אני מאוד מרוצה ממקל טיולים טלסקופי שקניתי בחנות ספורט בצרפת. המקל הקודם שלי, מקל רועים אוסטרי, נסדק, וחיפשתי מקל חדש. אז נתקלתי, לפני שנים, בהמצאה הטלסקופית הזאת. יש בה שלושה חלקים שנכנסים זה בתוך זה ומאפשרים לשנות את אורכו על פי הטופוגרפיה. מאריכים אותו בירידות, ומקצרים בעליות. קשה לי כבר להסתדר בלעדיו בהרים.

מצד שני, אני לא לוקח איתי שמשיה להרים. למה?

שני מבחנים לדימוי גברי

המקל הטלסקופי, בעצם גם מקל הרועים הישן. מוסיף לי אופי גברי. די אשלייתי, אם להודות באמת, אבל מה זה משנה, כל עוד אני נראה לצדו טוב יותר. הנה, שני מבחנים של דימוי גברי שעברתי בהצלחה.

מבחן הילדותיות – ירדתי מהאוטו, בחזרה מההרים, והילד של השכנים, בן שש בערך, עמד על המדרכה, לא רחוק. הוא שאל מה עושים במקל ושמחתי להדגים בפניו את כל האפשרויות הטלסקופיות, תוך פירוט מלא של הסכנות הצפויות למי שמטייל בלי מקל באזורים התלולים שבהם אני אוהב לטייל. הילד היה מוקסם, ראו לו את ההתרגשות בעיניים. וילד בן שש, מיותר לציין, יודע כבר מה מתאים לגברים, הוא הרי מנסה כל הזמן לחקות אותם. מיותר גם לציין ששמחתי שאמא שלו מקשיבה מהצד. למה שגם השכנה לא תדע?

מבחן הרועים – פגשתי לפני שבוע, בבקעת הרים נידחת, רועה דרוזי קשיש. עצרנו לדבר, כי יש בהרים אווירה ידידותית בין המעט שמגיעים לשם.

"אני שם לב למקל שלך", הוא צעק כבר מרחוק, לדעתי בהתפעלות מהרושם הגברי שלי .

התקרבנו, והוא ביקש לאחוז ולהתנסות בו. הפקיד בידיי את מקל הרועים שלו, ענף מגושם שמחליקים בעזרת אולר, והשתעשע, אולי לראשונה בחייו, במקל טיילים מודרני.

"זה יהיה המקל הבא שלי", אמר.

בקיצור, יש לי הרבה נחת. אני רחוק מאוד ממושגים של כבוד גברי, אבל, אני מודה שאני נהנה להפיץ סביבי את הרושם המוטעה הזה.

אז למה אין לי שמשיה?

תארו לכם שהרועה הדרוזי היה רואה אותי עם שמשיה 

היה חם ביום ראשון שעבר. הרבה מעל לממוצע העונתי. שמיים כחולים, שמש דוקרנית, ואני מטייל בהרים. לבשתי חולצה עם שרוולים ארוכים, חבשתי כובע, והייתה אפילו רוח קלילה, ובכל זאת נמאס לי שם מהשמש. הרגשתי כמו תינוק שההורים שלו שכחו בתוך אוטו נעול, באמצע היום, באמצע הקיץ.

בימים כאלה, שמשיה חשובה יותר ממקל טיולים, בפרט כשהיא יכולה לשמש, במצב של קיפול, גם כמקל הליכה. היא לא מרשימה כמו מקל טלסקופי, אבל מה חשוב יותר – הרושם או הבריאות? לפי ההתנהגות שלי, נראה שהרושם חשוב יותר. אין לי שמשיה, ואני גם לא חושב לצאת אי פעם להרים עם אחת כזאת.

בואו נודה: שמשיה משדרת נשיות, היא לא משדרת גבריות. לא בישראל. תארו לכם שהרועה הדרוזי היה רואה אותי עם שמשיה. הוא היה צוחק ממני. שמשיה אישית מגחכת אותי בכל מקום, ובמיוחד בהרים. ככל שהשביל נועז יותר, תלול יותר, השמשייה נראית מגוחכת יותר.

הסברי תועלת לא עוזרים במקרה כזה. הם נתפשים כהסברים משניים, פחות חשובים. גבר ישראלי, אולי גם מערבי ככלל, לא מטייל בהרים עם שמשיה, כי גבר ישראלי לא מטייל בהרים עם שמשיה. אין הסבר משכנע יותר. מטופש, אבל גברי.

בעצם, גם נשים ישראליות, אולי גם נשים מערביות ככלל, רובן אינן משתמשות בשמשייה. אבל אלו שכן – נראות נשיות יותר, מעודנות יותר, אפילו אדוניות יותר, קצת אצילות למראה. חלק מהן נראות מגוחכות עם שמשיה, מצועצעות, כאילו משחקות נשיות, אבל הסיבה לכך, כנראה, היא שהן נראות פחות נשיות על פי קריטריונים סטריאוטיפיים. ככל שהן נשיות יותר מבחינה סטריאוטיפית, כך שמשיה פחות מגחכת אותן.

היחס אל שמשיה הוא עניין של תרבות – משתנה ממקום למקום. בדקתי תמונות באינטרנט. נשים מערביות מצטלמות יפה מאוד מתחת לשמשיות. גם אנשים מכובדים בארצות אפריקאיות, בהן שמשיה היא סמל לסטטוס. ונאמר לי שגם בסין אוהבים שמשיות, גברים ונשים. אבל למה להרחיק לכת? די להתבונן בתוך עצמנו כדי ללמוד על הצרה הצרורה הזאת של סטריאוטיפ מגדרי.

הנשיות נתפשת איכשהו כחלק מהצד המגוחך של החיים

 אנחנו חיים בארץ מוכת שמש, צחיחה רוב הזמן. שמיים ללא רחמים. אין פלא שיש לנו שמשיות על שפת הים, בבתי קפה ועל המרפסות. אז למה לא להוסיף גם שמשיות אישיות? הרי יש לכולם מטריות נגד גשם. כמעט לכולם.

הציניות הישראלית, אולי האופי האתגרי, או האופי של חוסר אכפתיות, לא יודע מה בדיוק, מגחכים את השמשיות האישיות, והנשיות נתפשת איכשהו כחלק מהצד המגוחך של החיים. אפשר לראות זאת ברשימה הארוכה של תכונות סטריאוטיפיות המיוחסות לנשים בלבד. מותר להן להיות יפות בעזרת תוספות מגוחכות.

אבל, למה רוב הישראליות נמנעות משמשיות אישיות? תנו לי לחשוב על זה.