מי שכועס על הזוגות הצעירים ותובע מהם לחפש דירות במקום אחר ולא בתוך העיר, מעיד על עצמו שאין לו מושג מהי קיימות ואיך היא מתקשרת לאופן שבו אנחנו חיים

מאת תמי זילברג

בלב החלום הישראלי של איכות חיים מככב, בדרך כלל, בית קטן (עדיף בגליל), עם גינה מסביב, גג רעפים אדומים משופע (לטובת השלג שלא ממש מגיע), ולפחות 4X4 אחד לכל מבוגר, שיוצא להתפרנס בעיר (רצוי קרובה ככל האפשר). ואם אי אפשר בית כזה, אז אין ברירה אלא להתפשר על דירת ארבעה או חמישה חדרים בשכונה מתפתחת עם פארק צמוד והרבה חניה תת-קרקעית.

צילום: Arvind Balaraman / FreeDigitalPhotos.net

במונחי הקיימות, זהו חלום בזבזני מאין כמוהו, שכמעט ואין כל קשר בינו לבין היכולת האנושית לקיים את עצמה בטווח הארוך – או אפילו הבינוני.

הרבה חשיבה מוקדשת לשאלה איפה אנחנו חיים, ואיך נכון לחיות. מספרים לנו, שמגדלים גבוהים הם הפתרון האולטימטיבי, כי הם עושים שימוש חסכוני ונבון בקרקעות, יוצרים צפיפות שאיננה מעיקה ומאפשרים בנייה יעילה. האמנם? המגדלים האלה, שמאחדים זכויות בנייה של מגרשים אחדים, מותירים סביבם שטחים ציבוריים נרחבים, שאוהבים לקרוא להם "פארקים", אבל פחות אוהבים לטפל בהם, לדאוג להם, להשקות אותם ולשלם על כל ההוצאות הכרוכות בכך. המגדלים הגבוהים האלה מחייבים גם מס דיירים כבד, שאמור להבטיח שכל המערכות המתוחכמות שלהם ימשיכו לפעול כשורה. את המס הזה לא קל לשלם. אפילו חלק מבעלי הממון, שמתגוררים במגדלי אקירוב בתל-אביב, הצטרפו בקיץ האחרון למחאה החברתית בדרכם וקבלו על דמי הניהול הכבדים שהם נאלצים לשלם מידי חודש.

צילום: Arvind Balaraman / FreeDigitalPhotos.net

אך מעבר לעלות הפיננסית, המגדלים האלה גובים גם מחיר נפשי. כמו הכנסיות, הם מקטינים את הפרט ומעצימים את האנונימיות והבדידות שלו, כן, גם הידוענים המקומיים אינם חומקים מבדידות וניכור במגדלים האלה. הם בקושי מכירים את השכנים, מקסימום "שלום, שלום" במעלית, שמובילה היישר אל המכונית בחניון התת-קרקעי, ומשם היישר אל החניה של היעד הבא.

ובכל זאת, חיים בעיר נחשבים לדרך החיים העדיפה מבחינת הקיימות. חיימה לרנר, אביה המיתולוגי של העיר הברזילאית קוריטיבה, אמר כבר מזמן, כי "העיר איננה הבעיה. העיר היא הפתרון". העיר היא מסגרת ההתארגנות האנושית היחידה, שיכולה לספק לא רק מפגש אנושי ממשי, אלא גם פתרונות תעסוקה וקיום ארוך טווח. לא במקרה יותר ממחצית המין האנושי חיה היום בערים במקום באזורים הפתוחים.

עם זאת, כדי שהעיר תהיה פתרון, יש לתכנן אותה בצורה נכונה ובגמישות רבה. מגדלי יוקרה אולי מכניסים ארנונה נאה לקופת העיריה, אבל אינם אבני בניין אותנטיות של מרקם אנושי טוב בתוך מבנה אורבני בריא.

בעיר "טובה" אנשים הולכים ממקום למקום

דווקא עירוניות צנועה יותר, שמתבססת על שילוב מגורים, מסחר, תרבות ופעילות קהילתית, היא הבסיס לקיימות ארוכת טווח. וזה לא רעיון חדש, כמובן. האדריכל פיטר קאלת'ורפ הגדיר כבר לפני 30 שנה את אחד המדדים המעניינים ביותר לעירוניות: מדד ההליכה (walkability). בעיר "טובה" אנשים הולכים ממקום למקום. הם אינם צריכים מכונית כדי להגיע למכולת, לדואר או לתיאטרון המקומי. עיר "טובה" מתבססת על שכונות, שהניידות ביניהן מתבססת בעיקר על הליכה, רכיבה על אופניים או שימוש בתחבורה ציבורית. לא מהסוג הנחות, שמוצע בישראל, אלא מהסוג המפותח, המכבד והמתחשב, שקיים בעולם כבר עשרות שנים.

מאפיין משמעותי נוסף של עירוניות צנועה יותר הוא גודל הדירות. בשנים האחרונות הישראלים התרגלו לדירות של חמישה ושישה חדרים. דירות של שלושה חדרים נחשבו פאסה, ורק באחרונה החלו יזמים אחדים לבדוק את האופציה הזו – שנחטפת כמו לחמניות חמות.

דירות הענק הישראליות אינן דומות לדירות שנבנות היום בערים שונות בעולם, כמו אירופה. שם, מי שרוצה לגור בעיר, וליהנות מהשפע שהעיר יכולה להציע לו, יודע שהוא לא יגור בארמון רחב ידיים, אלא בדירה צנועה. הדירות החדשות הנבנות שם הן בגודל ממוצע של  50-60 מ"ר. אין ספק, שאת המימרה העתיקה "הגודל לא קובע" אפשר להחיל בקלות גם על הבתים שבתוכם אנחנו חיים.

אז מי שכועס על הזוגות הצעירים ותובע מהם לחפש דירות במקום אחר ולא בתוך העיר, מעיד על עצמו בקול גדול שאין לו מושג מהי קיימות ואיך היא מתקשרת לאופן שבו אנחנו חיים. רוב המקטרגים מתגוררים במגדלים הבזבזנים או בצמודי קרקע זוללי משאבים, שפוגעים ביכולת של כולנו להבטיח לדורות הבאים לפחות את נקודת ההתחלה שממנה אנחנו יכולנו ליהנות.

מנגד, מי שגרים בדירות קטנות בעיר, הולכים ברגל, נוסעים באופניים או באוטובוס וקונים במכולת השכונתית – מקיימים הלכה למעשה את העקרונות העיקריים של הקיימות. הם אלו שמשלבים שיקולים סביבתיים, חברתיים וכלכליים באופן שבו הם חיים ובהחלטות שהם בוחרים לקבל.

קריאה נוספת:

• הכל יקר סתם, אנחנו יכולים לשנות את המצב
• קיימות תת-ימית: בנייה ירוקה לאורך החופים