בקשתי מאבי לפרסם במדור הספרות את דבר העורך אותו כתב לגליון החדש של גג – כתב העת הספרותי אותו הוא עורך בקביעות ובהתמדה כבר 13 שנה (מיא שם-אור).

הגיליון החגיגי האחרון של גג, גיליון מס. 25, שראה אור בראשית השנה, התקבל במאור פנים על-ידי מאות מנויינו הסופרים ואוהבי הספרות, אבל הוא לא זכה להדים בעיתונות הכתובה ובכלי התקשורת האלקטרוניים. לא רבים הם כתבי העת לספרות בישראל, ומעטים מביניהם מופיעים ברציפות במשך 13 שנה, אבל מעבר לתגובות חמות בעל פה, לא הייתה לו לגיליון זה תהודה תקשורתית ראויה.
תהודה ראויה?

אולי כדאי להקדיש לתקווה זו לתגובה תקשורתית ראויה מחשבה נוספת. בניגוד לתחושת התסכול של דורשי טובתנו, אינני סבור שתגובת התקשורת (או יותר נכון, העדרה) צריכה לעורר אכזבה. גג בפרט, והמילייה הספרותי בכלל, אינם צריכים, לדעתי, לטפח ציפיות כלשהן מכלי תקשורת, שעיגנו זה מכבר את סדר היום שלהם במציאות החומרית, ואופקיהם התרבותיים וסולם הערכים שלהם טבעו במי האפסיים של כתבות רכילות ותוכניות מציאות. אין ספק שאין התקשורת היום מייצגת את עולמם הרוחני של ישראלים משכילים, רחבי דעת ואוהבי ספר, אליהם פונים גג בפרט והמילייה הספרותי בכלל. ואדרבא, גם אם נצליח להגיע אל אחת מתוכניות הפריים-טיים, מי יצפה בנו? לא הקהל שאנו מגיעים אליו ממילא, אלא קהל שאולף לדעת על ידי מפיקי ומנחי תוכניות הריאליטי, המאדירים את הבורות וגסות הרוח, ועושים חוכא ואיטלולא מכל מי שרבב של תרבות גבוהה דבק בו.

כי לא מדובר רק בחשיפת גג לתקשורת. ההקשר רחב הרבה יותר, והוא נוגע לאמונותיהם של בני-אדם ולערכים שהם מחזיקים בהם. המיתוס של האינדיווידואל, שיובא אלינו מארצות-הברית (לפיו יש לכל אדם הזכות לרדוף אחרי האושר, כפי שהוא מבין אותו), יצר סדר חדש, שדחק את מקום הסדר הסוציאליסטי שהיה מקובל בתרבותנו במחצית הראשונה של המאה הקודמת. איך גורמים, במשך שניים-שלושה עשורים לעם שלם לסלוד מתרבות גבוהה ולהמירה בתרבות של סלב? איך מביאים לכך, שרבים כל כך יאמינו שהסדר המקיים את חיינו היומיומיים, החומריים והרוחניים, הוא מציאות אבסולוטית שיצרו חוקי הטבע, ולא פרי של שטיפת מוח, המתבצעת באמצעות תקשורת ההמונים שהשפעתה "החינוכית" פוגעת בכל אשר היה יקר לנו רק לפני דור, המשנה את ההעדפות התרבותיות שלנו, את הטעם שלנו בבגדים, באוכל, במוסיקה, בתיאטרון וגם – בספרות.

יש הסבורים שתיקון המצב ייעשה באמצעות מועצות חכמים וחוקים חדשים. חוק השירה, למשל או מועצת השירה העברית. הלוואי שהדבר היה פשוט כל כך. אך לא מדובר במגזר אחד, המשוררים למיניהם, ולא בהיבט אחד של תרבותנו – השירה. מדובר במבני עומק המתוכנתים על ידי כוחות שתכליתם לשמור על הסדר הקיים, מדובר באידיאולוגיה, המפליגה בערך האינדיווידואל – הטייקון, הסלב – ובטיפוחו, על חשבון הכלל. למדינה כשלנו, בה הסולידריות והאחדות הלאומית הם תנאי הכרחי להישרדות, זניחת הערכים "המיושנים" והמרתם בעידוד הרצונות האגואיסטיים, ההסתגרות, האדישות והאטימות לזולת, מדליקים אור אדום, חמור לא פחות מאיום הפצצה האיראנית.