אני סופרת את הימים כבר מאמצע החופש הגדול. 2012. אוגוסט. חברים שלי שואלים אותי למה?  מה את כל כך אוהבת בפולין? "אולי כי כל כך ירוק שם באוגוסט ויש גשם וחמש עשרה מעלות". אני משיבה לאנשי הטבע, המדבר ושפלת החוף. "אולי, כי אני לא רואה חיילים או צבא או טנקים באף מקום".  אני אומרת לתלמידי שמתגייסים לצה"ל.  ואולי האמת היא, שאני כל כך רוצה לבקר ולפגוש שוב  את המשפחה שלי. שאיננה.

יש לי תופעה כזו, שברימאנוב בפולין הם כולם באים לבקר אותי בחלום. אמא שלי מגיעה כל לילה ונותנת לי הוראות. ממש כמו שעשתה לי בחייה. סבא רבא שלי, אברהם סטארי, מגיע לבקר עם זקן לבן ארוך ושטריימיל ואומר לי בחלום: "מלושינקה קטנה שלי. את נהדרת. אני מסתכל עלייך. אני רואה ורווה נחת. תמשיכי בכל הרעיונות האלו לזיכרון ואל תפסיקי.  אני הזקן במשפחה אומר לך, שאפילו ראש העירייה הפולני יעזור לך. אני יודע. אני הרי הייתי חבר מועצת העיר". אני מספרת לבנים שלי, עומרי, אדם ויהונתן, מה שחלמתי והם צוחקים. "יוספה בעלת החלומות…..הגיעה מישראל לרימאנוב".

עובדה היא עובדה. אני ישנה שם מצוין. גם לאלכס בן זוגי שיחייה אין נדודי שינה והוא  נוחר היטב. הנוף הירוק ירוק הזה והפוטוסינתזה ביערות כנראה עושה לנו משהו מרגיע. ותחשבו על זה שהמשפחה שלי גרה שם חמש מאות שנים. לפני שנולדתי.

"אנחנו זוכרים" במשך כמה ימים

זו הפעם החמישית שבה "אנחנו זוכרים". קבוצת אנשים מישראל, מארה"ב, מאירופה מפולין, שמתכנסת לה מדי שנה באוגוסט בדיוק. דווקא שם במקום הנורא ההוא בו הכל קרה. לא במוזיאון "יד ושם" ולא ב"לוחמי הגטאות". שם, בפולין, "אנחנו זוכרים" במשך כמה ימים. כן, זהו גם מפגש חברתי ובינאישי. ואל תשכחו את כל הנשמות שצופות בנו מלמעלה. וכאן למטה, אנשים עם אנשים. בעיקר משוחחים זה עם זה. מדברים הרבה. צוחקים. מחליפים מחשבות. מתקרבים. מטיילים יחד. מראים תמונות או גלויות עתיקות. עוסקים  בחיפוש שורשים משפחתיים. מורידים שכבת בצל של דברים נסתרים. נוגעים קצת במה שקשה לעבד ולהבין. מתחברים, מתרחקים, מתבוננים בהיסטוריה דרך משקפות שונות. היסטוריה פרטית וכללית. מה פרטי פה בכלל? שואה? עם ישראל?  פולניה? איך אני קשורה לזה?

אנחנו קבוצה שמנסה לעשות משהו אחר עם עניין הזיכרון של השואה. פולנים ויהודים יחד. גם הפולנים מהססים. מנסים להבין מה קרה שם: "מה, את יהודיה?" שואל אותי מישהו. "את בכלל לא נראית יהודיה". כן. נכון אין לי קרניים ואני לא שותה דם של ילדים נוצרים בפסח.  הייתה לי כאן משפחה. ממש כאן ברחוב השני.

אישה אחת ברחוב הזה לא מרשה לי לחנות ליד ביתה. קוראים לה גברת שוורץ. היא מקללת אותי. אומרת לי לחזור למקום ממנו באתי. היא גרה בבית קרוב, במרחק שני בתים לבית שהיה של סבי משה יוסף סטארי וסבתי מלכה. גברת שוורץ יושבת במרפסת וקוראת לי "קורבה". וגם "פארשיבה ז'ידובקה". הבן שלי נבהל. אני לא. היא מאיימת עלי, שאזוז מהרחוב שלה. שאם לא, אז היא תכף תוציא לכביש את הכלב שלה שינשוך אותי. כי הרחוב הזה הוא רק שלה. היא תתקשר בטלפון לראש העירייה. הוא כבר יסלק אותי. אבל אני, לא מוותרת לה. חיילת לשעבר בצה"ל, מורה בישראל, עיתונאית במגפון, מנסה להסביר לה בפולנית, שאני פה וזהו. ובכלל אימא שלי גרה כאן לפניה,  פעם, לפני המלחמה. זה לא עוזר לי הרבה, היא מקללת עוד. יש לה כוח. היא יוצאת אלי עם מזמרה ביד. היא גוזמת שושנים ומקללת. מנפנפת לעברי עם המזמרה.

אולי את צריכה רופא טוב, גברת שוורץ?

וכל זה קורה ברחוב שנקרא רחוב השמחה (WESOLA). ועכשיו  באמת אין אף אחד מהמשפחה שלי שיעזור לי וזה עצוב.  ואני באתי לפה להרגיש ולזכור ולשמוע מכם איך זה היה. יחד. לכם ולנו. לנסות להבין. גם אותך גברת שוורץ. אני יודעת שאת מבוגרת מאד. אבל למה יש בך כל כך הרבה שנאה? אולי את צריכה רופא טוב, גברת שוורץ?

כשאני נמצאת בארץ, אני מתרחקת מטקסים. המבניות הקלאסית של "יום השואה" מעיקה עלי. העצרות ההמוניות לא נוגעות ללב שלי כשהן מוקרנות  בטלוויזיה. ים של נאומים שחוקים פרי יחצנים ודוברים. מאסתי בפוליטיקאים ובקריינים וברבנים המקריאים את זה בבמות הזבח של הזיכרון הקולקטיבי מדי. עוד פוליטיקאי. עוד נאום. כמה אפשר? סטופ. די.

אמא שלי העבירה לי הרבה מורשת משפחתית, העבירה  דברים גם ל"יד ושם" וגם ל"לוחמי הגטאות". אף פעם לא ראיתי משהו מזה בתצוגה או במילה. למעט דפי עדות.

אולי זו גם סיבה לחיפוש שלי  ולהתחברות לפולין ולחברים הפולנים שלי. אני חלק מקבוצה של אנשים שחושבים. אולי באופן חתרני. אולי לא כמו כאן בארץ. קבוצת אנשים שיצרו לבד, מכלום, מפגשים של פולנים ויהודים. יש לנו מצע רעיוני פתוח, שנבדק כל שנה מחדש ומנסה לעשות משהו אחרת. אנחנו רוצים לעשות סוג של זיכרון שנוגע באמת, גם לדורות הבאים. ואני כחלק מהקבוצה רוצה לעשות זיכרון חי ולא זיכרון מת.

למה?

כי יש לי המון מתים. יותר מדי. כי התמונות בשחור לבן מהמוזיאונים מרגישות לי כבד. כי אני רוצה לדעת איך המשפחה שלי חיה. כי אצלי הם עדיין חיים במידה מסוימת. כי אני מנסה להבין מה קרה שם. במלחמה. מה קורה בעקבותיה. בשבילי. בשבילנו. בשביל ילדי. בשביל ילדים פולנים.  אני דור שני, בשבילי יש המון דברים פתוחים. גם לאחרים יש.

פונדק "ג'וני ווקר" ברימאנוב

במקום לעסוק בתיאוריה, אני מעדיפה לספר כאן, מה היה השנה. מה עשינו בפועל. כי בשנה הבאה אולי נעשה את זה אחרת. השנה נפגשנו בפונדק "ג'וני ווקר" ברימאנוב. זהו פונדק דרכים עם פאב ראוי, בירה טובה, יין, חדר אוכל וחדרים להשכרה במחיר סביר.  שם מתחילה ההתכנסות של כלל המשתתפים  כמו מדי שנה. לשם מגיעים האנשים עם המזוודות והצ'ימידאנים. חלקם ישנים בדשא ובאוהלים, כי אין להם כסף לחדר בפונדק. בעיקר הצעירים שבחבורה.

אחרי ערב ההיכרות, למחרת, היה ערב רוק. בחוץ, ליד בית הכנסת, בחניה שלו, הופיעה להקת Cukunft "צוקונפט" שניגנה מוסיקה יהודית בסגנון רוק. הגיעו המון צעירים שהתלהבו  וזה שימח אותי מאוד. הדור הבא שלי ישן בחדר הסמוך והוא דור שלישי לשואה והוא יצטרך להמשיך את המורשת הזאת, כשאני אצא מכאן לעולם שכולו טוב. מה יהיה להם? מהי המורשת שלי אליהם? איך להתחבר יחד?

אני רואה המון אנשים שניגשים אלי במופע הזה. אולי עשרים אנשים ששואלים שאלות. שמציעים לי רעיונות. אישה אחת מקרוסנו הגיעה ונתנה לי זר קטן של פרחי ורדים כתומים. מרגש. חברות של אימי מהכיתה באו גם הן עם בנותיהן והנכדים והנינים. החסיד פנחס פומפ מדינוב ומירושלים הגיע עם רעייתו. מי היה מאמין שפנחס ואני נוכל להיות ידידים? לו הייתי מסתובבת במאה שערים ודאי שאסור היה לו לדבר איתי ולומר לי מילה אחת. וכאן בפולין הוא מדינוב ולי הייתה שם משפחה. משפחת שפירא. מצאנו חוט משפחתי מקשר. והנה דווקא כאן, פנחס פומפ עם השטריימל על הראש והפאות המסתלסלות של חסידי גאליציה מאז, ואני. שנינו יחד בערב ברימאנוב? מי היה מאמין?

כומר ורב מתפללים יחד

ביום השני עלינו לבית הקברות היהודי וערכנו אזכרה לכלל הנספים שאין להם קבר. הגיעו הרב הראשי של פולין, מיכאל שודריך, והכומר של רימאנוב, האב שוסטאק. הכומר הזמין את אנשי העיירה במיסת יום ראשון לבוא. והם באו. כומר ורב מתפללים יחד. חזון אחרית הימים. שניהם אמרו את "יתגדל ויתקדש שמי רבא". תפילות בעברית ובפולנית. הקהל שהגיע עמד שקט ליד אנדרטה חדשה שנבנתה לזכר חסידי אומות עולם מרימאנוב, שנרצחו יחד עם יהודים שניסו להציל. הרב שודריך אמר שהוא  בטוח שנשמות הנספים נמצאות בגן עדן. הכומר הסכים. גם אנחנו. סבא רבא שלי, אברהם, חייך אלי מבעד לעננים והתחיל לרדת גשם.

אחרי האזכרה התכנסנו בכיכר העיירה ב"רינק". שם כינסו הנאצים באוגוסט 1942 את הנשים, הילדים, הזקנים ומעט גברים לא כשירים לעבודה. סבתא רבא שלי, חיה סטארי, ואחותה, טוייבה גיטל טיגר, (שתיהן מבית שפירא), הוכנסו למשאית והובלו ליער בדוקלא. שם נורו עם עוד זקנים וזקנות לתוך בור ענק. "עד היום, שבעים שנה אחרי, הציפורים ביער הזה אינן שרות. הן עדיין בהלם מהצעקות, הצרחות והיריות," כך אומר לי איגנציו ביילצקי, שומר היערות וחבר. סבא שלו, ד"ר ביילצקי, היה המיילד של אימי. "כן, פרידה סטארי נולדה לתוך הידיים של סבא שלי." ככה הוא אמר.

אנחנו מתחילים לצעוד. אני מחזיקה בדגל ישראל. אחר כך אנחנו מתחלפים. בני יהונתן מחזיק בדגל. אני צועדת ומדברת עם חברה שלי. מריה זמארשץ', במאית דוקומנטרית בטלוויזיה הפולנית, שעושה סרט דוקומנטארי על רימאנוב. היא רוצה לראיין אותנו. אני רואה את בני יהונתן מתרגש. העיניים שלו מדברות אלי. הוא השתחרר לא מזמן מהצבא. "אמא," הוא אומר, "בצעדה הזו צעדו גם בני המשפחה שלנו? ואנשים פולנים בבתים הסתכלו עליהם מהצד. הסתכלו איך הם צועדים? כמו שהם מסתכלים עלינו עכשיו? תראי. הם עומדים ומסתכלים. תחשבי אמא, פאול בן שתים עשרה ופרידקה הקטנה בת תשע והלינקה בת הארבע ויאז'יק וגוסטה וגננדל ודויד ובונק ועוד כל כך הרבה אנשים, אולי מאתיים".

"אולי" אני אומרת לו.

אפשר לנסות לראות כמה אנשים יושבים בתמונה בכיכר, שסבתא פרידה קנתה אחרי המלחמה. יש לנו תמונה כזאת באלבום, מאז, בשחור לבן. היא נתנה גם ל"יד ושם". איזה יום נורא.

אנחנו צועדים. מישה אוברץ, חברה של אימי מבית הספר, מספרת לי על אוגוסט 1942: "אז היה יום כל כך חם. והם הזיעו כל כך. ניסיתי לתת להם מים, אבל הגרמנים לא הרשו. אמרו לנו להיכנס לבית ולא להציץ מהחלונות". מישה צועדת איתי כבר חמש שנים בצעדה הזו. השנה ימלאו לה שמונים ושש שנים. היא זוכרת הכל. היא מספרת לי: "אמא שלך הייתה מביאה כל יום לחמניות חמות, "פלאצאלעך" ומחלקת לחברות. היו לה שתי צמות ארוכות וראש גדול כזה, של חכמים. היא ידעה לענות על כל שאלה שהמורה שאלה. היינו בכיתת בנות עם יאדוויגה לורנס, שרה בראון. את מכירה אותן? הכרתי גם את פסיה זינגר, בת דודה של אמא שלך. גם היא הייתה אישה חכמה. למדתי אצלה לרקום לתפור ולסרוג מפות. היא התחתנה עם בחור עשיר שקראו לו שטוף. אני הייתי בחתונה שלהם ואכלתי חלות כל כך מתוקות. קנו להם בית בכיכר. אני אראה לך איפה הבית".

וכמה  שהיה להם טוב. כל כך טוב עד שזולגות לה דמעות. "והקומוניסטים שבאו אחר כך, עוד החריבו לנו מה שנשאר אחרי הגרמנים," אומרת מישה. והיא בטח יודעת.

בלי נאומים, בשקט

מגיעים לתחנת הרכבת בעיירה וורובליק. התחנה האחרונה. מישה אוברץ, סטאניסלאב מאטרנייק  ואני מניחים על הרמפה זר פרחים. כך עושה גם דובר שגרירות ישראל בפולין, מיכאל סובלמן, והקונסול האמריקני. כך אנחנו זוכרים. בלי נאומים. בשקט. בסוף הצעדה מדליקים על פסי הרכבת לבלז'ץ נרות נשמה.

אחר הצהריים  אנו חוזרים לפונדק. מתרעננים ומתכוננים לקונצרט של מוסיקה קלאסית. מופיעות בקונצרט: הפסנתרנית אנה מאטרנייק והכנרת קאי נובאק. שתיהן מנגנות יחד בווירטואוזיות מדהימה. הקונצרט הזה נערך לזכרו של יעקוב מאטרנייאק, חבר פעיל בקבוצה, בנם של אירנה וסטאניסלב. יעקוב, בן שלושים בלבד, מת באופן פתאומי בשנתו. אנה, אלמנתו זה חודשיים, נותרה עם תינוק בן שנה. היא החליטה לנגן לזכרו של יעקוב בעלה, יצירות שאהב. אימו אירנה ישבה בקהל והחזיקה את בנם התינוק, על ברכיה. הוא הקשיב בשקט לנגינת אימו. יעקוב מאטרנייאק נהג לקצור את הדשא והעשב בבית הקברות היהודי. כל פעם לפני שהגענו, באוגוסט, הכל היה נקי ומסודר, כי הוא לקח על עצמו לנקות את עשב הפרא שגדל בבית הקברות היהודי. יעקוב הפולני והקתולי עשה זאת בהתנדבות כמובן. יהי זכרו ברוך.

למחרת, באולם הקולנוע "סוקול", מופיעים: אולגה מילשצ'וק ומנדי כהנא בליווי טריו "לודוויק סקריפקר" במופע שירי אידיש. בסוף הערב מוזמנת  חבורת המארגנים לבמה: סטאניסלאב מאטרנייאק מקרוסנו, ריצ'ארד קרוקאר מרימאנוב, מיכאל לורנס מביירון, אדם לורנס מסוסנוביץ'  ואני מישראל. נותנים בידינו כוסיות יין ושרים לחיים. לחיינו. לחיי הזיכרון שהיה ושיהיה. שרים על "הרב אלימלך"… ממעלה הבמה אני רואה את ראש העיר בקהל. מחייך. ממש כמו שסבא שלי, אברהם סטארי, אמר לי בחלום.

בערב שבת, הלכנו לבית הכנסת שנהרס ושוקם  חלקית, אך עדיין נראה לדעתי די הרוס. את התפילה הוביל הזמר והחזן מנדי כהנא מישראל. בגלל שלא היה מניין, התפילה הייתה קצרה. ביסודותיו של בית הכנסת  נראו סימנים של רטיבות ועובש. על הקירות עדיין נשארו ציורים עתיקים שלא שוחזרו, יחד עם כיתובים מהגמרא. ציורים אלו ציירו בני משפחת פס מרימאנוב. ראיתי שם בקושי את האריה – שעדיין "גיבור כארי". הנשר – קל כנף ועף… וגם הצבי  המצויר עודנו רץ שם על גבעות הקרפטים. בקיר הכניסה הבטתי שוב למעלה בציור הכותל המערבי. חשבתי לעצמי, שגם בני משפחתי שאינם ראו במו עיניהם את הציורים האלו ממש. גם הם עמדו כאן בכניסה לבית הכנסת. זכרתי מה שסיפרה לי אמי, פרידה סטארי: "כשתהיי ברימאנוב, תראי על הקיר בבית הכנסת ציור של לוויתן".

ראיתי. אכן לוויתן מוזר. למה ציירו לוויתן בעיירה?

"כי הלוויתן הוא מזון משובח, השמור בגן עדן לצדיקים בלבד".

כשאמי בת החמש הלכה עם סבא אברהם לבית הכנסת, היא שאלה אותו: למה הלוויתן הזה בציור מחזיק את הזנב בפה?

והוא הסביר לה: כאשר הלוויתן יוציא את זנבו מפיו יבוא המשיח. משיח לא בא. סבא אברהם אוכל בגן עדן את הלוויתן שלו. ואנחנו כאן, ברימאנוב. מזל שנתנו לנו להיכנס לבית הכנסת שלנו ללא תשלום. בית הכנסת, של אנשי רימאנוב הפך לנכס נדל"ני ונמכר, לצערי, על ידי ארגון FODS, בשנת 2006, לאדם פרטי בשם אברהם רייך, שמתגורר בניו יורק.

יצאנו מבית הכנסת וצעדנו לעבר פונדק הדרכים שלנו. הלכנו במורד ההר, יחד, ברחוב שנקרא פעם קראקובסקה. איתנו צעדו בני משפחת ביילצקי. צחקנו וסיפרנו סיפורים ששמענו מפי הורינו. דור שני ושלישי של  ישראלים יהודים ופולנים מהעיירה החליפו כתובות בפייסבוק. אין לי ספק, שילדי רכשו להם חברים חדשים.

שם, בפונדק  הדרכים, התלבשנו יפה. הדלקנו נרות שבת, מילאנו כוסות יין, עשינו קידוש ואכלנו ארוחת שבת. שרנו שירים לכבוד שבת המלכה. כי ככה יאה וככה נאה. הרגשנו שאנחנו זוכרים. אנחנו ביחד. יהודים ופולנים. אכלנו חלות מתוקות וכבד קצוץ. רימאנוב. אוגוסט. 2012.