איכה, מיקלאנג'לו (צילום: ויקימדיה)

אחד ממשחקי הילדים האהובים, לפחות לפני עידן המחשב וההיי-טק, הוא מחבואים. אחד השחקנים מכסה את עיניו לכמה רגעים וכל השאר מתחבאים. שם התחלנו את  תהליך העצמאות שלנו, באותו מקום שבו נעלמנו ומישהו תר אחרינו, מישהו  שאל 'אַיֶּכָּה?'.  לבסוף התבגרנו, הפסקנו לשחק מחבואים עם אחרים, אבל התחלנו לשחק עם עצמנו. לעיתים קרובות לא ידענו היכן אנחנו, כיצד הגענו עד הלום, אבדנו לעצמנו. ברי מזל שבינינו שמעו  מישהו שואל "אַיֶּכָּה?", איפה אתה?, אך בדרך כלל זו שאלה שאתה שאלת את עצמך, ואולי אלהים.

היה זה רגע גורלי, ולעתים כל חייך נמשכו אחרי התשובה שענית לעצמך. זה היה מן מבחן אמריקאי, רב ברירה, ובו ארבע תשובות. אם ענית  "דווקא מוצא חן בעיני ללכת לאיבוד, אולי אפילו אסע להודו לאיזה שנה", ייתכן שחרצת את גורלך להיות נווד, חסר בית, נודד עם החולות. בגיל ארבעים שאלת את עצמך שוב את אותה השאלה, ואז זה כבר יותר קשה; אם ענית "הלכתי לאיבוד, אבל אתם אשמים, המצב בלא-איבוד פשוט בלתי נסבל", תהיה כל ימיך מלא בתירוצים, מתחכם ומאשים. בגיל חמישים תהיה מריר וציני, חכם בעיני עצמך בלבד.

אם תבחר בתשובה שלישית, ואומרים  שסטטיסטית ג' היא התשובה שיש את הסיכוי הטוב ביותר שהיא הנכונה, "אמנם, הלכתי לאיבוד, שמא תוכל להושיט לי יד ולהראות לי את הדרך?", בין רגע הפכת להיות איש טוב, מלא בענווה, מבקש דרך ולומד מכל אדם. בספר שתפרסם בגיל שישים, תודה לכל אלו שהביאו אותך למעמדך הנוכחי, שהראו לך את הדרך וניצלת אותה להצלחה.

ברם,יש עוד תשובה, רביעית, "תיכף אשוב". לא פחדת ללכת לאיבוד, לוותר על מה שיש לך, רצית ללכת למקום גבוה יותר אז קודם הלכת לאיבוד. בגיל שבעים יקבלו אותך בשדה התעופה הנכדים שלך, כשאתה שב מטיפוס על הקלימנג'רו או המאצ'ו פיצו, צאצאיך ילוו  אותך כשאתה עובר בקלילות מתרמילאות לעיסוקיך הקודמים.

את אדם הראשון שאל האלהים "אַיֶּכָּה?", היכן  אתה. והוא, שהתחבא מרוב בושה על עצם החשיפה הפיזית הגשמי ובעיקר הרוחנית, בחר להאשים מיד. האישה אשמה, כך השיב, ומאז כולנו עונים cherchez la femme, איבדתי את הראש בגללה, אוה, כמה מתוק הכאב של הלב.

אדם הראשון גורש מגן העדן. האַיֶּכָּה? הפך לאֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה (ירמיהו א'). בסוף, כשמשמיעים קולות של קוזאק נגזל, הופכים קורבנות ומוכרים את הגוף בעבור נזיד עדשים.

ספר במדבר קרוי גם ספר הפקודים, משום  שאלוהים מנה ופקד שוב ושוב את בני ישראל. מתוך חיבתו ואהבתו מנה אותם, ממש כמו האיש הסופר את ממונו שוב ושוב. כשקראנו את ספר במדבר לא ממש הבנו מה היה לאהוב בהם. עם של נודניקים, מתלוננים סדרתיים, חסרי מנוחה, מורדים, עם נבל ולא חכם. גם היום זה לא שונה, אני מחזיר את השידור אלייך יונית.

בין האַיֶּכָּה שנשאל אדם הראשון לאֵיכָה  של ירמיהו, ניצב ה"אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם"
של פרשת דברים, היא פרשת השבוע שלנו, הנקראת תמיד לפני תשעה באב. כשמנהיג נואש מן
העם ושואל את עצמו אֵיכָה, איזו תקווה יש לעם? קשה להאשים את משה שנמאס לו מאיתנו,
גם לנו לפעמים נמאס מאיתנו, ולי לא מציקים כמו שהציקו למשה.

היחיד שמבטיח שלא יימאס לו, שתמיד יהיה לנו לאן לחזור, הוא האלהים. זו הסיבה שאליו מתפללים ואליו מייחלים, כי הוא לעולם לא יבזה תפילת עני. זה לא אומר בשום אופן שבורא עולם עובד אצלנו או בשבילנו.

מי ששם מבטחו בהנהגה, גם אם תהא הנהגה נפלאה וישרה, ידע כי רק הנהגה אחת לעולם לא תכזב, היא הנהגתו של נצח ישראל, של האלהים. מי שמאמין, לא מפחד לאבד את האמון של האלהים בו. וכשהוא ישאל את עצמו איה  אני, יהיה מי שיתן לו תשובה, לא רק יקשיב. אם תתלה את השלט "תיכף אשוב", יהיה מי שימתין לך ולא יאמר "ברוך שובך בוגד", ואם תבקש יד, תמיד תושט לקראתך, אז נגלה ביחד את הארץ. המובטחת.