כאשר מדווחים, בעיקר בימי חג ומועד, על המוני ישראל שיוצאים לטייל בארץ אל חיק  הטבע, הידיעות מתחילות בכבישים פקוקים, נמשכות בדיווח על מקומות החנייה התפוסים באתרים המבוקשים, ומסתיימות בתיאור ערימות הזבל שהשאירו המטיילים ובכבישים העמוסים בדרך חזרה. אבל זאת כמובן הכללה. בצד המנגלים שעדיין מהווים את מירב העיסוק וזוכים לסיקור בתקשורת, הטיולים  משובצים לא רק בהנאת העין מן הטבע אלא בעיסוק ביצירה שבטבע. 

בילוי מידי פעם בחברת המשפחה, במעגל הרחב או המצומצם, הוא גורם חשוב לליכודה, שכן המוסד המשפחתי עדיין מהווה אצלנו את עמוד השדרה של החברה. המפגש בחיק הטבע הרחב מאוורר את המסגרת. ככל ששעות הפנאי של האזרח הולכות וגדלות, כך הביקוש לעיסוקי פנאי הולך וגדל. ערך נוסף לבילויים הפופולריים, החברתיים והמשפחתיים,  הם הטיולים ברחבי הארץ. בצד הכיף אמנם יש גם לא מעט תסכול, בשל העומס בכבישים בימי חופשות, אך יחד עם זאת יש תחנות, לא רק למנוחה אלא גם ליצירה. בזמן האחרון הולכות ורבות במוקדי הביקורים הסדנאות המאפשרות בצד הטיול גם  יצירה. זאת מוסיפה ממד חדש, מענג ומרתק, לחוויית הטיול.

המפגשים של המשפחה שלנו במסגרת הרחבה מצטיינים בדרך כלל בערך המוסף של לא רק ה"ביחד", אלא באיזה משהו מיוחד שמאפיין כל אחד מהם. האחראית לכך היא בתי הבכורה נתי (ענתי), יוצרת בעצמה בתחומים שונים, מהם ששואבים השראה ישירה או עקיפה מעיסוקיה או תחביביה. כך הפך אחד מימי חנוכה לסדנה של כמה שעות ליצירת חנוכיות מחימר, יום הולדת חשוב נוצל  להקמת צוותים לעיצוב תלבושות, יום הולדת אחד, אי שם בדרך, לסדנה לבישול, ועוד.

הפעם חיכתה לנו הפתעה. בין בית ההארחה בקיבוץ לוחמי הגטאות  שבו שהינו  לבין עכו, עיר היעד, דווקא היצפנּו אל המושב בֶצֶת. בצת הוא מושב בגליל המערבי, לא רחוק מראש הנקרה, חלק ממועצה אזורית מטה אָשֵר. המושב הוקם בשנת 1949 ע"י הסוכנות היהודית וקרן היסוד, על אדמות הכפר הערבי אל-באסה שנהרס במלחמת העצמאות. שטחו כ-2,200 דונם. תחילה נקרא היישוב כפר זיתים, על שם העץ הנפוץ מאוד באזור. מאוחר יותר הוחלף השם לבצת, על שם יישוב יהודי קדום המזוהה עם הכפר אל-באצה ששכן במקום. את המושב הקימו עולים שהגיעו בגלי העלייה של שנות ה-50 ממדינות הבלקן, בייחוד מיוגוסלביה ורומניה. המתיישבים הראשונים עסקו בין היתר בסלילת הדרכים בסביבה, בגידולי ירקות, בפרדס משותף וברפת לחלב. כן הועסקו התושבים בעבודות ייעור של הקרן הקיימת לישראל. היום רוב התושבים עוסקים בענפי משק כגון גידולי בננות, אבוקדו, תרנגולי הודו. ובנוסף ישנם חדרי אירוח. בשנת 2000 הוכרז הישוב ככפר תיירותי, ובמסגרתו שופרו פני הישוב תוך שמירה על אופיו החקלאי, נכתב בוויקיפדיה.

דלעות נוי הן הצמח הראשון שביית האדם, לפני כ-10,000 שנה

במושב בצת מצוי סטודיו מיוחד במינו, del-art שמו. דֶל מסמל דלָ-עָת ו-ארט: אמנות. אמנות הדלעת. רובנו מכירים את הדלעת בעיקר בשל הגרעינים הלבנים, חלק ממה שנקרא משפחת הפיצוחים. יש המתמחים בפיצוחם  על ידי השלכתם  מלמעלה ישר לפה ופציחתם בשיניהם בלבד. הפינלה של אותו תהליך הוא יריקת הקליפה לכל עבר, אמנות לעצמה. הדלעת גם מצויה בחנויות ירקות ובמרכולים בצורת נתחים, שכן זהו צמח גדול מאוד, שלעתים משקלו חמישה קילו, ויש אפילו דלעות שמגיעות לעשרה קילו. אבל כאן מדובר בדלעות מסוג אחר, במשפחה. דלעות אלו שגדלות בשלל צורות, מתייבשות באופן טבעי ואינן נרקבות כדלעות מאכל. כמובן, יש צורך לטפח אותן ולעקוב אחריהן עד להגעתן לסטודיו.

הבעלים והיוצרים הם ניצחונה ובנה, יאיר בלאושטיין. יאיר מספר שניצחונה הביאה עימה זרעים של דלעת כשהגיעו לכפר, לפני 30 שנה. היא זרעה אותם בין שורות עצי הבננה. הדלעות צמחו מהר והתפשטו. ניצחונה – ומאוחר יותר גם יאיר – החלו לנצל את הפוטנציאל האמנותי הגלום בהן. לפני כארבע שנים החליט יאיר להקדיש את כל זמנו  לפיתוח אמנות מיוחדת זו. הוא פתח את הסטודיו הראשון בארץ העוסק בחומר טבעי זה.

חומר הגלם והציוד הנלווה נמכרים לחובבי אמנות ויצירה, כמו גם לבוני כלי נגינה אתניים. ניתן לראות במקום גם תצוגת אמנות בחימר של ניצחונה בלאושטיין, להתרשם מדלעות הנוי של יאיר, וכן להשתתף בסדנאות היצירה הרבות, המיועדות לילדים ולמבוגרים.

יאיר, שחקר את נושא הצמח הזה, מספר שדלעות נוי הן הצמח הראשון שביית האדם, לפני כ-10,000 שנה, באפריקה. דלעות אלו, בשונה מאלה שמוכרות לנו,  גדלות בשלל צורות, מתייבשות, מתקשות, מתרוקנות מתוכנן באופן טבעי לחלוטין ונשארות במצב זה במשך עשרות שנים. תכונות אלו הפכו אותן לכלי אגירה אידיאליים למים ולמזון.

שבטים אפריקנים שהחלו לנדוד הביאו עימם את הדלעות עד מזרח אסיה. מרפאים סינים גילו לפני כ-3,000 שנה שמזון הנאגר בדלעת נוי בצורת הספרה 8 נשאר טרי זמן ממושך יותר מאשר בתנאים רגילים. ממצא זה התגלגל במהלך השנים עד שקיבלה דלעת זו משמעות חשובה בתורת הפנג שואי.

חסידי הפנג שואי משווים לזרעים שבתוך הדלעת תכונות של ספיחת אנרגיה שלילית. היום נוהגים, בעיקר במזרח, להציב דלעת בצורת 8 מוזהבת או מוכספת ועם חור בחלק העליון שלה ליד מיטת חולה, או בחלל הזקוק לטיהור אנרגיות.

דוגמה נוספת לשימוש מעניין בדלעות האלה ניתן למצוא בדרום אמריקה, שם החלו לשתות משקה הנקרא מאטה בתוך כלים עשויים דלעות נוי קטנות – מנהג הקיים עד היום.

במהלך השנים קיבלו הדלעות ערך קישוטי ועיצובי יותר ומשמשות היום בעיקר לצרכי אמנות והכנה של כלי נגינה. בארה"ב ישנן חוות ענק המקיימות פסטיבלים שנתיים, סדנאות אומן וחנויות אינטרנט לממכר מוצרים לאמנות דלעות. בטורקיה יש כפרים המתפרנסים מייצור של בתי מנורה, ויש עוד דוגמאות למכביר.

בישראל של פעם ניתן היה למצוא דלעות גדלות בחצרות בתים כפריים. היום קשה יותר למצוא אותן. אומנים בודדים עוסקים במלאכה העתיקה הזו. סטודיו דלארט החליט לחדש ימי הדלעת כקדם ולהביא את תחום היצירה המרתק הזה להמונים. יאיר בלאושטיין מגדל שישה דונמים של דלעות נוי, ב-25 זנים שונים: דלעות בצורת תפוחים, אגסים, דלעות נחש, דלעות עם יבלות מוזרות ועוד. הוא שיכלל את טכניקות היצירה שלו, ועכשיו הוא לא רק מצייר עליהן אלא גם חותך, צורב וחורט, כדי להגיע לטכניקה מדויקת ביצירותיו. סדנאות יצירה לכל הגילים נערכות בסטודיו וברחבי הארץ. דלעות נוי הן תחום יצירה מאוד נרחב, וניתן לשלב בהן חומרים רבים אחרים.

חדווה משותפת, סקרנות לראות עיצובים שונים משלך, דמיון שונה

כאמור, בתי הבכירה היא שהגתה את הרעיון, מתוך הכרות עם הפנג שואי, וכך הפך "דל ארט" לחוויה בלתי רגילה במהלך מפגש משפחתי, מכמה קצות תבל. לאחר היכרות עם הצמח, בחירת דלעת מסוימת לשם עיצוב דמות או חפץ, התיישבנו ליד השולחנות והתחלנו במלאכת הצביעה. אמנם מדובר היה בחומר גלם וצורה מוכנים, ובכל זאת הייתה יצירה, במידה כזאת או אחרת, במלאכה הזאת. וכך התמקמו האנשים ליד שולחנות עבודה, כאשר הצבעים לא עומדים על השולחנות אלא מצויים בשליטה של מנהלי הסדנה, ואלה מידי פעם נענים לקריאה: צבע! ובאים ושמים קמצוץ צבע זה או אחר, כפי הצורך. זה גם כלכלי, מונע בזבוז, ומוסיף לכיף. צבע !בצע! חדווה משותפת, סקרנות לראות עיצובים שונים משלך, דמיון שונה משלך. בן אדם  במלוא הפוטנציאל היצירתי שלו.  הערך המוסף בחוויית העיסוק היה הביטחון העצמי של כל אחד שיש משהו אחר מהעיסוק היומיומי שלו, שהוא מסוגל לעסוק בו בשעות הפנאי. מרתק לראות כיצד אנשים מעצבים אותה צורה של דלעת  לדמויות שונות, יצורים שונים, הבעות שונות – יונה, קנקן, פמוט, חד קרן, שייקר  במקצב לטיני ועוד. כמה יצירתיות יש בכל אחד מאיתנו. וכן, כמה הרסנות כמעט באותה מידה.

החברה המודרנית, בשפע ההמצאות שלה, בנגישות הטכנולוגית, ברובוטיקה המדהימה שמשתלטת על הכל, גבתה מאיתנו מחיר יקר. מחיר היצירה שלנו, מחיר הביטחון ביכולתו של הפרט, מחיר הביטוי העצמי. בטיול  כזה האדם מחזיר לעצמו, ולוּ רק לשעה קלה, את כל אותם הדברים שאבדו בדרך של "קידמה" וחברה של היצע וביקוש, של שיווק לכל, של יצור המוני, של מותגים, בוטיקים ועוד.  אין סוף דברים מוכנים לכל דורש,  תוך כדי משיכת אותה עין חמדנית והלב הנוהה אחריה, למשהו שמישהו אחר עשה להפצה בקרב מיליונים. כאן ניתנה לנו הייחודיות. מילאנו את התוכן לאותו יום, אך לא לפני הקפיצה לעכו.

קינחנו עם חומוס אצל סעיד, בעכו

עכו היא לא רק מן הערים העתיקות בארץ, אלא בעולם כולו, עם היסטוריה של העמים שישבו בה, לרבות הצלבנים, שעם גירושם בסוף המאה ה-13 היא נותרה הרוסה ושוממה. בהכירנו את עכו, לא העיר הייתה במוקד הביקור, אלא השוק. ואין לערבב את הבזאר הטורקי עם השוק בעיר העתיקה (אל עביאד) שנשרף בשעתו ונבנה מחדש על ידי סולימן פחה בשנת 1817. שוק זה הוא הנתיב שמשתרך לאורך כל העיר העתיקה שבקצהו המצודה, אמת  המים הרומית – האקוודוקט – וכל שכיות החמדה של העיר הזאת, שהוזנחה במשך שנים על ידי ממשלת ישראל. זהו שוק צבעוני מאוד, מזרחי מאוד, על שלל בשרים, דגה, מאפים מתוקים ותבלינים מכל הסוגים. אבל גם מטעמי המזרח לא היו היעד.  באנו לאכול חומוס אצל סעיד, שחתני, קובי, חומוסאי מדופלם, העיד עליו שהוא הטוב בארץ. וזה היה שווה. אמנם בפתח השתרך תור עצום, אך תוך זמן קצר נמצא לנו מקום בלבירינט החומוסי והשרות היה אקספרס. אני באמת לא זוכר מרקם כזה של חומוס והטריות שלו, שכן הביקוש גובר על ההיצע. כך מצאתי עצמי מנגב את הטפלון של הצלחת זמן רב אחרי שהשארית האחרונה נעלמה.

אז, ורק אז, הכרזנו ש"זה היה יום מיוחד במינו". אצלי הדלעת והחומוס מצאו עצמם בסימביוזה נוסטלגית. בהיותי ילד קטן אני זוכר כי בימי שישי כאשר התכנסה המשפחה כולה, כשעתיים לאחר הסעודה, התכבדו האורחים בגרעיני דלעת שאותם פיצחו, בעיקר הדור הצעיר, ברעש גדול, ואחר כך באפונה צהובה (גרגירי חומוס) מפולפלת וממולחת. כל זאת כדי שהקהל יהיה צמא וישתה את הבירה בשקיקה מן החבית.

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל