. הוא יצר אסופת פסלים המכונה בפיו "עצים". אפשר לזהות בתוכם ספק ראשים אנושיים, ספק מסיכות פנים גרוטסקיות, אברי גוף מקוטעים, מושכים ומאיימים, וצמחים מפלצתיים – או שמא ראשי חיות – שעברו מוטציות שונות ומשונות ועולים כרוחות רפאים.
מיצב קיר פיסולי גדול, הנגזר מהיטל הצללים הנגטיבי של פסלי החימר, חותר תחת היחס הפיזיקלי המובנה בין האובייקט הממשי לצילו, ומציג הצעה מסדר אחר לנוכחות החומרית בחלל ולהיעדרה – ליחסי אור ואפלה, מציאות ואשליה. הצופים מוזמנים לשקוע בהתבוננות בגילוי הצורני, העשוי לחזור ולהתמוסס כהרף עין בסימנים שקופים הצפים בחלל, כאלטרנטיבה לתפיסת הממשות.
\\ נועה תבורי: צימאון
אוצרת: סמדר שינדלר
מקבץ של פסלי ראש העשויים מתערובת של חומרי אדמה, מייצגים אסופת דמויות של עוברי אורח. כל אחת מהן הגיעה מדרך אחרת או פונה אליה, והן מספרות בדממה על ניסיונן. לצד פסלי הראש, מוצב "סַבִּיל" (سَبِيل) – מתקן ציבורי לשתייה. בערבית פירוש המילה "סַבִּיל" הוא דרך. חוט מקשר בין הקרבה האנושית ותחושת הקהילה של מקבץ הראשים ובין ה"סבּיל", המשמש כמקום מפגש והתכנסות ומהדהד נתינה לכלל וקשר חברתי.
בין פסלי הראש, העשויים חומרי אדמה שהתייבשה, ובין מי ה"סבּיל" יש מערכת יחסים מורכבת, קשר בין שני חומרים ובין שני מצבים: הכוח העצום והבלתי נראה האצור באדמה במצבים של צחיחות, יובש וקמילה, לצד מים זורמים המעניקים חיים וצמיחה אך עלולים גם להביא להרס ולכליה אם ישטפו ויסחפו את קהילת פסלי הראש או ימוססו את האדמה שממנה הם עשויים. כל ראש שואב כוח מכפיליו הסובבים אותו, משתיקתם ומההשראה המגנטית שביניהם.
אוסף+
\\ להלי פרילינג: Home
אוצרת: איה לוריא
טקסט מאת להלי פרלינג
הסדרה HOME מורכבת מסרטונים קצרצרים החוזרים על עצמם, כמו קובצי גיף זעירים המקעקעים רגעים קטנים של דרמה בלופ אינסופי. במהלך הסגר בתקופת הקורונה, השתמשה להלי פרילינג במגזינים של עיצוב פנים ובקטלוגים של רשתות כמו איקאה, כבסיס וכרקע לסדרה. הבתים המסודרים החלו להתפרק לכדי חללים מבולגנים, עמוסי אוכל וחפצים, והחללים נעשו אנושיים יותר ואידיליים פחות. אנשים נופלים, נחתכים, מתים, קוקטיילים רוקדים וגולגולות מרחפות. הקטסטרופות הן רגעים של שבר, אבל השימוש של פרילינג בדימויים נתונים מאפליקציות מחדיר בעבודות נימה של גרוטסקה וסלפסטיק. המקטע הדרמטי הזעיר נכלא בסצנה חוזרת ונשנית, המייצרת רגע שיא ללא התחלה וללא סוף, ללא מוסר השכל וללא קתרזיס. בתצוגה כלולים ארבעה סרטונים מאוסף המוזיאון, וכן סרטון חדש בסדרה. העבודות נרכשו לאוסף המוזיאון כחלק מפרויקט "יומני קורונה" לרכישת עבודות לאוסף מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, באדיבות קרן פרופ' מיכאל אדלר ז"ל.
\\ פרויקט מתארח: ערוגת בארי: סיפורן של משפחות מקיבוץ בארי דרך הצמחים שנותרו בבתיהן לאחר שבעה באוקטובר
אוצרת: ניבי להבי
ליווי הפקה: עפרי לוי צמח
ערוגת בארי הוא תיעוד של אירוע שאי אפשר להכילו. הצמחים שבמיצב נאספו בין הבתים ההרוסים בקיבוץ, מבקשים לתעד חלק ממה שהיה ואיננו יחד עם מה שנותר. לתעד את מערכת היחסים שנבנתה בין אדם לביתו, ובינו לבין האדמה שעליה הוא חי ושממשיכה להצמיח צמחים בינות לחורבות. במגדיר הצמחים המצורף מפורטים מאפייניו של כל צמח, סיפור המשפחה והבית שמהם הגיע, וכן האופן שבו נאסף.
ניבי להבי, אוצרת הפרויקט, היא מעצבת ויוצרת. בשבעה באוקטובר נרצח חברה שחר צמח מקיבוץ בארי. שחר היה בעלה של עפרי לוי צמח, שליוותה את הפקת התצוגה. השתיים כותבות על יצירת הפרויקט המשותף: "בביקורנו הראשון בקיבוץ בארי, כחודש אחרי הטבח, התהלכנו בין הבתים ההרוסים, ורק קול הצעדים שלנו על שברי הרעפים המפויחים נשמע בחלל. בתוך האבק והפיח, הצמחים היו כתמי הצבע היחידים שזיהינו. חלק מהצמחים נותרו ניצולים יחידים מהשריפה, אך מסביב לכמה מהבתים נותרו גינות מוריקות שלמות, כמו עוטפות את הבית שקרס, עדות לקשר האיתן בינן לבין תושבי הבית שטיפחו אותן. אספנו את השברים ואת הצמחים. ביקשנו להחזיק את הניגוד שבין המפוחם, ההרוס והמת, ובין הירוק והחי, ולחבר אותם לסיפור אחד של בית, של משפחה, של קיבוץ".
13.4.24 – 29.6.24
מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, הבנים 4, הרצליה
שעות פתיחה: ב'-שבת 10:00 – 14:00 ג' וה' גם אחה"צ ב- 16:00 – 20:00