מערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית שמסתיימת מחר הייתה, במילה אחת, משובחת. באמת, יצא להם מעולה הפעם, לאמריקנים. במיוחד החודשיים האחרונים, מאז הוועידה הרפובליקנית שבה מיט רומני הוכרז באופן רשמי כמועמד המפלגה. מאותו הרגע, כמו בכל תסריט הוליוודי שבשגרה, נכנסה להילוך המערכה השלישית, שבה הגיבור מוטל לתוך מערבולת קשיים כמעט, אבל רק כמעט, בלתי ניתנת להתמודדות.

המערכה השלישית תמיד מיועדת לבנות את הדרמה עד לפסגה, להגביר עוד יותר את הסיכונים, להחזיק את הצופה בקצה הכסא. ככל שהמתח ייבנה יותר, כך גם הסיפוק שבפתרון יהיה שלם יותר. אך מערכת הבחירות האמריקנית עולה על כל סרט הוליוודי מסיבה פשוטה אחת: אתה יכול לבחור לעצמך את הגיבור שלך. שלא כמו בסרט הוליוודי שבו מוכתב לך מי הטוב ומי הרע, בבחירות האמריקניות אתה יכול להחליט בעצמך. ברוכים הבאים לבידור העתיד: בחירות 2.0.

המלאכה עוד רבה, ולכן ברק רוצה להמשיך לעשות טוב

אם אתה דמוקרט, סיפור המעשה היה כך: בחור צעיר וטוב לב, ברק, גר עם אשתו, שתי בנותיהם והכלב בבית לבן עם דשא ירוק. תמונה מושלמת של אמריקנה סטייל שנות ה-50. ברק רק רוצה לעזור לעם האמריקני. כבר ארבע שנים שהוא עובד ימים כלילות לעשות את החיים של משפחות אמריקניות מהחוף המזרחי למערבי נוחים יותר. הוא הצליח לעשות הרבה בארבע שנים. לא מספיק אמנם, המלאכה עוד רבה, ולכן ברק רוצה להמשיך לעשות טוב. אבל האוייב הנוראי שלו – והאוייב של כל משפחה אמריקנית שברק מנסה לעזור לה – הוא אביר האופל רומני. רומני מחייך ורומני טופח על השכם ורומני מבטיח שהוא יעשה יותר טוב מאובמה, אבל זו רק הצגה; רומני האמיתי יעשה לכם מאוד, מאוד רע.

מיט יעשה המון טוב – לכולם יהיה יותר כסף

עבור הרפובליקנים הסיפור שהם היו צריכים להציג היה קצת יותר מסובך. נדרשה פה מיומנות ותחכום, שכן דבר ראשון היה עליהם לשכנע את הצופים שכל הדברים הטובים שברק עשה הם בעצם רעים. אז סיפור המעשה: אובמה, שפלש לבית הלבן עם משפחתו לפני ארבע שנים (פלאשבק לזמן לידתו של אובמה ורמזים ויזואליים נזרקים לכך שהוא בכלל נולד באפריקה ולא באמריקה) הוא הדבר הנורא ביותר שקרה לעם האמריקני מאז… מאז ומעולם בעצם – כמו שאמרנו, להגביר את הדרמה. אם יהיו לו עוד ארבע שנים זה יהיה נורא, באמת. הגיבור שלנו, מיט, הוא היחיד שיכול לשפר את החיים של האזרחים ולהחזיר עטרה אמריקנית ליושנה. מיט יעשה המון טוב – לכולם יהיה יותר כסף, כל העולם יפחד מאמריקה שוב, וערכים משפחתיים יחזרו להיות ערכים משפחתיים, שזה ברפובליקנית "לא להפלות", "לא להומואים ולסביות", ואם אפשר אז גם "לא לדרווין, לפחות לא לפני הילדים".

שני הסיפורים שהוצגו לקהל האמריקני היו ראויים בהחלט. בשניהם היו אלמנטים דרמטיים רבים, דמויות ססגוניות, ופיתולי עלילה מפתיעים – הדמוקרטים סיפקו לנו את רומני נוסע לקנדה עם הכלב של המשפחה קשור על הגג של האוטו; רומני אומר לחברים העשירים שלו ש-47% מאמריקנים הם עלוקות; רומני מאיים לחסל את ביג-בירד (המקביל האמריקני של קיפי). הרפובליקנים לא נשארו חייבים עם: אובמה לא נולד בארה"ב ולא הלך לקולג'; אובמה לא הכריז על הפיגוע בלוב כאקט של טרור; אובמה הולך להפוך את המדינה לקיבוץ אם יבחר שוב. אגב, כל אחת מההכרזות הרפובליקניות נחשפה כלא נכונה, אבל הכל כשר למען הרייטינג.

מעניין גם לשים לב להבדלי המהות בקווי העלילה שבחרה כל מפלגה. אם נמשיך עם ההשוואה לקולנוע, הרפובליקנים מסתמכים על מסורת הסרטים ההוליוודית, בעוד הדמוקרטים נוטים יותר לכיוון עכשווי, עצמאי, אירופי-משהו. העלילה הרפובליקנית נוטה להגזמות (אובמה הוא הנשיא הכי גרוע בהיסטוריה), לשימוש בדמויות חד-ממדיות (אובמה הוא כולו רע בלי טוב) ולעיגול פינות בנוגע לאמינות (מיט יוריד 20% מכל המיסים, סלוגן שמומחי כלכלה אמרו שבלתי ישים). הכל אצלם מוחצן וצעקני, קיטשי. זה סרט אימה דרג ג', מאלה שמגיעים ישר לספריות הווידאו, או לאן שסרטים דרג ג' מגיעים ישר ל… בימינו.

העלילה הדמוקרטית מנסה להיות יותר מתוחכמת, עם קריצות ורמיזות, בניגוד לטכניקת ה-in your face הרפובליקנית. הם נזהרו לאורך כל הדרך לא להציג את רומני כרוע מוחלט. הם יודעים שהקהל שלהם – נשים, מיעוטים, קהילות, מהגרים, עצמאיים, תושבי החופים – אוהב קולנוע יותר קול, שבו המצלמה מוחזקת ביד רועדת וחלק מהזמן לא שומעים מה השחקן אומר כי "ככה זה בעולם האמיתי". הם לא אמרו שרומני הוא בנאדם רע, הם אמרו שהוא יהיה נשיא נורא. וזה הבדל משמעותי. העלילה הרפובליקנית הציגה ברק אובמה שמלבד לאכול תינוקות יהודיים עשה כל רוע שאפשר להעלות על הדעת.

וזה עבד להם. אחרי ככלות הכל, שוברי הקופות הגדולים של ארצות הברית הם ברוב המכריע של המקרים סרטי פעולה עמוסי אקשן. הקהל האמריקני הגיב נהדר לנרטיב הרפובליקני ההוליוודי, וההופעה של אובמה בעימות הטלויזיוני הראשון – עייף, שפוף, מובס ו"זה שלא יודע לענות" נראתה כסצינה בה הגיבור, מיט, סופסוף דוחף את האנטי-גיבור לפינה, מטיל עליו את צילו הכבר ושואג בקול רועם, "לא עוד!". הרפובליקנים כבר כמעט לחצו "פליי" על שיר הסיום, בלדת פופ מתקתקה שתלווה את דקות הסיום של הסרט.

אבל אז הוכיח הקולנוע האינדיפנדנט שהוא עדיין חי ובועט ומסוגל לספק עלילה מרתקת ומפתיעה (אחוז האבטלה הנמוך ביותר ומספר משרות חדשות הגבוה ביותר בארבע שנים) , דמויות בעלות עומק (אובמה חזר לעימות השני בנאדם אחר), ואפילו השכיל להשתמש באפקטים מיוחדים (הוריקן סנדי).

הלוואי שגם לנו הייתה מערכת בחירות שכזאת. אבל אצלנו יותר מדי נרטיבים, יותר מדי דמויות, ו"תפנית מפתיעה בעלילה" זה שם נרדף בפוליטיקה הישראלית לכל סמס ששולח עוזר פרלמנטרי לעיתונאים. כיף להם,  לאמריקנים, שאפילו דבר משמים ומעצבן כמו מערכת בחירות יכול להפוך לבידור להמונים. בין אם אובמה יישאר בבית הלבן עם הדשא הירוק לעוד ארבע שנים, או רומני יהיה הנשיא המורמוני הראשון של ארצות הברית, דבר לא יפגום באיכויות הדרמטיות המשובחות של קמפיין הבחירות הנשיאותי של 2012.

בהצלחה לשניהם, two thumbs up!

[related-posts]