84 שנה, מאז 1940, היה כאן סדר ציבורי (בחדר האוכל) או משפחתי ( לאחר סגירת חדר האוכל) אבל תמיד נשמעו קולות שירה ומלל ואילו השנה, אין לנו סדר וגם לא ציון כלשהו לבוא האביב ולגשם שהלך לו. רק מתי מעט, עיקרם חילי מילואים וחברי כיתת כוננות, חוגגים במועדון הנטוש את הערב המסורתי (הכותב הנו חבר […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
לאחר 84 שנים לא יציינו בקיבוץ מצובה את חג החירות הוא חג האביב הוא חג שיבת העם לארצו- הפסח. לפני שנת 2000, אז חדל חדר האוכל הקיבוצי מלפעול, גדשו מאות חברים ואורחים את המקום תוך שהם צופים במסכת מוסיקלית ומילולית תוך שהם לוגמים מרק כופתאות ונוגסים בגפילטע פיש הבלתי נמנע. החבר הנכלולי של המשק גילם את דמות הרשע בהגדה, הבתול התורן קרא בפאתוס את התם, וזה שאינו יודע לשאול היה בדרך כלל עורך העלון המקומי. ה'חכם' המצובאי נבחר מתוך צוות הרפת בשל החוכמות שהיה עושה בימי החול. מי שלא שר או הקריא או התבוסס בקיאו לאחר ארבע כוסות אמור היה לערוך את השולחנות או להגיש את האוכל. תורנות החיסול היתה השנואה מכולן וזכור לנו היטב אותו עלם חמודות שהגיע לעבוד ונשק בידו. כשנשאל לפשר הדבר הודה שאכן לקח את תורנות החיסול ברצינות .
84 שנה, מאז 1940, היה כאן סדר ציבורי (בחדר האוכל) או משפחתי ( לאחר סגירת חדא האוכל) אבל תמיד נשמעו קולות שירה ומלל שהלכו והתגברו עם 'מה נשתנה' 'חד גדיא' והגיעו לדציבלים מפוקקי אוזניים בשירה הרבים 'אחד מי יודע'. ואילו השנה, נוכח הפינוי ורעשי הרקטות והטילים שלנו ושל חיזבאללה , אין לנו סדר וגם לא ציון כלשהו לבוא האביב ולגשם שהלך לו. רק מתי מעט, עיקרם חילי מילואים וחברי כיתת כוננות, חוגגים במועדון הנטוש את הערב המסורתי.
כבר כילד רך אני זוכר את השולחנות הערוכים ואת החוגגים המחוייכים שפחות מאשר את יציאת מצרים ציינו את חג החירות והאביב. זכורה אותה חברה ניצולת שואה שקראה בקול ניחר את הפסוק 'שפוך חמתך על הגויים' ואת החברה הנוצרייה שנישאה לבן הקיבוץ ויצאה דומעת מהאולם. את ילדי הגנים שגילמו בחן ובזיופים את משל הכלב שנשך את החתול שאכל את הגדי וכיוב'. אחר כך באו המחוללות שבשורות הראשונות הסמוכות לבמה יכולנו לצפות בתחתוניהן . החג היה אחד מהמושקעים בחגי הקיבוץ ונפל אך במעט משמחת הפורים ויום העצמאות. כשבגרתי מעט למדתי גם לחשוש מפני הפסח בגלל התורנות שנכפתה עליי בבחינת 'עבדים היינו לסדרן במצרים'. לפחות את הגשת המרק המהביל מנעו ממני לאחר ששפכתי אותו על אורחת מפונפנת שיער.
השנה יציינו מאות מחברי הקיבוץ ותושביו את הפסח בשדות זרים. חלקם במלונות, אחרים בדירות בני משפחה או דודים מדרגה שניה ושלישית, רק מתי מעט יעשו זאת בבתים המוחשכים הצופים לחיזבאללה. בהתחשב ביותר ממאה החטופים שכבר 200 יום לא ראו את בוא האביב ורחוקים מרחק רב מתחושת החירות, גם לפסח אינטימי ועצוב כזה יש מקום.
החג פסח עלינו אבל אנחנו לא נפסח על הדאגה לחטופים ולא נשכח את מי שלא שרדו את המלחמה. נייחל ליציאת עזה ולאביב בלבבות.