כתבים, אנשי חינוך ומדענים, מרבים באחרונה לעסוק במה שמכונה "המהפכה הדיגיטלית", או "מהפיכת הידע", ומכוונים לכמויות המידע העצומות הזורמות ברשת ולאפשרויות החדשות לתקשורת בעולם שנפתחו באמצעותה. שאלות כבדות משקל על שינוי התודעה האנושית, שינוי דרכי החשיבה האנושיות, שינוי המוח וכיוצא באלה נזרקות אל השיח בעיתונות ובאקדמיה בעקבות התפתחותה של הטכנולוגיה החדשה, ויש המכנים אותה "מהפכה" ואפילו "אחת המהפכות הגדולות בתולדות האנושות". אך אם נשים לב לגורמים המרכזיים אותם מזכירים רוב המומחים בהקשר "המהפכה הדיגיטלית", נמצא שניים מרכזיים:  1. ידע הטריוויה,  שהולך ומפנה את מקומו מראשו של האדם לטובתו של הענן הסובלני והמכיל-כל; 2. טכנולוגיות שיתוף המידע.

הראשון – ידע הטריוויה – הוא הפחות חשוב מבין השניים. כמות הידע הטריוויאלי הנגיש לאדם, אם מתוך מוחו שלו, ואם מהרשת, איננו גורם שמשפיע על יכולות החשיבה שלו, ולא על איכות חייו, אלא בהקשרים ספציפיים ומצומצמים. ההתפעמות מאוצר הידע הטריוויאלי של אדם משקפת שני דברים במקביל: א. את המהפך ביחס אל הידע: מכלי לשיפור חיי האדם, לפלקט הנמדד בכמות הדיו הרשומה עליו, ללא קשר לשאלה מה עושים באמצעותו; ב. את הערגה לידע, ערגה שבה טמון הזיכרון, וטמונה המודעות לכך, שידע הוא מרכיב של התבונה, ואדם חכם יותר הוא אדם שיודע לנהל את חייו בצורה תקינה יותר. אך הידע הזה איננו ידע טריוויאלי, אלא ידע בעל משמעות בניהול חיים מוסריים וחיים המביאים סיפוק לאדם. הגורם השני עליו מרבים לדבר הוא טכנולוגיות שיתוף המידע. האפשרויות שפתחה הרשת לשיתוף המידע והידע האנושי בין אוכלוסיות שונות היא שינוי חשוב ומשמעותי. האפשרויות החדשות עשויות להוות מקור לשינוי תודעתי ופוליטי,  החל ברמת הקהילה המקומית וכלה במוסדות הבין לאומיים. אך לא כל שינוי חשוב הוא "שינוי מהפכני",וההתייחסות אל הטכנולוגיה החדשה כאל "אחת המהפכות החשובות באבולוציה" גובלת במה שאני נוהגת לכנות "שכרון חושים דיגיטלי".

אני, למשל, לא יכולה להפסיק ולהיזכר בסבא שלי מצד אבא, שנולד אל גרמניה של 1900, חווה את מלחמת העולם הראשונה כנער, וכשהיה בן 14, נמחה העולם שידע לחלוטין. בהמשך הוא גדל אל תוך הרעיונות המודרניים של הציונות, החליף יבשת, שפה ואורח חיים לטובת חיי חלוץ בעמק יזרעאל. בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת כבר לא נותר זכר לעולם אותו עזב, ואפשרויות חדשות – איומות – בנוגע ליכולת האנושית להשמיד עמים ולאומים נפתחות לפני תודעתו המתבגרת. שוב קרס עולמו עם הפילוג בתנועה הקיבוצית, שנחשב בשעתו מהפכת עולם חוצה משפחות ואהובים, שוב הקים קיבוץ מאפס, ומת כשהקיבוץ עובר תהליכי הפרטה. כל זאת – שלוש מהפכות משנות נפש, תפישת עולם, אקלים ואורח חיים – ללא הקלקה אחת על המחשב!

אני לא יכולה שלא להיזכר בסבתא שלי מצד אמא, שנישאה בגיל 12 כבת למשפחה עשירה באזרביז'אן התורכית, נדדה כאישה נשואה בין איראן, עיראק וירושלים, ובכל תחנה עצרה, חייה את חיי המשפחה המשתנים שלה, וילדה עוד ילדים. במשך 25 שנה החליפה ארבע תרבויות שונות, ירדה מנכסיה, הפכה לעקרת בית ענייה במוסררה, ובכל אחת מהתחנות השתלבה ובירכה את חייה, בתחילה על כך שהיא בדרך לירושלים, ואחר כך על שהגיעה אליה. היא הייתה אחת הנשים הראשונות בירושלים של אמצא המאה ה-20 שעשתה יותר מהפלה אחת, מתוך הכרה שלא צריך יותר מדי ילדים, ותחשבו על המהפך המנטלי הזה! סבתא יקרה, אני רוצה שתדעי, שגם היום אני מחרימה את שירת התקווה ויושבת בהפגנתיות עם כל תושבי בני ברק רבתי, עד שלא יוכנסו כמה שורות על 'לפאתי מערב, קדימה לציון'.

ואני? גדלתי על ברכי דואר ישראל. כשהייתי נערה קיבלנו טלפון חוגה, והיום יש לי נייד, שירותי פדקס ודואר אלקטרוני. וואו! את הספרים שלי אני כותבת בלילה, במקום בבוקר, נעזרת בקבצים האלקטרוניים במקום בספרייה. אני נוסעת לכנסים ליומיים-שלושה וחוזרת הביתה. החנויות שברחוב מתחלפות, העלייה הרוסית ברמת-גן החליפה את העיראקית. התספורות והמניקור בזול. מעבד התמלילים איינשטיין החליף את הדיו והדף, וורד החליף את איינשטיין, והקבצים מאוחסנים ב"ענן" וירטואלי במקום על השולחן. יפה וטוב, אך לא משתווה כלל וכלל לעומק השינויים, עוצמתם, עומקם והאינטנסיביות שלהם אותם חוו סבי וסבותיי.

התרוממות הרוח משכיחה את הפרספקטיבה ההיסטורית

אני לא רוצה, חס וחלילה, לזלזל בשינויים הטכנולוגיים. כילדה עם דיסלקציה חמורה שלא רצתה בשום גורל אחר על זה הכולל בתוכו למידה מתמדת, שלא מסוגלת, עד היום, לצרף שני דפים ממוספרים זה לזה ברצף נכון, שלא יכלה לפתור משוואות שהכילו יותר מעשרה סימנים מתמטיים ואשר הייתה חייבת להשתלב במגמות הריאליות שהיו שמורות לגאונים בלבד כדי למחות את הכתמים השחורים שהותירה עליה משפחת אמא ושהשתקפו בעיני משפחת אביה כאותות קלון מולדים – הטכנולוגיה העניקה לי חיים על פני המוות, באופן בלתי מטאפורי לחלוטין. וכמוני לרבים אחרים. 

כשלא היה לי בית לחזור אליו מבית הספר, היה לי מחשבון מדעי בתיק והרגשתי בבית. בשנות הלימוד באוניברסיטה היו לי מחשבים וחלקי מחשבים בבית, גם כשלא היו בו די קלוריות להזין בהן את יושביו. מהיום שהגיע טלפון החוגה, ותושבי הקיבוץ חגגו את נצחון המודרניזציה, אני חלמתי על הטלפון הנייד ובירכתי על הופעתו של זה באותו האופן שבו בירכה סבתי את הגעתה לירושלים. אבל להשוות את שינוי התודעה שמאפשרת המהפכה הדיגיטלית למהפכות שידע העולם במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 זו חריגה מפרופורציות שרק שכרון חושים יכול לאפשר אותה. לא המהפכה הדיגיטלית פוגעת בשכל האנושי, אלא התרוממות הרוח המאדירה את ההווה כנצחון הרוח ומשכיחה את הפרופורציות שנרכשות עם הפרספקטיבה ההיסטורית. וזה, אם תרשו לי, לא חדש בהיסטוריה האנושית.

לא עצם השימוש בטכנולוגיה הוא חשוב, אלא מה ניתן לעשות בעזרתה

החריגה מהפרופורציות ביחס להשפעותיה של "המהפכה הדיגיטלית" אותה מבטאים כתבים, מדענים ואנשי חינוך נובעת מהנטייה לזהות את המוח האנושי עם יכולתו לאגור מידע, או עם סוגי המידע שהוא אוגר. בכל השינויים האבולוציוניים המשמעותיים (התפתחות החקלאות, הכתב, הדת, הדפוס, התעשייה המודרנית) ישנה יכולת אחת, חורצת גורלות, שלא השתנתה, והיא מסמנת של מהות אנושית יותר מכל מהות אחרת, גם אם אינה מאפיינת את הגזע האנושי בלבד. זוהי היכולת להבחין בין המטרה לה ראוי להקדיש מאמצים ובין המטרה לה לא ראוי להקדיש מאמצים.

ההבחנה היא כמובן תלוית תרבות וערכים, ומה שנחשב ראוי בחברה אחת נחשב מגוחך וחולני בתרבות אחרת. עדיין, היכולת הזו, להבחין בין מטרה שלה ראוי להקדיש מאמצים לבין מטרה שלה לא ראוי להקדיש מאמצים, היא המאפיינת את האנושי בכל סוגי החברות, ובכל רמות הטכנולוגיה המאפיינות אותן. כלומר, לא עצם השימוש בטכנולוגיה הוא חשוב, אלא השאלה מה ניתן לעשות בעזרתה, כדי לקדם מטרה חשובה לחייו של האדם, או ראויה בעניו מבחינה ערכית. הכשרה נכונה לאדם עשויה להעניק לו את היכולת לפתח מתוך המצאי הנגיש לו כלים חדשים, מתאימים, יותר על אלו הקיימים, להשיג את מטרותיו המשתנות.

ומה מכל האמור לעיל מאפיין את החברה המודרנית-חילונית? כאן לא נותר לנו אלא לחזור על דבריו של פוקו, מתוך המאמר "מהי נאורות?" שהתפרסם בספר בעריכתו של עזמי בשארה "הנאורות, פרוייקט שלא נשלם". האדם המודרני ממציא עצמו מחדש בכל יום ויום, בשאלו את עצמו את השאלה הבאה: "מה מכל המצאי המצוי ברשותי (כלים וערכים) חיוני להמשך חיי, ומה כבר לא?" אדם החפץ בחיים מוסריים ישאל, בהתאם: "מה מכל המצאי (ערכים וטכנולוגיה) גורם לסבל מיותר, ואפשר כבר לוותר עליו בלי להגביר את כמות הסבל, ובמה עלי להשקיע את מאמצי כדי לצמצם את כמות הסבל המיותר?" אפשר גם: "איזו מטרה מכל המטרות האישיות והתרבותיות הפכה, בתנאים החדשים, למיותרת ולראויה לשינוי, ועל איזו מטרה כדאי לשמור, גם במחיר מסוים?"

 מכאן יוצא שהאדם המודרני איננו מאופיין בטכנולוגיה דווקא, אלא ביחס הערכי והמוסרי אל המצאי התרבותי-טכנולוגי. האדם המודרני אינו מזהה את הדת, התרבות, המדינה, הכלכלה, הטכנולוגיה, ההתקדמות (באיזה תחום שתהיה) עם הציווי "ראה וקדש", אלא הוא נכון לבחון את אלו, השכם וערב, לאור המופת של חייו שלו.

היכולת לשאול את השאלות הללו, ובמיוחד את זו המוסרית, חיונית לכל חברה ולכל אדם שחפצים למנוע קריסה של חברות לתהליכים הרסניים ורצחניים כמו אלו שידעה המאה ה-20. ברמה היותר טריוויאלית, היכולת להבחין במטרות שבהן כדאי להשקיע מאמצים לבין כאלו שבהן כבר לא כדאי להשקיע מאמצים היא היכולת אליה משוועים, לשווא, התעשיינים בשווקים הכלכליים. הם משוועים לכוח אדם שיידע להנהיג את החברות שלהם הלאה, תוך זיהוי הצרכים החדשים, והמוצרים החדשים שלהם התפנה מקום, ותוך וויתור על הישנים שמוחזקים רק בכוח כוחו של השיווק האגרסיבי. הם מחכים לשווא, משום שמערכות החינוך אינן מכשירות בני אדם שמסוגלים לראות מבעד לקיים את החדש ואת המיותר. הן מכשירות בני אדם שמסוגלים לראות רק בעוד מאותו הדבר סוג של חידוש (ראו ראיון של רוני שני בעיתון כלכליסט עם סר קן רובינסון).

אם נניח שמערכות החינוך יתחילו להוציא בוגרים שמסוגלים להבחין באפשרויות החדשות שהווה פותח, יעלה ביתר תוקף הצורך להקנות יכולת מוסרית המאפשרת לאדם להבחין בין אפשרות ראויה לזו שאינה ראויה – לא ראויה, משום שהיא תביא רווח ליצרן וסבל מיותר לחברה. כמובן, שעל החלטותיו האינדיבידואליות של האדם הבוגר לא תהיה למחנך שליטה.

ייתכן שמחר העננים סופגי-הכול ימטירו עלינו את שלל המילים שהספגנו לתוכם
בגשם אקראי שאותו לא נוכל לנקז מחדש. עד כמה קרוב המחר הזה?

טכנולוגיות פורצות אל בימת ההיסטוריה ונעלמות ממנה, צורות ממשל עולות ויורדות וכלכלות משנות את העקרונות המנחים את החליפין בין אדם לאדם ובין אדם לטבע. כך יקרה גם לכלכלה הקפיטליסטית, למדינת הלאום ולטכנולוגיה הדיגיטלית. היום הן כאן, ומחר הן לא יהיו. ייתכן שמחר העננים סופגי-הכול ימטירו עלינו את שלל המילים שהספגנו לתוכם בגשם אקראי שאותו לא נוכל לנקז מחדש.

עד כמה קרוב המחר הזה? לא נוכל לדעת זאת היום (אצלי בבית יש, לכל מקרה שלא יבוא, שלוש מדפסות שונות). אך היכולות האלה, שאותן ציינתי למעלה, ייוותרו בעיניהן כיכולות שיחרצו את גורלו של הפרט ואת גורלן של חברות: כאשר הן יישחקו יעלה הסבל האנושי, וכאשר הן יתפתחו – הוא יירד. כשאנו מבינים את העיקרון הזה, אנו מבינים את המהפכה הדיגיטלית כשינוי של האמצעים העומדים לרשותנו, ולא כשינוי מהותי של פני האנושות.

לצערנו, או לשמחתנו, המוח האנושי משנה את דרך עיבוד הנתונים שלו בקלות רבה. תלמיד שבמשך שנים התקשה להבין משוואות פשוטות, יראה פתאום את הדרך לפתרונן ויחוש את התוספת המבורכת לתפקוד של מוחו, משעה שילמד להבין את המשוואות כשפה. אגדה אורבנית מספרת שבמקרה כזה גם סיכוייו לחלות באלצהיימר לעת זקנה יירדו. לא בדקתי. אדם משותק ילמד להפעיל את איבריו משעה שיאמן את גופו ומוחו בדרכים חלופיות לאינטראקציה עם העולם (תעיד על כך העובדה שברגע זה אני כותבת). קוראים לתופעה הזו "מוח גמיש".

דברים שנראים בלתי מתקבלים על הדעת בגלל רשעותם בתקופה אחת,
הופכים מובנים מאליהם בתקופה אחרת, תוך שהמוח מספק הסברים והצדקות

חינוך נכון הוא תהליך שמכונן את הגמישות הזו ומאפשר את האדם הלומד והמתפתח בעתיד, על חשבונו של זה שיכולותיו הקוגניטיביות הולכות ומצטמצמות. למרבה הצער, גמישות המוח האנושי מאפשרת גם צמצום מאסיבי של יכולות גופניות וקוגניטיביות. דברים שנראים בלתי מתקבלים על הדעת בגלל רשעותם בתקופה אחת, הופכים מובנים מאליהם בתקופה אחרת, תוך שהמוח מספק הסברים והצדקות, ומרחיק מטווח הקליטה וממערכות עיבוד הנתונים, את המידע שמפריע לתהליך.

תהליכי השמדת יהדות אירופה מהווים דוגמה לכך, וניסויים בפסיכולוגיה מראשית שנות ה-60 מורים לנו שדוגמה זו משקפת את המוח האנושי המודרני באופן הדוק יותר מכפי שאנו מוכנים להאמין, במיוחד בישראל. יחסה של מדינת ישראל לאוכלוסיות הכבושות שבה, ולפליטים המתדפקים על גבולותיה, ממחיש את הממצאים של מחקרים אלו, אבל לא ניתן לומר זאת היום בישראל, מכיוון שהמוח של מרבית האזרחים כבר עבר את הטרנספורמציות הדרושות להמשך התהליכים ולהצדקותיהם (מאמר שלי בנושא ועוד כתבה, אחת מיני רבות, ועוד קטע שבדיוק מצאתי ולא התאפקתי, ועוד אחד ). במקרים כאלו נוצר נתק בין האדם החושב לבין המציאות, והאדם מוצא עצמו מעורב בתהליכים הרסניים, תוך שהוא מאמין שהוא אדם טוב ושהוא פועל כהלכה וששונות רבה מתקיימת בינו ובין הרוע שהיה, או מתרחש, מעבר לגבולותיו. העצבים המלווים את הוויכוח במקרים אלו, וחוסר הנכונות העקרונית להתחיל בו, הם הסימפטומים היחידים לכך שהתהליך מתרחש. תאודור אדורנו הקדיש לתהליכים אלו את החלק השלישי של ספרו Negative Dialectics .

למידה וחינוך היו, מאז ומעולם, מבחינת הפילוסופיה שהנחתה אותם (או, אולי לא היו כך מעולם?), מוסדות חברתיים שמטרתם לתרום להתפתחותו של מוח שמעבד מידע באופן הראשון ומונע, או מעכב, התפתחותו של מוח הפועל בכיוון השני. אך מוסדות חינוך הם מוסדות אנושיים. ככאלו הם יכולים לשנות את פניהם בקלות רבה ולהפוך את כיוון ההתפתחות של המוח של התלמידים העוברים דרכם: ממוח שמסוגל לעבד מידע תוך פיתוח היכולת להבחין בין הראוי ללא ראוי, והמסוגל לבחון את החלטותיו בהתאם למטרות המשתנות, תוך תשומת לב לסבל שגורמים המעשים ו/או המטרות, למוח שמזהה את הטוב והראוי עם הציווי החברתי, עם פקודות ועם מסורת. במקרה האחרון הליכה בדרך שמתווה המנהיג, או הנורמות, תהווה את המצפן המדריך את ההתנהגות הפרט גם בשעה שדרך זו תגרום סבל איום ומיותר. אלימות כלפי מי שמתעקש להציג מידע המערער על הדרך תתלווה להתדרדרות הקוגניציה של חברי החברה, כמו גם להתכווצות תהליכי ההוראה והמחקר במסגרותיה.

הטכנולוגיה תשרת את שני התהליכים באותה המידה, והיא יכולה לפרוח ולשגשג בשירות התהליכים מן הסוג השני. לכך עלינו להיות ערים כשאנו עושים בה שימוש. אך הטכנולוגיה, כשהיא לעצמה, אינה מהפכה. היכולות שמתפתחות באמצעותה, או נמחות באמצעותה, הן החוט המוליך למהפכות, התפתחות, קיפאון או ניוון. בשביל האחרונים אין צורך בטכנולוגיה משוכללת.

צילומים: FreeDigitalPhotos.net

______________________________________________________________________________

• ד"ר ענת רימון אור היא מרצה במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה ובעלת מכון אור לאומנויות הרוח