עם ישראל סער וגעש בעקבות פרשת הסמח"ט אייזנר, אך מהסיבות הלא נכונות. במקום למהר ולסיים את הכיבוש בנחישות ובמהירות, עוסקים הישראלים בדימויים ותדמיות. האם יש לכך עוד תקנה?

מאת הילאל עאדל

אחרי שפרשת הכאת הפעיל הדני על-ידי הסמח"ט שלום אייזנר שככה מעט; אחרי שהתקשורת התעסקה ב"איך יראו אותנו בעולם"; אחרי שרבבות כעסו על הפגיעה התדמיתית של צה"ל; אחרי שרבבות הוקיעו את הסמח"ט על המעשה המכוער; אחרי שסטטוסים בזויים רבים תמכו במעשיו, ואחרים, בדרך כלל משמאל, גינו אותם; אחרי תגובותיהם של אנשי צבא, שרים וחברי כנסת – אני חש שהגיעה השעה המתאימה להשמיע את דעתי הצנועה ולומר לכולם: די ללכת סחור סחור – הגיע הזמן לומר אמת!

מדוע? כי כולם, ממש כל מי שהגיבו על הפרשה (ואני מתנצל מראש אם פיספסתי מישהו שחולק עמי את הדעה שאני משמיע כאן), דיברו על המכות שהנחית אייזנר על הפעילים, דיברו על הבושה שהמיטה התנהגותו הברוטלית על המדינה ועל צה"ל, ועל התמונה הרעה של ישראל שמעשיו ציירו בפני העולם. היו גם, כמובן, "תומכיו" של אייזנר, שמתחו ביקורת על הפעיל הדני ועל חבורתו, וקראו לחבורת האנשים הזאת, שיש לה אומץ לבוא ולהפגין נגד עניין חסר חשיבות שנקרא הכיבוש, אנטישמיים אירופים וצבועים.

הסרטון המפורסם של סמח"ט הבקעה המכה, סא"ל שלום אייזנר. האלימות של אייזנר מתחילה ב-1:50

האמינו לי – לא מעניין אותי מיהם המפגינים הללו, כי אני בכלל לא מאמין בהפגנות כאלו, ומימי לא הלכתי להפגין. הסיבה איננה משום שאני בעד הכיבוש; אלא, משום שמי שאמור להפגין ולפעול למען גורלו זה העם הפלסטיני, המתגלה כעם הרדום השני (עם ישראל הוא, כמובן, העם הרדום הראשון).

אבל אתם יודעים על מה איש לא דיבר? על הדבר החשוב ביותר: על עצם קיומו של הכיבוש! אתם יודעים מה אני חושב על אייזנר? הוא קורבן, כן, קורבן. חברה שמקבלת את הכיבוש כדבר מובן מאליו, או לחלופין לא מכירה כלל בקיומו של כיבוש, היא חברה בבעיה רצינית ביותר, המגדלת קורבנות שלוקים בהבנת כללי המוסר של החיים. רק השבוע אמר לי ידיד "איפה הכיבוש הזה? הרי ישראל לא כבשה מדינה פלסטינית? ולפי חוקי האו"ם (שהוא, כידוע, "שמום" כשהוא לא טוב לישראל, אבל הסמכות החשובה בעולם, כשהוא משחק לטובתה) אין כיבוש, מה גם שאנו, היהודים היינו כאן לפני הערבים". אייזנר, גם הוא תוצר כזה של החברה.

נחזור לענייננו: ההתרכזות בתדמית של צה"ל ושל המדינה ולא בבעיה הגדולה באמת שהיא עצם קיום הכיבוש, רק ממחישה את התרדמה הכללית שאחזה בחברה הישראלית, לצד קבלת מציאות הכיבוש כדבר מובן מאליו. נכון, לא מתחוללת מלחמה, ולא מתרחשים מעשי זוועה. זאת, כמובן, בניכוי הפשיטות והמעצרים ליליים (בכל לילה, המבזק הקבוע באתרי החדשות מספר לנו שהלילה נעצרו בגדה חמישה מבוקשים, אני מכפיל חמישה כפול 365 ימים, וזה יוצא למעלה מ-1800 מבוקשים, מה עושים איתם, לעזאזל?!) וכמובן – כיבוש פסיכולוגי וחוסר יכולת לחיות בהרגשה שכפלסטיני, אתה אדם חופשי בארצך.

אז איך זה, שחברה שקוראת לעצמה מתורבתת (בכוונה לא כתבתי "מערבית", כי החברה המערבית חדלה מזמן להיות מודל חיקוי בעיניי), שבאמת יש בה אנשים נאורים ומתורבתים לרוב – סוערת (גם אנשי שמאל, להפתעתי) בגלל התדמית שיוצאת המדינה כתוצאה מהכאת הפעיל הדני ולא בגלל הסיבה שהובילה את הסמח"ט הזה להכות בברוטליות מפגינים בהפגנה מוסרית והומניטרית (בלי קשר לזהות המפגינים!) מתוך אמונה יוקדת בצדקת דרכו?

אחד הדברים המגוחכים ביותר שקראתי היה ה"ביקורת" על הממשלה שמעמידה את צה"ל בשטחים כדי לפזר הפגנות. ומה הסיבה לכך? כי צה"ל אינו מיומן בפיזור הפגנות, ויש צורך במשטרה, במג"ב או בהקמת יחידה מיוחדת שתתמחה בפיזור הפגנות נגד המדינה בשטחים. אתם מבינים כמה דברים אלה מטומטמים? מעניין אותי לדעת, האם הרצון הזה נובע מכך שלא רוצים שצה"ל יסתכן בהשחרת תדמיתה של המדינה, או שהם רוצים כח מיוחד לפיזור הפגנות למען השנים הבאות, כי ממילא – אין דבר כזה "כיבוש"?! אני בכלל לא עוסק בשאלה אם יש פרטנר בצד השני ובכלל לא מדבר על המו"מ, אלא על המציאות החדשה בחברה הישראלית שבה, לפתע פתאום, הכיבוש כבר אינו מביש, לא מבזה, לא מגעיל ולא נוגע לחיים של איש.

לו מרבית העם היה נגד הכיבוש ונגד קבלתו, אני מבטיח לכם שאייזנר לעולם לעולם לא היה עושה את מה שעשה, כי הוא היה יודע שהכיבוש הוא מקח טעות ומציאות נוראה ואוי לו ואבוי לו אם רק יעז לגעת בשערה משערות ראשו של מפגין נגד הכיבוש. אייזנר הוא אדם מבוגר, אז תארו לעצמכם מה חושבים בני הדור הצעיר בחברה הישראלית כיום (אני מתכוון לגילאי 23 בממוצע, וכמובן איני מכליל). אינכם מדמיינים איזה חותם מותיר הכיבוש בנוער, עד כמה הכיבוש מלמד את הנוער להיות כוחני, אלים וחסר-רגישות ולקבל כמובן מאליו את המציאות שבה מדינת ישראל שולטת בעם אחר.

מהיכרות אישית עם החברה היהודית, אני כן יכול להצביע על משהו מעניין שאני מרגיש, ואין לי מספרים לגבי כך, אך זה מה שאני חושב; אני חושב שהגיל הצעיר בחברה היהודית, אלו שבעיקר עד אמצע שנות העשרים, ובעיקר אלו שעוד לא הגיעו לספרה שתיים, הם דור אחר בחברה, דור די מודע למושג "כיבוש", ודי מפריעה לו כל הסוגיה הזו, ודי סובלני ובלי דיעות קדומות נגד הפלסטיני בפרט והערבי בכלל. אני מאמין, שכל ההתפתחות התקשורתית חשפה אותו לחיים אחרים בעולם (וגם לקשרים חברותיים עם ערבים). והכוונה לחיי הנוער בחו"ל – במערב – שחיים בלי כל הפחדים, הסוגיות והנושאים שמתעסקת בהם הממשלה לאורך השנים בכל הקישור לביטחון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. זה דור שמודע לכמה שהכיבוש חמור, גרוע, מזיק וחייב להיפסק. אבל מה לעשות ש"בוגרים" הם אלו שמנהלים את המדינה.

איפה הבעיה, אם כן? הבעיה בכם, האנשים הבוגרים; בכם, הורים לילדים שמתנהלים כעדר ברוטלי מבחינה מחשבתית, ושבזים לפלסטיני בלא קשר למציאות שבה הוא חי. אני לא מתייחס לאספסוף העם, שאינו מבין דבר ומקשקש עצמו לדעת באתרי החדשות ובפייסבוק – אני מודאג דווקא מהאנשים הבוגרים שטוענים שהם מוסריים ורוצים בטובת המדינה והעם, אך מנגד, נסערים מפרשת הסמח"ט בגלל הפגיעה בתדמית צה"ל והמדינה ולא בגלל הכיבוש עצמו.

כשאני מדבר על הבוגרים ועל ילדיהם, איני יכול שלא לחשוב על החינוך. שולמית אלוני ויוסי שריד דיברו על הסוגיה הזו בעבר, אך הבולט מכל הדוברים בנושא היה פרופ' ישעיהו לייבוביץ', שהרבה לעסוק בעצמו בחינוך. לאחרונה יצא לי להיתקל באמרה שלו מהתקופה שלאחר מלחמת 67', כאשר אמר "הכיבוש יביא את ילדינו להשחתה מוסרית מאין כמותה" ודבריו מילאו אותי דאגה רבה!