פסק דין עקרוני שניתן לאחרונה בבית הדין הארצי לעבודה קובע כי מעסיק שהתרשל בהפקדות הפנסיה של עובד, וכתוצאה מכך גרם לפגיעה בשווי הגמלה שלו – יפצה את העובד בסכום כספי שהוא ההפרש בין הגמלה המשולמת בפועל לבין הגמלה שלה היה זכאי אלמלא ההתרשלות.

פסק הדין אישר בכך פסק דין שניתן בבית הדין האזורי, במקרה שבו היה על מעסיק להעביר תשלומים לקרן פנסיה ותיקה בהתאם להסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הבניין, אך התרשל בגובה ההפקדה ובמועדים להעברתה. כתוצאה מכך "נסגרה" הקרן הוותיקה בפני אותו עובד. בהמשך, כשחזר המעסיק להפריש ולהפקיד באופן מסודר, נאלץ העובד לפתוח קרן פנסיה חדשה, שתנאיה טובים פחות מאלה של הקרן הוותיקה.

כעבור זמן נפטר העובד ואשתו קיבלה מהקרן הוותיקה גִמלה בגובה 800 שקלים לחודש בלבד, לעומת גמלה של 2,400 שקלים שלה היתה זכאית אלמלא התרשלות המעביד. בית הדין הארצי, בהרכב השופטת רונית רוזנפלד, אילן סופר ולאה גליקסמן, אישר את פסיקת בית הדין האזורי בנצרת, שקבע כי הפרשות סדירות לקרן הוותיקה היו יוצרות למנוח "ותק פנסיוני" שהיה מצטבר ומביא לשווי גִמלה גבוה יותר, וכי על המעסיק לפצות את העובד בגין רשלנותו.

הסכום שנקבע לפיצוי הוא 352 אלף שקלים, שישולם כסכום מהוון, חד-פעמי, ולא כתשלום של "הפרש קצבה" על פני השנים. הסיבה לקביעת תשלום מהוון היה חששו של בית הדין, שהמעסיק הנוכחי אינו בעל איתנות פיננסית שמובטח כי ישרוד כמקום עסק לאורך זמן.

בית הדין הארצי קבע באופן ברור כי החובה המוטלת על המעביד להעביר תשלומים לקרן הפנסיה היא מוחלטת ואינה מותנית בהסכמת או העדפת העובד. בכל מקרה שבו מעביד מפר את החובה להפרשה לקרן הפנסיה, ובפועל לא מעביר את הניכויים, פתוחות בפני העובד כמה אפשרויות: להגיש תביעה נגד המעסיק ולחייב אותו לשלם את סכומי ההפקדה לקרן הפנסיה; לתבוע מהמעסיק את הסכומים שהיה עליו להפריש בעד חלקו לקרן הפנסיה, בהתייחס לכל חודש ובכפוף להתיישנות, או לתבוע פיצוי בדרך של תשלום קצבה או סכום מהוון של הגמלאות שיכול היה לקבל העובד לו המשיך המעסיק להפריש את הכסף כחוק, כדוגמת המקרה שנדון בבית הדין.