14 ביולי 2012. לפני שנה נולדנו. זו הייתה לידה טבעית. ללא ניתוח קיסרי, ללא חומרי הרדמה, פשוט יצאנו לעולם כדרך הטבע.

הרופאים היו מופתעים. הם בכלל לא שמו לב שהמדינה הזו הייתה בהריון, נושאת ברחמה תינוקת לא צפויה. מי שם לב חודשים קודם לכרסה ההולכת ומתעגלת של הארץ הזו? מי שם לב לדבר המבעבע, הגדל ומתפתח בקרבה? אילו היינו עושים אולטרסאונד קודם, היינו מגלים איך לעובר החדש הזה מתפתחות אוזניים, ועיניים, וידיים ורגליים. וראש חכם. ולב. פועם. פועם בעצמה שכמוה לא הכרנו קודם.

אבל מי ידע? מי ידע שכל זה קורה?

14  ביולי 2011. בחורה אחת. אוהל אחד. לידה אחת. מיליוני ישראלים נולדים מחדש.

עיניהם – חדשות. מפוכחות. רואות למרחקים. מבחינות בניואנסים. מבחינות בין עיקר לטפל. יודעות להבדיל בין מסכי ההטעיה והסוואה לבין האמת הנכוחה.
אוזניהם – חדות. שמיעה מוזיקלית ממש. יודעות להבחין בין צלילי השקרים והספינים לצלילי סימפוניית האמת.
רגליהם – חזקות כמו שטרם נראה כאן. הן יוליכו אותם להיכן שצריך, למקום שבו שולטים הטוב והחירות. למקום של אמת.
ידיהם – מלאות עוצמה וכוח. וגם יצירתיות ורכות. ידיהן יודעות לשאת בנטל ההובלה. יודעות להתנופף באוויר בנחישות במסע החדש. וגם יודעות לחבק. וללטף. ולמחות דמעה הזולגת על לחיו של הזולת.

וראשם של הישראלים שנולדו מחדש… הוא חד כתער. בעל תודעה חדשה. הוא כבר מבין. הוא כבר מבין שהוא עבד של שיטה רומסת. הוא כבר מבין שאשליית החופש המוזרמת לתודעתו באמצעות סמי צרכנות ותעמולה שקרית היא מסכה. הוא מבין שהוא לא חופשי. והוא כבר מתחיל לתכנן את צעדיו הבאים, בדרך אל החירות. בדרך אל האמת.

ולב חדש נולד לישראלים גם כן. דפיקותיו חזקות. סדורות. איתנות. ויחד עם זאת, רכות. לבם החדש של הישראלים חומל יותר. רגיש יותר. אכפת לו. הוא כבר לא מכונס רק בעצמו. הוא יוצא החוצה, אל האחר. לב-אוהב-אדם נולד.

האם בגלל קשקשת אישית או אידאולוגית בין קבוצה א' לקבוצה ב' משהו השתנה
במצבה של מסעודה משדרות? האם מחיר העגבניות ירד? האם יש קורת גג לכולם? 

14 ביולי 2012. אנחנו בני שנה. וכמו תינוק שנולד לפני שנה, גם אנחנו למדנו לאט לאט לזחול ואחר כך ללכת. ולהתחיל לדבר בשפה חדשה. ולהתבונן על העולם במבט אחר. ולהביא משהו חדש אל העולם.

14 ביולי 2012. קהילת פעילי המחאה מפוצלת במיני ויכוחים וחיכוכים. ובהתאמה מסתמן שרוב רובו של הציבור מתקשה לצאת מהבית אל הרחוב.

אז מה!

האם בגלל קשקשת אישית או אידאולוגית בין קבוצה א' לקבוצה ב' משהו השתנה במצבה של מסעודה משדרות? האם מחיר העגבניות ירד? האם יש קורת גג לכולם? האם אנחנו מצליחים לגמור את החודש? העם הזקנה המאושפזת במסדרון לא שוכבת עדיין קמלה במסדרון?

14 ביולי 2012. הציבור אולי לא שוטף את הרחובות. אבל הציבור כבר לא מטומטם. ומבחנו של הרחוב אינו אומר דבר על מה שרוחש מתחת לפני השטח. ואיש לא יודע מהן מחשבותיו הכמוסות של הישראלי שנולד לפני שנה מחדש.

כי את מה שקרה לפני שנה בדיוק, אף אחד כאן עדיין לא מבין. ואולי רק בעוד 100 שנה, נוכל להתבונן בתהליך שהחל אז – ב-14 ביולי 2011 – ולראות כיצד יולי 2012 הוא אך שלב נוסף בדרך אל החירות, אל השוויון, אל האחווה האנושית, אל הצדק, אל האמת.

כך שלא משנה מה יקרה היום. לא משנה מה יגידו העיתונים מחר. לא משנה אם נהיה היום ברחובות 100 איש 1,000 איש, 10,000, 100,000 או יותר.

הנקודה הקטנה הזו בזמן, היא סערה בכוס תה. הבל הבלים. כי מה שקרה לפני שנה, גדול מכל זה. מה שקרה לפני שנה גדול מכל חיכוך פנימי בין פעילי המחאה, גדול מכל כותרת שלילית בעיתון, גדול מכל ספין של קברניט שלטון.

עברנו את נקודת האל חזור. נולדנו מחדש. מה שהיה – לא ישוב עוד. זה אולי קורה לאט, וקשה לראות איך כל הנקודות מתחברות לקו אחד, ותבוסות היומיום מעמעמות את קו ההתקדמות הרציף. כן, אולי קשה עדיין לראות את זה. אבל יש כאן מהפכה. והיא מתקדמת.

הערב, מי שקשה לו להאמין שהכל מתקדם – נשאר בבית. ואפשר להבין את הייאוש. אבל הוא נשאר בבית כשהוא משתוקק לשמוע שהשינוי אכן מתקדם. וגם אם הוא בבית – בלבו הוא איתנו במסע אל החופש.

והערב, מי שרוצה לחוש מהו כוח אזרחי מלוכד, מי שרוצה לחוש אחווה אנושית בין זרים שהם בעצם אחים, מי שרוצה לקחת חלק ברגליו ביצירת השינוי, מי שרוצה לחגוג את לידתנו מחדש לפני שנה – הערב הוא יוצא אל הרחוב.

לפני שנה נולדנו מחדש. השינוי כבר החל.

ואין דבר שיוכל לעצור אותנו בדרך אל החופש.

• אור-לי ברלב היא פעילה בחדר המצב של המחאה החברתית, עיתונאית, מגשרת, גרושה ואם לשתי בנות. הפייסבוק של אור-לי ברלב