לפני קצת יותר משנה פרסם העיתונאי ירמי עמיר, חבר מערכת מגפון, את ספרו "יש לי בלעדיות". הנה כאן פרק מהספר. האם הוא התייחס לארי שביט?

הפטריוט / ירמי עמיר

הצלחתי להפתיע אתכם, מה? פתאום אני מזהיר מפני קטסטרופה בינלאומית, שמאיימת על ישראל וכולם עוברים לדום. מקשיבים לי. מנתחים אותי. מראיינים אותי. "זה קריטי!", אני מצהיר מערוץ לערוץ.

שבוע אחר כך אני המרגיע הלאומי. אותי לא ילמדו מה זה ספינים. אני הספין של המדינה. חכם, גבוה, דעתן, חד, מהיר, מפחיד ותמיד לובש שחור – ואני בכלל לא יאיר לפיד. יש לי חיוך של אחד שיודע הכול. ראיינתי למוסף את גדולי האומה והוצאתי מהם כותרות שאף עיתונאי או פרשן מדיני לא הצליח. אחר כך הזמנתי חלק מהם למסיבת השקת הספר שלי. אני לא רואה בזה בעיה. הם לא חברים שלי. אשתי היא החברה הכי טובה שלי. היא מעריצה אותי.

אני הפרשן הלאומי החדש. לכן אני מוזמן לכל פאנל חשוב בטלוויזיה ובמוסדות להשכלה גבוהה. אני מרצה מבוקש. יש לי עיניים חומות וחודרות, אני מדבר הרבה עם הידיים, ואני לובש שחור. רק שחור. וצמוד.

לא סתם קוראים לי איתן אל-רום. אני הטייס של העיתונות. מצד אחד אני עם שתי רגליים על הקרקע, מצד שני אני יצירתי. לא יותר מדי. אני לוקח את עצמי בשיא הרצינות. אין מקום להומור במצב שבו אנו נמצאים. וזה לא מפריע למנהיגים שאני מראיין. כי גם להם אין.

זה קריטי! כל מנהיג ואיש ציבור יודע לכבד אותי ולהיזהר ממני. הם אינם יודעים מה אכתוב עליהם. אבל איכשהו תמיד הם יודו לי. האם משהו אצלי לא בסדר? או שמא אני פשוט עיתונאי מוכשר והגון?

אולי יום אחד גם לי יעניקו את פרס ישראל, כמו לנחום ברנע. אני לא בחצר שלו,  אבל יש לי יושר אינטלקטואלי וגם אני יודע באיזה צד מרוחה החמאה ומה צריך לעשות כדי לקבל פרס.

ברנע בעצמו הודה שאינו מושלם ויש דברים שהוא מצטער שכתב וחבל שלא היה עורך שימחק אותם. הוא רק שכח לציין שבעיתון שלו מתייחסים בכבוד רב, ובצדק, לחומרים שלו ולכן הם כמעט לא עוברים עריכה. גם בטקסט שלי לא נוגעים. אני נותן גם את הכותרות למאמרים שלי ואם איזה עורך או עורכת רוצים לשנות אפילו מילה, הם לא יעיזו בלי לדבר איתי קודם.

כבר עידן ועידנים שלא גדל כאן דור של עיתונאים כמוני, ואני לא רואה באופק מישהו שיאיים על מעמדי. הלא מוצלחים עוזבים את המקצוע והטובים שנותרו הולכים ומתאיידים. אני נהנה מחופש מלא. הלוואי על כולם מו"ל כמו שלי. לא מתערב, רק שואל מה שלומי. כמו שכבר אמרתי פעם, אני מתכוון להישאר פה עוד הרבה זמן.

אני נאלץ להפסיק עכשיו כי אני חייב לכתוב את הטור השבועי וגם התבקשתי להיות מראיין אורח בערוץ 2 וקודם אני חייב לעבור בבית להחליף את הטריקו השחורה בטריקו שחורה חדשה. זה קריטי! אשתי גיהצה לי אותה במיוחד לתוכנית. אחר כך אני הולך לפרשן בערוץ הכנסת. משם אני קופץ למזנון הח"כים. כולם סקרנים לדעת ליד איזה שולחן אבחר הפעם לשבת. לעולם לא ארצה להיות אחד מהם. אם יציעו לי אלך ישר לממשלה. תפקיד שר מתלבש עלי כמו חולצת טריקו שחורה וצמודה.

כבר יותר מדי זמן משתרר כאן שקט ונשמעים קולות חשודים של פעמוני שלום. אל תאמינו להם. זה קריטי! הם חושבים רק על הכיסא שלהם. זוהי ממשלה ארורה. אבל גם לאופוזיציה אין מה להציע.

הערב אטיל פצצה בתוכנית. קיבלתי מהמוסד מידע חסוי. לא בדיוק מהמוסד. ממישהו שעבד בשב"כ ויש לו חבר במוסד. הגשתי לצנזורה. יש להם אינטרס לפרסם. זה קשור למלחמה הבאה. זה קריטי!

כבר שלוש שנים אני חי בלי מלחמה. זה יהיה הסוף שלנו. מדינת ישראל לא תוכל כך להמשיך להתקיים. כוח ההרתעה שלנו נחלש. הפרשנים האחרים לא רואים ולא שומעים. אחרים מתעלמים. כולם מתעסקים במלחמות הגנרלים. אני ריאלי. לעולם לא יהיה כאן שלום ואנחנו זקוקים לעם חזק.

תנו לי דם, יזע ודמעות. הרבה דם. אני צריך עשרות הרוגים מינימום. אני רוצה גופות מרוטשות כדי שנוכיח לעולם איזה אויב אכזרי עומד מולנו. תנו לי טנקים שרופים. מטוס אחד נופל יבעיר כאן מדורה גדולה. ואז נוכל להפציץ סוף סוף את אירן. אין זמן. אנחנו ננצח. זה קריטי!

תנו לי את ועדת החקירה הבאה. בשביל זה אני כאן. להזהיר, להתריע, להוקיע, לפרסם, להופיע. התקשורת היא סם החיים שלי. הפחד הוא הנשק הסודי שלי. אני אמנה את ראש הממשלה הבא ואזעזע את המדינה. אני אהיה איש התקשורת של השנה. אל תגידו שלא הזהרתי. זה קריטי!