ההחייאה המלאכותית של תכנית המעגל כשלה, אולי משום שמי שרקח את התבשיל היה בטוח שמספיק להניח את המצרכים המשובחים על השולחן, מה גם שהוא שכח לקנות תבלינים.

דן שילון הנחה, כמו פעם, ואירח את מוטי קירשנבאום, חיים יבין, יעקב אחימאיר, שרי רז ואיילה חסון. רשימה מכובדת של אורחים, שחייכו באדיבות זה אל זה וניהלו שיחה חסרת עוקץ, למרות שלכל אחד מהם יש הרבה מה להגיד על הערוץ הראשון, ניהולו, הפוליטיזציה שלו.

כשהבטיח להם שילון "הפתעה", הם היו בטוחים שמדובר ברפיק חלבי, מי שניהל ביד רמה, במשך שנים רבות, את חטיבת החדשות של רשות השידור ומי שדרכו ברשות נחסמה מרגע שהתקרב לכס מנהל הטלוויזיה. אבל רפיק חלבי לא היה שם, וגם לא עוד הרבה שמות בעלי פוטנציאל נפיץ, כמו, למשל, דורון צברי, המנהל מלחמת חורמה נגד הרשות.

מוטי קירשנבאום היה יוצר מדורת השבט המיתולוגית "ניקוי ראש", שעד היום נחשבת לסאטירה המחודדת ביותר שנעשתה בטלוויזיה הישראלית, ולימים מונה על ידי שולמית אלוני לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, תפקיד שלפי הגדרתו מאז, אפילו הרקולס אינו יכול למלא. חיים יבין, עדיין יפה הבלורית והתואר, בלי אף ניצן של שיער שיבה, מנסה לדייק את התבטאותו בערב המהפך של 1977 ואומר שהוא לא אוהב את הכינוי "מר טלוויזיה" והצופים כמעט קונים את מצגת ההצטנעות שלו.

אילה חסון מוכרת את עצמה כלוחמת ללא חת של החשיפה התקשורתית, שתפרסם כל מידע שיגיע לידיה ללא כל השפעה סמויה או גלויה של קשרי שלטון-תקשורת ושרי רז מנסה להגיד משהו למשתתפים. משהו חשוב למדי: שפעם, ברשות השידור, לאישה לא ניתנה הזדמנות לממש את כישוריה העיתונאיים.

זה היה די צפוי, הדיון בפרשת בראון-חברון-חסון, ההגשה של יבין. יעקב אחימאיר העז אפילו לתקוף את עמיתיו על החלחלה שאחזה בהם כשניצח מנחם בגין בבחירות 1977. מן הסתם היה מוסיף ומדבר על כך, אלא שלהפקה היתה אג'נדה של תכנית חייכנית, נינוחה, לא נשכנית.

הכל ברוח טובה, בנעימות, כאילו שברשות השידור לא שולט היום שלטון אימים, שמדיח אנשים על בסיס אישי, כאילו שקבלת ההחלטות ברשות אינה נשענת על מניעים לא ענייניים, כאילו שאין נפוטיזם במוסד הוותיק הזה וכאילו שפסו מן העולם כל קשרי הון-שלטון-תקשורת ונמחו ונעלמו מעל פני האדמה.

נוסטלגיה זה טוב. בחגים אפילו מרגיע לראות אנשים מנהלים ביניהם שיחה תרבותית, אבל כל המלים הטובות והמדויקות על כך שיש ברשות השידור אנשים מצוינים, שערוץ 1 עושה חדשות מעולות, לא חיפו על השיממון שנדבק לערוץ הראשון כמו עלוקה המסרבת להתנתק. היה אפשר לצפות בתכנית המעט פטרונית הזו כמין קריצת עין של קשת, ששידרה את התכנית תוך השראת רוח של מילוי חובה כנוע, מלווה בתזכורת מנצנצת ובוהקת שכל כולה הצהרה בוטה האומרת: אנחנו יותר מעניינים.