חוק השוויון בנטל הוא מחויב המציאות, טוענת אנט חאסכייה, ערביה מוסלמית מהגליל, ומוכיחה שזה אפשרי. "כשסוהא חזרה עם המדים, הבטתי בה וחשבתי לעצמי – כמה את יפה. ואמרתי לה. וכשבני הבכור חזר על מדים, בכיתי מהתרגשות והתעלפתי. יצא  מהבית ילד וחזר גבר". ראיון

מאת אליק מאור 

"ערבים במדינה הם קודם כול אזרחי המדינה, תושביה. לכן, בין שאר החובות, הם צריכים להתגייס לצה"ל או לשירות לאומי", כך טוענת בביטחון ובתוקף, אנט חאסכייה (43), ערביה מוסלמית גאה, ילידת עכו, שחיה היום בגליל. היא מדברת בשקט, בביטחון, כפי שנשמעים דברים שמגיעים מהכרה ושכנוע פנימי עמוק. קשה לא להשתאות. "אני בת למדינת ישראל", היא מחייכת, למראה מבט הפליאה על פני,  "נולדתי כאן, גדלתי כאן ואין לי ארץ אחרת".

בימים אלה, שבהם עמדות של פוליטיקאים מתהפכות מהיום למחר, לפעמים אפילו משעה לשעה, ולמילים ולהבטחות יש תמיד רובד נוסף, נסתר, אופורטוניסטי בדרך כלל, עמדה כמו זו של אנט מרעננת ומפתיעה בכנותה. נאה דורש ונאה מקיים. דדו (22), בנה הבכור, סיים לא מכבר את שירותו בצה"ל, ביחידת דוכיפת. יחידה מובחרת שרבים מנסים להגיע אליה ונכשלים. סוהא (20.5), בתה היחידה, מסיימת בעוד כחודשיים את שירותה הצבאי כמורה בחיל החינוך וחסאם (19.5), לפני גיוסו לצה"ל בשאיפה להתקבל לגולני, שם הוא מתכנן, כך מספרת אנט, קריירה צבאית. "הקטן הזה מורעל אמיתי", היא צוחקת, "תנסה לדבר איתו על צה"ל ולומר מילה רעה, תקבל ים של קרח בראש. הוא מתכוון לתת את הנשמה ואני בטוחה שהוא יעשה חיל בצבא".

כשהבכור התגייס, מה הרגשת?

"הייתי מאושרת, ידעתי שאני הולכת להפסיד לילות ללא שינה מדאגה, אבל הרגשתי בעננים. הבן שלי פתאום צימח כנפיים. יצא  מהבית ילד וחזר גבר. הולך לצבא. כשהוא חזר לחופשה הראשונה על מדים, אויי, כמה בכיתי, התעלפתי. ידעתי שהנה יש מולי בן שהוא חבר וגבר, שיגיע הביתה ויחלוק איתי מחשבות, סיפורים וכוונות. הייתי גאה בו נורא וגם דאגתי לו נורא".

למה לא ניסית לשכנע אתו לשרת קרוב לבית?

היא מעיפה בי מבט שכולו זלזול, "אצלי? טוב, אספר לך משהו, לפני שהם התגייסו, אמרתי לכולם שאצלנו בבית לא מתגייסים כדי להיות חננות. אם מתגייסים, נותנים את כל מה שצריך, בלי משחקים. לבן שלי אמרתי לפני הגיוס: דדו, אתה לא תהיה שומר או פקיד. אם אתה מתגייס, תתגייס ותיתן לצה"ל את מה שהצבא צריך ביחידה כזו או אחרת".

תמיד הייתה מרדנית, דעתנית. היא גדלה בבית שנושא "כבוד האדם וחירותו" לא היה בו סיסמה ותו לא. "אבא ואימא לא גידלו אותנו באווירה דתית", היא מספרת, "האווירה בבית הייתה תמיד ליברלית. בהחלט שמרנו על כבוד המשפחה ביחס לחברה הערבית. אבל תמיד, כבודו של אדם וחופש המחשבה שלו היו מעל הכול". היא נישאה מאהבה ובשנות העשרים המוקדמות לחייה הנישואים הגיעו לקיצם. עם שתי תינוקות היא החליטה להתגרש. גם שגילתה שהיא בהריון עם ילד שלישי, לא פחתה נחישותה. את דבר גירושיה היא סיפרה לאמה רק לאחר שהתגרשה בפועל. לאם המודאגת, שביקשה ממנה לחיות בבית עם ילדיה, היא ענתה: "אימא, אני אתפרנס, אלמד, אתפתח בכוחות עצמי. ביום שאבוא אלייך לבקש ממך אוכל וכסף, פשוט תזרקי אותי מכל המדרגות".

"בכול מקום שהייתי בו לא נתקלתי בגזענות ואפליה. לא שאין דבר כזה. יש ועוד איך יש. אבל כשאני מגיעה בזכות עצמי, כאחת מכולם, שווה בין שווים, ולא שואלת מה אני אמורה לקבל בתור ערבייה, אלא מה אני צריכה לתת כאזרחית ותושבת המדינה, הסביבה מהר מאוד מבינה"

היא שכרה לעצמה חדר אחד, יצאה לעבוד במשק בית ולמדה במקביל את מקצועות היופי. ספרות, איפור  וטיפוח. "לפני עשרים שנה, להתגרש ולחיות עם ילדייך לבד בחברה המוסלמית, היה קשה מאוד", היא נזכרת, "החלטתי שאני עוזבת את עכו ועוברת למקום אחר". כך היא הגיעה לקיבוץ יחיעם. "מעולם לא נתקלתי שם באפליה או בגזענות", היא נזכרת, "התקבלתי שם כאדם, ועניין היותי ערביה לא נתן לי יחס מיוחד או להיפך וגם לא ביקשתי או רציתי. רציתי שילדיי ילמדו בבית ספר מהשורה, רשמתי אותם ללמוד בעברון (ביה"ס בקיבוץ עברון). רציתי שילדיי ילמדו עברית. שיחוו תרבות נוספת. שיספגו את הווי הישראליות ולא יסתגרו בבית ספר ערבי, שככל שיהיה טוב, בעצם ייצר אצלם  מחסום תרבותי. מחסום של המגדר, מחסום של שפה".

האני מאמין שלה פשוט והגיוני: "לדעתי כול ערביי ישראל צריכים להפנים דבר ברור. מי שרוצה לקבל זכויות ואת תמיכת המדינה, חייב להבין שעליו לתת ולקחת חלק שווה בנטל שמוטל עלינו. קופ"ח, חינוך, ביטוח לאומי, יודעים לקחת? אז בבקשה לתת למדינה את מה שצריך, וזה אומר גם שירות בצה"ל, ואם לא, אז שירות לאומי. מספיק עם ההתבכיינות הזו. כולנו, אזרחי המדינה ותושביה. כולנו נושאים בנטל הביטחוני והערכי. מה לא ברור כאן?"

כשסוהא התגייסה, גם אז זה עבר ללא בעיות?

"במשפחה זקפו יותר מגבה. 'ילדה שהולכת לצבא?' זה היה להם קשה. אבל לגבי זה נראה טבעי לחלוטין. היה לי מובן שהיא תתגייס. היום, כששניהם מגיעים לאמי הביתה, היא פשוט גאה בהם. 'הנה הנכדים שלי' היא אומרת לשכנות ומתגאה בהם".

ומה בנוגע לכל האמירות והטענות השגורות כמו: איך ערבי יצא וילחם באחיו הערבי?

"פשוט מאוד. כול מי שקם ובא לפגוע במדינה הזו, בין אם הוא דובר ערבית, אנגלית או ידייש. אני אלחם בו וכך ילדיי. אני ישראלית גאה. אני לא מבקשת לי כלום יותר ממה שאחרים מקבלים ואני אתן את חלקי בדיוק עמו שאחרים נותנים".

זה החינוך שהענקת לילדייך?

"כן, ככה חינכתי את ילדיי והם גדלו על זה. חינוך לאהבת המולדת, המדינה. לתת ולתרום לפני שאתה מקבל. אני יודעת ומאמינה שאני שייכת למדינה. זה היה מובן שילדיי ישרתו בצבא. כמו כל ילד אחר. לאלו שצעקו לי: לפני 60 שנה פגעו בנו, אני אומרת, שאין בכוחי לשנות את ההיסטוריה. אבל אני לא אתן לילדיי לשלם את מחיר העבר. למה ילדי צריכים להיפגע בגלל זה?

"בכול מקום שהייתי בו לא נתקלתי בגזענות ואפליה. לא שאין דבר כזה. יש ועוד איך יש. אבל כשאני מגיעה בזכות עצמי, כאחת מכולם, שווה בין שווים, ולא שואלת מה אני אמורה לקבל בתור ערבייה, אלא מה אני צריכה לתת כאזרחית ותושבת המדינה, הסביבה מהר מאוד מבינה שבסך הכול אני אישה רגילה, שחיה בין אחיה בני המדינה הזו".

מה תשובתך לאלו שקוראים למדינה דו-לאומית ולביטולה כמדינת לאום לעם היהודי?

"מי שרוצה להילחם במדינה, בעצמאותה ובתצורתה כמדינת ישראל, בבקשה, שיקום ויעזוב את המדינה. שילחם בה מבחוץ. זו זכותו. אבל לשבת כאן, לקבל ביטוח לאומי, ללכת לאוניברסיטה, לקבל זכויות  במדינה, ומצד שני להילחם בה, להתנגד ולקרא לחיסולה? לא חביבי. מי שרוצה את זה, שיקום ויעזוב למדינה אחרת ואז שילחם בה מבחוץ. לא מבפנים, הרבה פעמים חשבתי לעצמי, למה החברה הערבית צועקת, המדינה לא שלנו, לא עבורנו, אנחנו הערבים לא קיימים כאן בשביל המדינה. למה? פשוט לא הבנתי למה. אני נולדתי כאן, במדינת ישראל. גדלתי לא בעבר אלא בהווה. ואני לא מוכנה בשום אופן לשעבד ולמשכן את עתידם וגורלם של ילדיי בשביל ולמען שנאות ופחדי העבר. הערבים חייבים להבין, להפנים, שהם לא יקבלו אם לא יתנו. פשוט ככה. חייבים לתת למדינה מה שכול אזרח צריך ונדרש לתת. או, אז גם מקבלים. פשוט לא?"                                  

זה לא מה שטוענים חברי הכנסת הערבים.

"מי צריך אותם", היא מתלקחת, "מה הם עושים בשביל הציבור הערבי. משאירים אותו במצב של שנאה, מחלוקת. יוצרים עבורו גטאות. מקימים חומות, במקום שילחמו למיגור הבערות, תעסוקה, דיור, השכלה ולא פחות חשוב, מיגור הבדלנות. במקום שילחמו שבנות לא יינשאו בגיל 15, אלא ילכו לרכוש השכלה, בגרות והשכלה אקדמית, במקום לדאוג שיתפתחו כבנות אדם חושבות, משכילות ובעלות יכולת בזכות עצמן, הם מייצרים את ההיפך הגמור. ותראה, בסופו של דבר הם דואגים לעצמם, לא לציבור הערבי. זה מקומם אותי, אני אומרת לך, החברי כנסת האלו מחזירים אותנו אחורה".

אז מה את מציעה?

"קודם כול שיתנו. יתרמו למדינה מה שכול אזרח נדרש וזה מתחיל בצבא. בביטחון המדינה. אחרי כן, כאזרחים בוגרים, נילחם בתופעות הגזענות, ההפרדה, האבטלה  ועוד. אבל קודם כול, להיות חלק מאזרחי המדינה ולתת כתף לשוויון בנטל".

אלו תפיסות רדיקליות, במיוחד לערביה בחברה מוסלמית. המשפחה המורחבת קיבלה זאת בעין יפה?

"בהתחלה לא. אבל לא הייתה להם ברירה. עבדתי קשה. התקדמתי והשקעתי את כול כולי בילדיי. מצד אחד דאגתי לילדיי שיקבלו חינוך נאות ומצד שני דאגתי לשמור על כבוד משפחתי. גם לכך היה חלק בזה שעזבתי את עיר מולדתי. אבל סירבתי שיסגרו אותי וייטלו ממני את החופש. עבדתי קשה וחייתי כך עד שיום אחד, כשבני הבכור היה בן 12, גיליתי שהוא מתכוון להצטרף לחברים ולצאת בלילה למועדון לילה כזה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. לא הייתי מוכנה שאלו יהיו חייו. לא הייתי מוכנה שהמסלול של חוסר השכלה, התבדלות בתוך מגדר ערבי. עבודה כגנן או בדומה, יהיו מנת חלקו. עתידו היה חשוב לי מהכול. קמתי ועברתי מחוץ לעיר. היות שפתחתי לי מספרה בכפר הורדים, עברתי לגור בשכירות ביחיעם. מעולם לא ניתנה לי סיבה להצטער על כך וכך גם לילדיי.

"במשפחה למדו שניתן לסמוך עלי. ילדיי נהנו משתי תרבויות. משני עולמות. מההווי והמסורת היהודית ומההווי והמסורת הערבית. מעולם לא הסתרנו את היותנו ערבים. תמיד כששאלו, עניתי שאני ערביה מוסלמית גאה. בת לעם במדינת ישראל. וככזו, מי שיקום לפגוע במדינה שלי, לבצע פיגוע, הוא לא מבדיל בין יהודי לערבי. הוא פוגע וזהו זה. אני לא אתן לו לפגוע בי או בילדיי. מי שפוגע בעמי, עם מדינת ישראל, אלחם בו כלביאה. כולנו עם אחד".

כששני ילדייך חוזרים לחופשה מהצבא, מה קורה בבית?

(צוחקת), "אוי, זה מה שאני אוהבת. החיבוקים, הזיעה שלהם, הירידות האחד על השנייה ולהיפך. הסיפורים הקטנים. הצחוק על חוויות והעצות מה לעשות. אהלאן יה שמנה, אני שמנה? אתה מכוער, וכאלה. ואני מחבקת את שניהם ומתמוגגת מנחת".

את מתארת לי הווי ישראלי טיפוסי.

"ברור, למה ציפית? היא משתוממת, "בית ישראלי טיפוסי והווי ישראלי טיפוסי".

כשסוהא חזרה עם המדים בפעם הראשונה, מה חשבת?

"חשבתי שהעיניים הירוקות שלה והמדים מתאימים זה לזה ואמרתי לה: כמה שאת יפה…"

מה עם הבן הקטן?

"הוא? מורעל אמיתי. הוא כעת בשנת שירות. אחרי זה הוא חושב על גולני. הוא? חולם על קריירה בצבא וזה יקרה, אני מכירה אותו. ידרשו 100 אחוז, הוא ייתן 150 אחוז. מגיל צעיר הוא מורעל. לגביו צה"ל זה עתיד".

מה באמת  דעתך על צה"ל?
"בכנות? המילה כור היתוך זו המילה הכי מתאימה. הילדים שלי התקבלו ביחס שווה בצבא. לא נתקלו בגזענות ואפליה. זה פשוט לא קרה. אני חושבת שהצבא נותן הזדמנות שווה לכולם. בדיוק כמו שאני מאמינה. מי שנותן בצבא כתף, מקבל חזרה את אותו יחס. ובכלל, מי קבע שצבא צריך להיות גן ילדים. צבא זה קשה. לא פשוט ומורכב. כי זה צבא שצריך להגן על המדינה. עלי. על שכני. על כולנו. אז מי שבצבא צריך לתת את כול מה שהוא יכול לתת. ככה זה, אנחנו לא גרים בשווייץ".

לסיום, למה רק כעת את מוכנה להיחשף?

"פשוט מאוד. אני לא מאמינה בסיסמאות. קודם כול הקדשתי את חיי לרווחת ילדיי ולחינוכם. כעת, כשאני באה לומר לציבור הערבי לקום ולהתגייס לצה"ל או לשירות לאומי, לתרום למדינה ולא להתבכיין, אני באה ממקום עם קבלות ועשייה. עובדה. אני אנט, ילידת עכו, ערבייה מוסלמית גאה. בת ותושבת מדינת ישראל. באה אליכם ממקום נקי. כול מה שיש לילדיי ולי, עשיתי בכוחות עצמי. אם אני הצלחתי, גם אתם יכולים. ילדיי גאים ומאושרים. גם ילדיכם יכולים וצריכים להיות. גאים ומאושרים. אבל בהתחלה אתם צריכים לדעת לתת כתף. לתרום ואז תקבלו".