5 Comments

1. נתי אורנן
   11 בינואר 2012 @ 1:29

   תודה, מחכים ומשעשע:)

2. שרה
   10 בינואר 2012 @ 23:05

   כאחת שנולדה ולמדה וקוראת ספרים בשפה העברית, נראה לי לפעמים שהעברית הופכת לשפה זרה עבורי. אולי כדאי להחליף את החכמולוגים באקדמיה ללשון באנשים פשוטים מהישוב? מובטחני שאליעזר בן יהודה לא היה מקבל את המילונים שלהם – מי ישתמש בהם בכלל?

3. חגי קמרט
   10 בינואר 2012 @ 14:27

   :
   העשרת הלשון, יפה לה שבאה מלמטה ולא מלמעלה היינו מקרב העם אל הלשונאים והמילון, ולא מהלשונאים ישירות למלון וממנו הלאה לעם.
   ואנו עדים אכן להתפתחות הלשון והעגה שלה מתוך שפת הילדים, למשל, שפת הצבא, ומתוך מערכונים היתוליים כמו למשל שפתם של הגשש החיוור שלזכותם יאמר שלא רק הצחיקו אותנו אלא בדרך אגב העשירו את השפה העברית.
   דוגמאות לכך כמו ה"עיגולדים" של צביקה אדר או זפטה של הגששים או "להרים" ( במובן לגנוב) שבא מהצבא לא חסרים.
   ישנם גם ביטויים בדרך כלל מצד אישיות בולטת ומוכרת בחברה שבשל כשל לשון או סיבה כל שהיא אחרת עשו דרכם אל השפה כמו "הם לא נחמדים" של גולדה ז"ל. ה צ'חצ'חים במלעיל של בגין.
   ישנם גם מילים שנולדו מתוך השכונות, של פעם, אלו באו אולי משפות זרות אומצו על ידי הנוער ונקלטו דרך קבע בשפה כמו האג'ו ( גרעין של המישמש) הסילקים ( ברזלי הרדיוסים של האופניים) וכד'
   אגב אלו אופייניים לירושלים בתל אביב למשל קואים לסילקים שפיצים ולאג'וים גוגוים.
   כלומר יש גם התפתחות אזורית של עגה או חידושי לשון בשפה.
   חידושי לשון שבאים מתוך האקדמיה נראים בעיניי מלאכותיים ולא אסלים בר בשטח ומקוריים כמו אלו הבאים מתוך הווי הציבור ואופן התבטאותו במקומות שונים ונסיבות שונות.
   עד כאן.

   • שרית פרקול
     10 בינואר 2012 @ 14:30

     נכון, חגי, עדיף שפה שמגיעה מהשטח (אם כי יש לאקדמיה כמה "יציאות" טובות)

4. ישער
   10 בינואר 2012 @ 12:04

   אני ממליץ שילמדו קודם לדבר ללא "שְגִיעוֹת בּוֹתוֹט".