בעבר היה לעיתונאי ביטחון תעסוקתי. הוא הגיע לחוסר ביטחון תעסוקתי מוחלט לא רק בגלל גחמת "בעל הבית" למינהו. הוא גם לא הגיע לכך בגלל היעדר עיתונאים בעלי חוט שדרה מקצועי-אתי-מוסרי. צריכה להיות הגדרה למקצוע העיתונאי, בניגוד למה שיש היום: הגדרה לעיסוק העיתונאי 

מאת ד"ר יפעת נבו

מקצוע העיתונאות בישראל נהנה מצד אחד מיוקרה תדמיתית ומן הצד האחר סובל מחוסר אמון מצד שכבות הולכות וגדלות של הציבור. הסיבות לתהליך זה, הפוגע הן בפרנסה הישירה של העיתונאי והן בביטחון התעסוקתי שלו, ברורות למי שמסתכל בעין מבינה ולא משוחדת ב"עמוד השדרה" של המקצוע: למקצוע אין כלל עמוד שדרה. יש עיתונאים שיש להם "חוט שדרה". "עמוד" מוצק ותומך – אין.

שאלת המפתח שעליה קם או נופל מעמד העיתונאי היא: "מיהו עיתונאי?"

לפי תקנון אגודת העיתונאים הקשישה, עיתונאי הוא מי שהצליח למצוא עיתון שיעסיק אותו. אם היה בר מזל והוא הועסק במשך חמש שנים (פעם הספיקו שנתיים), הוא גם זוכה להתקבל כחבר ב"אגודה". אם פוטר, ובמשך חמש שנים (בעבר: שנתיים) לא מצא עיתון שיעסיק אותו, כי אז גם מה שמתיימר להיות האיגוד המיקצועי שלו, שכביכול אמור להגן על זכויותיו כ"עובד", יתנער ממנו ויקיא אותו מהאגודה.

וגם להפך: אם בעלי עיתון יחליטו להעסיק שימפנזה בדרגה עיתונאית למשך חמש שנים, השימפנזה יהיה זכאי, על פי תקנון אגודת העיתונאים, להתקבל כחבר לאגודה. אם השימפנזה יפוטר, לפחות יהיה מובטח לו – בהגנת אגודות להגנת בעלי החיים לסוגיהן – קיום בסיסי בגן חיות כלשהו, דבר שאינו מובטח כלל לעיתונאי מפוטר.

המסקנה: מה שמכונה "עיתונאות" הוא עיסוק ולא מקצוע.

אז מה יעשה את העיתונאות למקצוע?

לא ביטחון תעסוקתי. בעבר היה לעיתונאי ביטחון תעסוקתי. הוא הגיע לחוסר ביטחון תעסוקתי מוחלט לא רק בגלל גחמת "בעל הבית" למינהו. הוא גם לא הגיע לכך בגלל היעדר עיתונאים בעלי חוט שדרה מקצועי-אתי-מוסרי. המקצוע העיתונאי הגיע לשפל בגלל היעדר עמוד שדרה: מיבנה אירגוני מוצק שייתן לעיתונאי – כפרט לוחם לטובת הציבור – את ההגנה המיקצועית. כדי שזה יתממש, צריכה להיות הגדרה למקצוע העיתונאי, בניגוד למה שיש היום: הגדרה לעיסוק העיתונאי.

 העיתונאי "מוגן" מפני גישת הציבור אליו במערכות סינון של "תשאיר הודעה". לעומת זאת,
 כל נציג של אינטרסנט כלכלי או פוליטי מחזיק במספר הטלפון האישי של העיתונאי

בואו נודה באמת השקופה: מי שהקימו את אותה אגודת עיתונאים ושלטו בה ביד רמה במשך שנים, לא היה להם, ואין להם גם כיום, שום עניין בהגדרת המקצוע. ועובדה זו מעוגנת באותו סעיף בתקנון של "התקבלות" לאגודה ו"היזרקות" מהאגודה. רובם המכריע היו "מביני עניין", שידעו לא רק להתקבל לעבודה העיתונאית אלא גם לשמר את מקומם באמצעות חושי שרידות שעזרו להם להבין מה ירצה את הבוס, מה ירצה את חבריו לעסקים ול"אירועים" חברתיים, ובאותו חוש גם מה ירצה את מקורות המידע. למשל: אם פעם עדיין עיתונאים התנהלו כאילו הם משרתי האינטרס הציבורי וכל אזרח ותושב היה בעל גישה לטלפון של העיתונאי, אפילו דרך מרכזיית העיתון, היום אפילו זה נעלם, והעיתונאי "מוגן" מפני גישת הציבור אליו במערכות סינון של "תשאיר הודעה". לעומת זאת, כל יחצ"ן וכל דובר, קרי, כל נציג של אינטרסנט כלכלי או פוליטי, מחזיק את מספר הטלפון האישי של העיתונאי "בכיס הקטן" שלו.

המצב הרבה יותר חמור ממה שמתקבל מהתמונה שציירתי עד כה, שכן לא אילוצי הישרדות בלבד הם הגורמים למצב כפי שהוא. ההתנכרות לציבור – באשר הוא ציבור ואותו אמור, לכאורה, העיתונאי לייצג – נובעת משנים של "אילוף" העיתונאי להאמין שתפקידו לרַצות את החזקים ולהתבטל בפניהם. רבים הפנימו את האילוף וחסכו מה"חזקים" את הצורך ללכלך את הידיים ולהסביר לעיתונאי על איזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה.

אספר רק על שני מקרים שמדגימים היטב את הסוגיה: כעורכת מדור תחבורה בעיתון "הארץ" בו עבדתי  ליקטתי חומר בנושא, אותו העברתי לדובר משרד התחבורה דאז. המתנתי לשווא לתגובתו. הוא לא הגיב לטלפונים שלי, אז המשכתי להמתין. למחרת ראיתי את כל החומר בעיתון ערב מתחרה. לשאלתי, כיצד העז לסחור בחומר שהעברתי לו מתוך אמון, תירץ: "יש עליי לחץ אדיר לספק חומר לכתבי התחבורה. אני מתנצל". לפרשה הזו יש שני היבטים, לעניין "מיהו עיתונאי?": אני הבטחתי לדובר – וקיימתי עד סוף הקדנציה שלי בתחום – שיותר משעתיים הוא לא יזכה לקבל ממני כדי לתת תגובה. הסברתי לו שההתנצלות שלו היא לא רלוונטית למקצוע, מאחר שאני לא עוסקת ב"נימוסים והליכות".

הסיפור השני נוגע לסיקור התפטרות פרופ' חיים בן שחר מתפקידו כנשיא אוניברסיטת תל-אביב. כיסוי אוניברסיטת תל-אביב הוטל עליי כמילוי מקום, בנוסף לתחום הראשי שלי דאז (בריאות). הגיע לאוזניי כי התפטרותו של בן שחר מכסה על מאבקים קשים ועקרוניים בסנאט האוניברסיטה ובחבר הנאמנים, וביליתי כמעט יממה רצופה בטלפונים לתוך הלילה בשיחות רקע עם פרופסורים שעד אז לא הכרתי, כדי ללמוד ולהבין את הזרמים התת קרקעיים שמניעים את הכוחות הפועלים, לקראת מפגש חבר הנאמנים למחרת. באותו מפגש הייתי העיתונאית היחידה.  ובאותו מפגש הוטלה "פצצה": בן שחר חזר בו מהתפטרותו. כל החומר על מאבקי הכוח, על הסיבות, על התוכניות של ה"מועמדים לתפקיד" שסוכלו בשל ביטול ההתפטרות של בן שחר, כל אלה היו כבר בידיי בעקבות העבודה של שעות ארוכות שהשקעתי. וכאמור, הייתי העיתונאית הנוכחת היחידה במפגש בו ניתנה הודעת ביטול ההתפטרות. ואז, בשעות הלילה, לאחר שהעברתי כבר בטלפון את הכתבה למערכת, קיבלתי טלפון מעיתונאית של אחד מעיתוני הערב. ידעתי את שמה. מעולם לא דיברנו קודם. אבל היא ביקשה ממני, בשם ה"קולגיאליות", לתת לה את החומר. "איפה היית?" שאלתי, "למה לא נכחת במפגש?" היא בילתה בים, כך סיפרה, והוסיפה: "מה איכפת לך? את עיתון בוקר, החומר שלך מתפרסם גם ככה לפניי". החיוך הנון-שלנטי שלה מהצד האחר של קו הטלפון קרע אצלי את השלייה של המקצוע. וכדי שלא יהיו ספקות: לא נתתי לה שום חומר, אבל הצעתי לה שתקום לפנות בוקר, שתגיע לדפוס של "הארץ" ותעתיק את הכתבה שלי. לפחות שתעבוד קצת, כמו תלמידה בטלנית, בהעתקה "ראויה".

התואר "עיתונאי" מתקבל אצל רבים בציבור ככתב חצר

המשותף לשני הסיפורים: עיתונאים חיים מפי דוברים ויחצ"נים לקבלת חומר, בעוד הם חסומים ואטומים מקבלת חומר אותנטי מהאזרחים. הם עושים זאת מבטלנות, מבורות באשר למהות המקצוע, ואולי מעוד סיבות לא מכובדות. לכולם נוח ככה. לכן כיום התואר "עיתונאי" מתקבל אצל רבים בציבור ככתב חצר. לא בצדק, נכון, אבל בצדק מבחינת הציבור שאינו יודע כיצד מגיע העיתונאי למקורותיו, כיצד הוא משיג חומר.

להיות עיתונאי זה לא לדעת לכתוב, אלא לדעת לבנות מערך של מקורות מידע, עליהם יש לדעת להגן. לדעת להבחין בין "סיפור אישי" סוחט דמעות ל"סיפור אישי" שיש בו עניין ציבורי

אז, מה עושים?

שאלה שגויה! השאלה הנכונה היא: למה יש לחתור? התשובה חייבת לקחת בחשבון שמקצוע העיתונאי הוא מעין שיפוטי, ולא כל מי שקיבל ציון "טוב" בחיבור מתאים למקצוע. להיות עיתונאי זה לא לדעת לכתוב, אלא לדעת לבנות מערך של מקורות מידע, עליהם יש לדעת להגן; לדעת להבחין בין "סיפור אישי" סוחט דמעות לבין "סיפור אישי" שיש בו עניין ציבורי, וכן הלאה.

מה באמת רוצים?

אם רוצים איגוד מיקצועי חזק שיגן על חבריו באמצעות שביתות וכדומה, יש לי בשורה: היינו בסרט הזה, ודווקא בגללו הגיע המיקצוע לשפל המדרגה.

יש לחתור להקמת לשכה בעלת סמכויות להענקת רישיון לעסוק במקצוע

אם רוצים להגיע למצב שיכבדו את העיתונאי בזכות מקצועיות ויושרה, יש להגדיר היטב את המקצוע. להתנער מהעירפול ומהעמימות של היום, שמטפחים כתבי חצר אופורטוניסטים, ולשבת בסיעור מוחות ולקבוע הגדרה קוהרנטית למקצוע העיתונאי וקוד אתי. כשאלה יגובשו, יש לחתור להקמת לשכה בעלת סמכויות להענקת רישיון לעסוק במקצוע, בדומה ללשכת עורכי הדין ורואי החשבון, שם החברים למקצוע הם המעניקים את הרישיון והם המוסמכים לבטלו – תחת מכבש כבד של קריטריונים קשיחים, ולא כפי שמתקיים היום, כאשר "הבוס" המעסיק מחליט מעכשיו לעכשיו, ללא צורך בנימוקים, לשכור את העיתונאי או לפטרו. חייבים ללמוד היטב את הנושא וללמוד כיצד זה נעשה במקומות אחרים בעולם. עד שזה ייעשה, ההערכה כלפי העיתונאי תהיה בהתאם למקצועיות שלו, ללא תלות בהגנה המקצועית שיש או אין לו. וכשאין לו מקצועיות, הוא לא יהיה יותר מבובה שמושכים בחוטיה בהתאם לאינטרסים של בעלי הכוח, מהבוס הישיר ועד לאחרון הטייקונים, ובעיניי הציבור הוא יהיה "כתבלב", כינוי שדימון ראניון הדביק לו עוד בראשית המאה הקודמת.

• ד"ר יפעת נבו יזמה את המאבק בלשכת עורכי הדין, שבסופו זכה מקצוע העיתונאות בישראל ל"החיסיון העיתונאי", המאפשר הגנה על מקורות מידע. הכותבת גם אחראית – בסדרת כתבות – לפתיחת מערכת הבריאות לרפואה המשלימה ולקליטתם של המקצועות המשלימים האלה כלגיטימיים בתוך מערכת הבריאות עצמה וכחלק ממנה.