בפרשת ראה כלולות פרשיות רבות הקשורות בכניסה של בני ישראל לארץ ישראל. בדברים הבאים נתמקד בשתי פרשיות צמודות, האחת עוסקת באיסור והשנייה בהיתר, ושתיהן קשורות למציאותו של בית המקדש. בית המקדש מצד אחד אוסר פעולות שהיו מותרות עד כה ומן הצד השני מתיר פעולות שהיו אסורות.

הנושא הראשון מופיע בפרשת  הבמות:

כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה: וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם… הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה: כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ. (דברים יב, ה-יד)

המקום שבו בוחר ה' לבנות את בית המקדש ולשכון שם, זוכה על פי פסוקים אלו לא רק למעמד שונה משאר המקומות אלא הוא בבחינת מקום אבסולוטי. רק שם אפשר להקריב קרבנות. עידן טרום בית המקדש מכונה בלשון חז"ל 'היתר במות' משום שבזמן זה יכול כל אדם בחצרו הפרטית להקים במה משלו ולהקריב עליה את קרבנותיו לה'. בניגוד לבמת יחיד, שנבחרת ונבנית ע"פ רצונו של האדם הפרטי, בית המקדש מיוחד בכך שהקב"ה הוא שבוחר במקום מסוים ושם הוא מגלה את שכינתו במלוא יפעתה. בארץ ישראל אם כן ישנו תהליך של התרכזות הפולחן הדתי של הקרבנות למקום מסוים והוא גורם גם להתעצמות ההתגלות האלוקית. התרכזות זו מרוקנת משאר המקומות את היכולת להוות מקום ראוי להקרבת הקרבנות. בכך, מימד הקדושה בארץ ישראל אמנם קיים, אך במינון נמוך יותר.

הנושא השני הוא היתר אכילת בשר:

כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר: כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ. (דברים פרק יב, כ-כא)

רש"י בפירושו כאן מביא את דעתו של ר' ישמעאל, שפסוקים אלו מתירים לאכול בשר חולין בארץ ישראל. בקריאה זו אנו למדים שבמדבר ישנו איסור על אכילת בשר חולין וכך דברי רש"י:

אבל במדבר נאסר להם בשר חולין, אלא אם כן מקדישה ומקריבה שלמים. (רש"י יב,כ)

האפשרות היחידה לאכול בשר בעת השהייה במדבר היא דרך הקודש, היינו בהקרבת קרבן. קרבן השלמים הוא קרבן שבו גם הבעלים הישראלים אוכלים מבשר הקרבן ורק באמצעותו זוכה האדם לאכול בשר. ההגעה לארץ ישראל מתירה לבני ישראל לאכול בשר גם בגבולין, דהיינו בחצר הפרטית של כל אדם בלי צורך להגיע למקום אשר בו בוחר ה'.

בריכוז הקדושה למקום בו בוחר ה', לבית המקדש, חצרו הפרטית של האדם מתרוקנת אפוא מן הפוטנציאל הקדוש שבה ואסור להקריב בה קרבן וכנגד זה מותרת בחצר זו אכילת בשר חולין. אכילת בשר זו נקראת בלשון חז"ל 'בשר תאווה'. התורה אם כן נותנת מקום לתאוותו של האדם ללא צורך לקשר אותה אל הקודש. התורה מכירה בסכנה הטמונה בנתינת פרצה לתאוותו של האדם ועל כן מיד מזהירה: 'רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר' (יב,כג). שחרור תאוותו של האדם יכולה להביא אותו לעבור על איסורים בסיסיים (שהרב קוק רואה בהם בעיות מוסריות) ועל כן יש צורך לחזק את הגדר פן תיפול ותיחרב.

כיצד ניתן להבין תהליך זה? מה משמעות הדברים?

על מנת לחדד את השאלה ננסח אותה באופן הבא: הציפייה לכאורה היא שדווקא בארץ ישראל – בהיותה ארץ קדושה ובה יש התעצמות קדושה המתבטאת בבית המקדש ובאיסור הבמות – היינו מצפים שגם אכילת הבשר בגבולותיה תהיה מתוך הקודש. במקום זאת, דווקא בארץ ישראל – בניגוד למציאות במדבר – מותר לאכול בשר חולין אשר מוגדר בלשון חז"ל 'בשר תאווה'. מדוע דווקא בבניית בית המקדש הופכת חצרו הפרטית של האדם ממקום פולחן דתי ומקום שבו ניתן להתקשר בקשר עמוק לקב"ה למקום שבו מותר לאכול בשר תאווה?

ההסבר הראשון והפשוט ביותר בו נוקטת התורה וכך מרבית הפרשנים הוא ההסבר הטכני. היתר בשר תאווה נובע מ'כי ירחק ממך המקום'. ברמה הטכנית מותר בשר תאווה משום שיש איסור במות וממילא האפשרות היחידה להקריב קרבן היא בבית המקדש, אך זוהי אופציה קשה בשל המרחק הרב בין ירושלים לבין שאר יישובי ישראל. אמנם הרמב"ן לא מקבל הסבר זה, משום שלפי דברים אלו תושבי ירושלים אמורים להיאסר בבשר תאווה מחמת קרבתם לבית המקדש והרי אין ההלכה כך.

על פי דבריו, הריחוק הפיזי ממקום המזבח משקף שינוי עמוק ומהותי יותר, אשר נוגע לאופן התיישבותם של עם ישראל בארץ ישראל. במדבר ישבו עם ישראל כולם סביב המשכן, אזי ישנה דרישה כלל ישראלית לאכול בשר באמצעות הקרבנות. אולם ההתיישבות בארץ ישראל היא כזאת שבהגדרתה העם לא יושב סביב המקדש אלא פזור בתפוצות הארץ. אין כאן עניין טכני גרידא אלא עניין מהותי. עצם הכניסה לארץ ישראל ואופן ההתיישבות בה מעידה על כך שהתורה נותנת מקום למרחב החולין. התורה מעוניינת בכך שעם ישראל יתפזר בכל הארץ ולא יהיה מרוכז סביב בית המקדש. כך הוא גם במימד האדם. בכניסה לארץ ישראל, מבקשת התורה מהאדם להיות קשור ומחובר לא רק למימדי הקודש שבו אלא גם למימדי החולין שבו. עם הסכנה הטמונה בכך, פסוקים אלו מבקשים מהאדם לתת מקום לתאוות נפשו ולתת לה ביטוי בתוך עולם הלכתי אך שאיננו מחובר בהכרח לעולם הקודש.

דומני שהעובדה שהתורה נותנת לכך מקום מעידה על כך שבתפיסת התורה אין מרחב החולין סותר את מרחב הקודש. יש לדייק ולומר שהתורה לא מציגה כאן את בשר התאווה בשפה של 'קידוש החומר'. החולין נשאר חולין, ובכל זאת הוא דר עם הקודש בכפיפה אחת.

מדברים אלו עולה שבארץ ישראל נוצרת מציאות מאוזנת, בה העצמת הקודש לא גורמת לבליעת מרחב החולין והעלמתו. אדרבה, דווקא עלייתו של הקודש מאפשר שחרור גדול יותר של תאוות האדם ומרחב החולין. ככל שהעוגן הקדושתי חזק יותר, ככל שהתגלותו של הקב"ה נוכחת יותר, כך ניתן להתרחב במימד החולין.

הרצון העמוק לבנות מזבח בחצר הפרטית הינו בקשה לקרבת אלוקים כנה ועמוקה, אולם יחד עם זאת היא גם מצמצמת את ההתגלות האלוקית. דווקא הויתור על במת היחיד למעין במת הציבור; דווקא כאשר האדם מוותר על ההתגלות בחצרו הפרטית והוא מוכן לארוז את חפציו ולעלות למקום שה' הוא שבוחרו, אזי הוא יכול לפגוש את פני האדון ה'. ובמציאות שכזאת יכול האדם לראות שגם הקב"ה נותן מקום לקומת החולין שבאדם ומאפשר לאדם לתת ביטוי לתאוות נפשו.