חברת ההקלטה הבריטית מן הגדולות בעולם, HMV – HIS MASTER’S VOICE (" קול אדוניו"), שחנות הדגל שלה נמצאת ברחוב אוקספורד בלונדון, לא שינתה את הלוגו שלה, כלב יושב מול גרמופון, מאז הקמתה. עניין של מסורת וגם מהות, שכן בהקלטה ה-MASTER  חייב להיות מדויק ככל האפשר למקור. לא רחוק משם שוכן בניין ה- BROADCASTING, שהמטה המפורסם שלו, BBC, שירות השידור הציבורי הגדול ביותר בתבל, אף הוא לא שינה את המסורת שלו מאז שזכה בזיכיון ב-1927. מנכ"לו היה סר ג'ון רית', והוא נלחם בימים אלה בעור שיניו כדי למנוע כל רושם שהמסורת העצמאית שלו נפגמה.בי.בי.סי.  נאמן למנדט הציבורי כפי שהוא רואה אותו, וכפי שהוא נקבע בזיכיון שניתן לו: "להגן על עצמאות השידור הציבורי, לקבוע את אופיו ולעקוב אחר ביצוע המדיניות שנקבעה על ידי ההנהגה הציבורית" – כתבתי בבלוג שלי ב-23.7.2003.

גם אם נקים את ה-ביג בן בירושלים, לא נהפוך אותה ללונדון

בחוק רשות השידור משנת 1965 היה איזה רצון להידמות איכשהו  ל-בי.בי.סי. החוק הזה שרבים רואים  בו המשך התלות של השידור הציבורי בפוליטיקה, היה יכול לפעול לא רע גם בארץ, אילו נהגו בו ככתבו וכלשונו. גם בבריטניה ובמדינות אחרות באירופה, הממסד קשור במישרין ובעקיפין במינויים של אנשי ציבור בראש הפירמידה הציבורית. אבל גם אם  נקים את הביג-בן בירושלים, לא נהפוך אותה ללונדון, ואם נעביר את הכותל ללונדון, היא לא תיהפך לירושלים. והנמשל הוא חוק שיכול להיות זהה לחלוטין לחוק הבי.בי.סי, אבל אצלנו יסרסו אותו, כי במדינת ישראל החוק הוא למדרס, בין היתר של המחוקקים עצמם. רשות השידור אינה יוצאת מכלל זה.

בעצם מאז  הקמת הרשות, היא עשתה יותר חדשות מאשר שידרה. זה לעצמו אומר הרבה. וזה לא  מקרה ששבועות לפני חתימת הסכם הרפורמה, הטלוויזיה עוברת זעזועים, שהועמו מעט בשל סיקור משחקי האולימפיאדה. "קול ישראל", הוא קולני יותר מול הניסיונות לעקירת המקצועיות בשורותיו מצד אחד . יש בו איזה סימן למאבק מקצועי ושל סולידריות הן בפנים  והן מצד אגוד העיתונאים בירושלים.

אין בכוונתי להוסיף למאות אלפי שורות שנכתבו ונאמרו ועודם נכתבים על האירועים העכשוויים בשידור הציבורי שלנו, וכל אותם מעשים קטנוניים שפוגעים לא רק בשידור עצמו, אלא בחוט השדרה או מה שנותר ממנו מצד מעוללי האירועים.

בריונות וכוחנות

כמי שמכיר את רשות השידור גם מבפנים במשך 35 שנה, גם את ההיסטוריה שלה מאז תקופת המנדט בשנת 1936, ולאחר מכן גם כמשקיף – נהיר לי מאוד שיש כמה פנים בדיוקן המורכב הזה ששמו רשות השידור, או ליתר דיוק השידור הציבורי בישראל.

בין אם ראש הממשלה ביבי נתניהו מעורב אישית בנעשה ברשות ובין אם אמצעית, הרי באחת התכונות שלו הוא מהווה דוגמה – הכוחנות. ביבי מבטא כוחנות. ואין זה משנה אם הכוחנות  שלו  נובעת מחולשה. הדוגמה האחרונה היא ההסתערות של "המקורבים לראש הממשלה" – קרי ביבי) בצורה בוטה, שבשוליה בריונות מילולית על נשיא המדינה, משום שאמר כי צריך להגיב על האיום האיראני בתאום עם ארה"ב. אפשר לומר  שראש ממשלה זה משדר כוחנות, בדיוק כמו הכוחנות של יוני בן מנחם, שנובעת, אולי בין השאר, מחוסר ביטחון של קולונל שהפך למרשל. אבל הוא לא היחיד בממלכה זאת. מבחינת האווירה הציבורית, הכוחנות והבריונות בחברה הישראלית  שוברת שיאים. מבחינה פוליטית, השועל הממסדי חדר ללול השידור משום שהוא היה פרוץ ומשום שהיו בו מעט תרנגולים והרבה תרנגולות, שרצו שקט  ולהטיל ביצים.

כאשר העוצמה מלמעלה נושקת לחולשה למטה, כאשר האדנות פוגשת סרווטיליות כנועה, אז קורה מה שקורה וקרה ברשות השידור מאז הקמתה. בחברה טוטליטארית בעיה זאת לא מתעוררת כלל. היא מתעוררת בחברה דמוקרטית פתוחה גם בזירה אחרת. רשות השידור היא מכלול גם של נציגי ציבור וגם של אנשי מקצוע בדרגים השונים. האחרונים אינם פיונים, או אמורים להיות כאלה, על איזה לוח שחמט, לא משנה באיזה מסגרת שלטונית הם פועלים.

השליט והנתין

בכל שנות קיומה של רשות השידור, מאז חוקק החוק בשנת 1965 ועד עצם היום הזה, לאחר הסכם "הרפורמה", רשות השידור קשורה קשר גורדי לממסד הפוליטי. מידת  האוטונומיה שלו והגמישות הם תוצאה לאו דווקא של זהות האישיות הפוליטית שעומדת בראש הממשלה, או השר הממונה על ביצוע החוק, וגם לא בזהות המפלגה – ימין או שמאל-  אלא בין היתר במנהיג הפוליטי עצמו. כיצד הוא רואה את החוק, איך הוא רואה את חופש הביטוי ואת השידור הציבורי, שכן לא מעט הוא קשור במוסדות הציבוריים של רשות השידור, ובראשם הוועד המנהל שלה. יתרה מזאת, עד כמה שזה נשמע תמוה, הוא קשור מאוד לתכונות העובדים, ליושר המקצועי שלהם ולנחישות לעמוד באתגר כפי שזה מתבקש במקצוע הזה, חרף הלחצים שקיימים תמיד.

בהיותי מנהל החדשות בטלוויזיה בשנות ה-70, תחת שלטון העבודה, היו לחצים רבים. אמרתי לאנשיי, כי במשטר רודני אין לחצים. במשטר דמוקרטי יש, וזה חלק מן העניין, וצריך לבדוק, אבל לא להיכנע אוטומטית.  "אם הצדק והיושרה המקצועית הם לצדכם, צריך לעמוד מול הלחצים ולא להרים ידיים. אם טעית, תודה ותקן".

בספר האלבומי "קול ישראל מירושלים"- 1948-2008 – מדינה מאחורי המיקרופון (כלומר, 70 שנה מאז יסוד "קול ירושלים"), בעריכת איזי מן , נאמר בין השאר ברשימות המבוא:

"כל יום  של מיקרופון פתוח הוא בהחלט סיבה להתרגשות- נקודת זינוק, שממנה אנו מבקשים להעפיל אל הישגים גבוהים יותר ביום הבא. בעבורנו שבעים השנים הראשונות הן הבסיס הנכבד לשגרת השידורים. אבל זאת היא רק ההתחלה ועליה יתבסס השידור של העשור הבא ושל עוד עשורים רבים קדימה. גם אנחנו כקודמנו קובעים שיאים של  עבודה עיתונאית ושל ריגושי המאזינים.  גם אנחנו, כראשונים, מניחים את אבני הדרך המחזקות את השידור הציבורי ומוסיפים לו פנים חדשות, מקוריות ורעננות" על החתום  יוני בן מנחם – מנהל קול ישראל דאז. המנכ"ל היה מוטי שקלאר והיו"ר משה גביש. המנכ"ל היום הוא יוני בן מנחם, והיו"ר ד"ר אמיר גילת.

בשורה התחתונה ייאמר כי "הרפורמה" ברשות השידור, בדומה לכל הרפורמות שעליהן אנו שומעים השכם וערב, תהיה ריקה מתוכן, אם לא תהיה רפורמה גדולה יותר, בשלטון עצמו. 

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל