מחקרים מראים שהצדקות של סרבנות סלקטיבית נשענות גם על זיכרון השואה, על לקחיה המוסריים וההיסטוריים – מאפיין ייחודי של הסרבנות הסלקטיבית הישראלית 

מאת שלומית אשרי-שחף

היום מציינת מדינת ישראל את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בשנים האחרונות, יש החוששים מכך שהשואה, על זוועותיה ולקחיה, תישכח עם הזמן מזכרוננו הקולקטיבי, נוכח התמעטותם, האיטית אך העקבית, של הניצולים עצמם, ובשל קיומן של תופעות שליליות כהכחשת השואה. מחקרים על סרבנות חיילי צה"ל מראים שייתכן שחששות אלו מופרזים מעט.

'סרבנות סלקטיבית' היא מונח המאפיין חיילים, לרוב קרביים, המשרתים שירות סדיר ומילואים בצה"ל, אשר סירבו להשתתף בפעולה מסוימת בשל התנגדותם למדיניות ספציפית. יש להדגיש שסרבנים סלקטיביים הם חיילים מסורים ונאמנים, שנלחמו על הגנת המולדת (תוך סיכון חייהם) ומצהירים על נכונותם לשוב ולהילחם למענה בעתיד. סרבנות סלקטיבית הייתה, למשל, בשתי האינתיפאדות (1987-1992; 2000-2005) מתוך התנגדות לכיבוש בשטחים ובהתנתקות מחבל עזה וצפון השומרון (2005) בשל התנגדות לויתורים טריטוריאליים הכרוכים בפינוי יישובים.

הצדקות אלו הושמעו על ידי סרבנים בשמאל ובימין גם יחד

סרבנים סלקטיביים בישראל, כמו במדינות אחרות, מצדיקים את סרבנותם על בסיס טיעונים שונים. מחקרים שנעשו משנות ה-80 ועד היום מראים שבישראל, הצדקות של סרבנות סלקטיבית נשענות גם על זיכרון השואה, או ליתר דיוק, על לקחיה המוסריים וההיסטוריים. זהו, לא במפתיע, מאפיין ייחודי של הסרבנות הסלקטיבית הישראלית. יש לציין שהצדקות אלו הושמעו על ידי סרבנים בשמאל ובימין גם יחד, אולם במשמעות שונה ויש שיאמרו, מנוגדת, זו לזו.

בשמאל, יש חיילים שהצדיקו את סירובם לשרת בשטחים מתוך מחויבות לערכים אוניברסליים והומאניים, לרבות הגנה על זכויות האדם. הם טענו שלא די שהשירות בשטחים כרוך בדיכויו של עם אחר ובשלילת זכויותיו, יש בו גם סממנים המדמים אותם – לטענתם – לנאצים. למשל, הפקודות "לטהר את היעד" ו"לנקות את השטח מטרוריסטים" ומשימות השמירה על אסירים פלסטיניים במחנות שיועדו לכך, הן בתוך גבולות הקו הירוק והן מעבר לו (הדוגמאות לקוחות ממחקרה של רות לין, 1996). לכך ניתן להוסיף את התבטאותו הידועה של הפרופ' ישעיהו לייבוביץ' משנות ה-80 – יודונאצים – נגד חיילים המשרתים בשטחים.

בימין, לעומת זאת, היו חיילים שהצדיקו את סירובם להשתתף בהתנתקות בטענה שההתנתקות היא גירוש יהודים, כלומר ההתנתקות היא "פשע נגד האנושות" (מונח שהתפרסם בעקבות משפטי נירנברג לאחר השואה). בנוסף, הנסיגה הזאת ונסיגות נוספות, עלולות להשיב אותנו ל"גבולות אושוויץ" (כדברי אבא אבן) ולאפשר, שוב, השמדה של העם היהודי. לכך ניתן להוסיף את כינוי הגנאי "נאצים", שהושמעו על ידי חלק מהמפונים כלפי חיילי צה"ל שבאו לפנות אותם ואת השימוש בטלאי צהוב כחלק מהמחאה נגד ההתנתקות. ידועה גם ההשוואה שערך ראש הממשלה מנחם בגין במלחמת לבנון הראשונה (1982-1985) בין יאסר ערפאת, ראש אש"ף באותה תקופה, לאדולף היטלר וכן את דבריו על הצורך במציאת "פיתרון סופי" לבעיית הטרור בלבנון.

מכך ניתן להסיק שתי מסקנות על הקשר בין זיכרון השואה והצדקות של סרבנות סלקטיבית בישראל. מסקנה אחת היא שלקחי השואה ניתנים לפרשנות מגוונת מבחינה ערכית: סרבנים סלקטיביים המחויבים לערכים אוניברסליים מושפעים מזיכרון השואה, כמו גם סרבנים המחויבים לערכים פרטיקולריים. יש לציין כי אין במסקנה זו כדי לטעון שבהכרח מתחייבת סתירה בין שני סוגי ערכים אלו. אמנם, לעיתים אכן קיימת סתירה ביניהם ונדרשת הכרעה ערכית ברורה. אולם לעיתים אחרות, ניתן ליישב את המתח בין חלק מהערכים הפרטיקולריים וערכים אוניברסליים. המסקנה השנייה והמשמחת היא, שבין אם לקחי השואה משמשים להצדקת מחויבות לערכים אוניברסליים ובין אם לביסוס נאמנות לערכים פרטיקולריים – אין ספק שהשואה צרובה היטב בזכרונם של חיילים סרבנים במדינת ישראל.

• שלומית אשרי-שחף, דוקטורנטית, המחלקה למדע המדינה, האוניברסיטה העברית