כל מה שמעסיק את האזרח הישראלי הוא מצבה הכלכלי של המדינה – אם כמו בצרפת גם אצלנו תהיה מהפכה, אם כמו באירופה גם אנחנו נזוז שמאלה. פתאום התגלה, שרבים מסתתרים מאחורי טענות מוסריות. מעניין, המצפון לא מהבהב להם בלילות?.

גם מי שמבקר את השלטון ואת ההון עושה זאת בשביל הרווח שלו ובשביל הרצון שלו שתהיה התאמה בין המתרחש לעמדה שלו. פתאום האלימות של הדור הצעיר הפכה עניין זניח, הרי ההוא מאשים את ההורים ומפיל האשמות על החינוך, ואחרים שואלים 'איפה המשטרה?'. יאיר לפיד עסוק בלחקור 'איפה הכסף?'. פתאום 'כלב השמירה' עוצר לקחת נשימה, והרבה נושאים זוחלים אפילו בלי השגחת הרבנים ומנצלים זאת בשביל לקבל לגיטימציה.

הבחירות שהיו אמורות להתקיים עמדו להכריע את אופי המדינה, החל ממידת הדתיות ועד לסולידריות והדו-קיום או היעדר הקיום, את המבנה החברתי, המדיניות, שיטת הממשל וההתנהלות השלטת. אם היחסים הפנימיים יישארו מקולקלים, החיצוניים מעורפלים, והפנים-חיצוניים – מומצאים. וכל מה שמעסיק את האזרח הישראלי זה ללכת ימינה, "כי אין ברירה, אנחנו בסכנה, אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים", או לפנות שמאלה, "כי אנחנו לא אוהבים עשירים, לא רוצים אנשי עסקים ולא פוליטיקאים מושחתים, בעיקר כי אנחנו משלמי המיסים".

 תמיד יש את הא-פוליטיים, שבוחרים להשאיר את הפוליטיקה למי שמבין בה, את הדמוקרטיה לבעלי האינטרס ואת הקלפי – למי שמחכה לנס. ומי כמוכם יודע עד כמה אנחנו פוחדים להזיז מלכים, להמר על קלפים או ליזום מהלכים, בגלל זה כולנו מחכים לניסים ומסתפקים בהחרמת מוצרים מסכנים אותם מייצרים עובדים ממעמד הפועלים. ושכחנו שקיים מושג רחב והוא: ערכים, ערכים שהם לא חומריים, ערכים שמבליטים את האמת בגאווה ובלי פחדים.

מציאות החיים האנושית היא מורכבת, לכן, השאלות המוסריות כוללות התנגשות בין הערכים, הבדלי תרבות ואישיות. בנוסף, בעקבותיהן נוצרת חפיפה בין התהיות הפנימיות לבין הפרשנויות החיצוניות.

בתקופתנו אין אמת ושקר מוחלטים, אין תפקידי טוב ורע

אנחנו דורשים אמת יציבה, אמת מוחלטת, שתספק אותנו רגשית ושכלית. אנחנו מחפשים תשובות שילוו את התהיות הפנימיות והוכחות שהולכות בקנה אחד עם הפרשנויות החיצוניות. בשונה מההיסטוריה והפרשנויות שהורישו לנו, שבהן המקרים נחלקים לאמת ושקר, בתקופתנו אין אמת ושקר מוחלטים, אין תפקידי טוב ורע, כל המציאות בנויה ממינונים שונים של טוב ורע משמשים בערבוביה. גם ברוע מצויים ניצוצות של טוב אשר מחיים אותו.

בעיני כל אחד מאיתנו, הטוב והרע משתנים בהתאם למעמדנו החברתי, מעמדנו הכלכלי, עמדותינו הפוליטיות, השקפותינו הדתיות, תרבותנו ומקומנו. לכן, לא ניתן לקבוע בוודאות מהו שקר ומהי אמת, מיהו הטוב ומיהו הרע.

האנושות עברה שינויים כאלה, מפני שהיצר האנושי צמא לחופש משעבוד. ככל שאנחנו חשים קיפוח ואי שביעת רצון, כך המוח שלנו נעשה פעיל יותר, אנחנו עוסקים יותר בחיפוש אחר תשובות והוכחות, דבר אשר הופך אותנו ליותר רציונאליים, פחות רגשיים. ובהיעדר תשובות חד משמעיות, כל אדם יכול לגבש תפישה ולשלוט בגורלו – בכלכלה, בתרבות, בכל התחומים שהוא היה שבוי בתוכם. כל אחד מאיתנו יכול להחזיק את השלט רחוק ולבחור לחרוג מהמוסכמות ולבנות לעצמו חיים שמתנהלים על פי רצונו.  כן, הכל בשליטה.

אמנם בדברים הדומים אשר בינינו, ולא משנה מהי תפישתנו, יש ניצוץ אופטימי, אך לדעתי זה מקור הבעיה, שאנחנו תמיד מחפשים את הצדדים הדומים ואת השלמות. השלמות אינה יכולה להתקיים בלי הכרה ומודעות, שכן בשביל להגיע לשלמות –  שאכן אפשר לשאוף אליה – צריך לדעת כיצד להשלים פערים וצריך לדלג מעל לעוול והעוגמה, להתרגל לעצב ולהתמקד בקשיים עד התמכרות ועד שהם הופכים למתק של החיים. כמובן, צריך להכיר בדרך את כללי המשחק ולרכוש כלים להתמודדות.

אמנם ניתן לטעון שאנחנו, כולנו, כבני אנוש, דומים (=נפש, שכל, מערכת עצבים, רגשות, דיבור), אך כל קבוצה אנושית שוכנת בתוך קופסה שחבריה עטופים בניירות צבעוניים יפים, וככל שהאדמה רועדת ושתיים מהקופסאות מתנגשות, המתח גובר והדמיון מצטמצם (=נפש, שכל, מערכת עצבים, רגשות, דיבור).

לחפש את ההבדלים זה גם משחק ממכר ומאתגר

יכול להיות שבסיפורים שמגלגלים לנו זקני השבט מהעבר, יש דברים שתפקידם לשקף את המציאות כפי שהייתה באותה התקופה, או בעצם יש בהם געגוע לחיים המשותפים של פעם, שגם אם הם יפים, יש בהם מתח, וככל שמתבלטים בהם הצדדים הדומים, כך גם השונים.

בתקופתנו,  כל מקרה, אירוע או מפגש הופך למעורר מחשבה. מצד אחד, נחמד לחפש מה שדומה ביני לבין האחר, הרי זו גם דרך לבנות גשר. מצד שני, לחפש את ההבדלים זה גם משחק ממכר ומאתגר. ניתן להתייחס לעניין זה משתי זוויות: כמה שאנחנו דומים וכמה שאנחנו שונים. כמה אנחנו קרובים פיזית ורחוקים מנטאלית, או להפך – כמה נוכל להיות דומים. לכן, בתקופה כזאת, העבר הופך לכלי עזר עתיק.

התרבות במגוון מובניה – התנהגות, אורח חיים, שפה וספרות – היא נכס, שרק מי שאין לו אותו יכול לזלזל בערכו. בודדים הם אלה שמוכנים לאמץ שפה נוספת בשביל ליצור קירבה, מוכנים להחליף בגד על מנת לא להיות בקוטב אחר. השאלה היא איך האחר מתייחס לרצונו של הזולת – האם הוא רואה בכך רצון שלילי לחיקוי, או יוזמה מבורכת לבניית אג'נדה חיובית.

אינך צריך לצעוק מול כל העולם בשביל להוכיח כמה טוב לך עם מה שאתה. הרי אדם ששלם עם עצמו אף פעם לא ירגיש שהוא חייב משהו לאחרים, אף פעם לא יפסול אחרים רק מעצם העובדה שהם שונים ממנו.

אל נא תשכחו שאתם גם 'מעמד הצרכנים', בלעדיכם הקניונים היו נסגרים

חלקכם, כאשר מדובר בכסף או בחומריות, מחליטים למרוד, כאשר מדובר במשכורות או חרמות יוצאים לרחוב ופותחים את הפיות, מפוצצים בסיסמאות על צדק ועל שוויון. אך שימו לב שאתם רודפים אחרי מה שמשתלם לכיס שלכם, גם אם אתם טוענים אחרת. שימו לב שחשובה לכם העטיפה. וגם אם נחמד להשתמש במושג 'מעמד הביניים', אל נא תשכחו שאתם גם 'מעמד הצרכנים', בלעדיכם הקניונים היו נסגרים. לדבר בשם הערכים ולהזניח אותם כשהם אינם מתיישבים עם התנהגותכם, לא לתת ערך ליחס שלכם כלפי האחר – זה לא ערכי, מצטערת.

בחברה שלנו, כשהערכים שלנו עומדים במבחן, מתגלה לנו פרצוף חדש. אנחנו נוטים לייחס את כל הטוב למי שחיי בקרבתנו, ואת כל הרוע להשליך על האחרים. יש בנו מכלול של תכונות, ואנחנו מחליטים מתי להתחבא מאחורי הערכים, מתי לדבר בשם המוסר, ומתי להשתמש במה שלא רצוי בתירוץ 'אין ברירה'.

חלקכם, בעמדתכם הפוליטית, מתבססים על גורם הסכנה, על היותה של ישראל בודדה במרחב.  אחרים זורקים האשמות על אופי המדינה. אבל אתם מתמקדים בקונפליקט ודוחקים את החברה. קחו בחשבון, ישנן תכונות רבות שהן ערך לא רצוי באדם, אך הן אינן מאפיינות מדינה או עולם. הפסיקו להאשים בכל דבר את רצף האותיות: מדינה, דת, לאום, עולם, חיים, יקום  והפסיקו לייחס למילים אלה תכונות של אדם, אז יהיה אפשר לקבל שעולמנו נפלא גם אם נניח את הפנטזיה בצד.

אנחנו חברה חובבת אמיתות, כל אחד בדרכו שלו. על האדם הנבון להגיע לאמת בעצמו, לא רק להסתמך על ספרים ומאמרים, מחקרים וסקרים. ואם יש משהו אפל בין השורות או במסך, בדקו אותו במציאות שמסביבכם, שמתנהלת בשידור חי, ואז תהיה לכם הזכות לשפוט (את עצמכם ואת האחרים).

הצעירים הם כבר לא דור המפונקים, הצייתנים והמופרדים לעולמות ומגזרים, הם דור שהתרגלו ל'ריאליטי' ולריגושים, הם דור שרוצה לחיות, רוצה להיחשף, לא רוצה חברה מעודדת הגירות, לא תרבות יורה בחלשים, לא עבודה ללא רווחים, לא להקשיב לנצלנים. בעיקר חשוב להם לראות את הערכים מתממשים.

הבחירות נדחו לשנה הבאה והוענקה לנו הזדמנות לשמוע, להיפתח, להיחשף ולשאוף, כל מה שצריך זה להניח את העבר בצד, להתייחס להיום ולחשוב על מחר. אנחנו בתור ישראלים לא עם מסכן, אבל אנחנו כן עם אבוד. לאחרונה מתגלים סימני התעוררות, האזרחים כבר מיודעים לזה שאנחנו עומדים בצומת דרכים, עד כדי שהם יכולים להפר את נאמנותם למפלגה שתמיד תמכו בה. בבחירות הבאות, לחלק מהמנהיגים אנחנו נגיד שלום ולחלק מהם נגיד להתראות. האזרחים רוצים שינוי, לא מישהו שימכור אותם בגרוש, לא מישהו שייזום מהלכים לטובת עצמו וחבורתו, העסקים והכסא שלו.

לעיתים, רובנו מגלים כלפי חוץ תפישות והתנהגויות המנוגדות לאלה הקיימות בפנימיות שלנו. על מי שרוצה לחיות במדינה שפויה לחפש את האמת בעצמו ולגבש את דעותיו על סמך הניסיון האישי שלו.

• הזאר גדבן היא בת 20, גרה בדאליית אל כרמל, סטודנטית לתקשורת וסוציולוגיה, פעילה פוליטית