היא שאלה אותי: תגיד, איפה זה בעצם המרחב הביוספרי? זה שכל כך הרבה מדברים עליו, איפה הוא?

אמרתי: משועלו של הנסיך הקטן למדתי ש"אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד, כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין", ואילו ידעתי היכן הוא המרחב הביוספרי, זה שכולם מדברים עליו, הרי היינו הולכים לשם, מיד, עכשיו, עכשיו. הייתי אוחז בידך ומוליכך. היינו עוברים גבעה, ועוד גבעה, חוצים את הפלג הקטן, עולים על הגשר, ומגיעים.

אולי השביל שירד אי אז לבוסתן התאנים ולבאר העתיקה, השביל שעכשיו הוא כביש סלול, אולי הוא יוביל אותך לשם. אל תקחי את המפות עם הקווים והתרשימים, לכי בעקבות רגלי תנים קטנות, חרישיות, הטופפות בין הגבעולים. איני בטוח, אך אולי העורבנים, הם שדחקו מכאן את הדרורים והחוחיות והירקונים, הם בצווחתם שיראו לך את המקום הנכון.

לא תמצאי אותו במשרדי היועצים והמועצה, גם לא בדוחות המלומדים, המלאים מספרים חכמים. שאלי את נהג מכונית האשפה, בסיבוב הבוקר שלו, האם הוא ראה את המרחב? והילדים, שעכשיו משחקים ליד הבתים החדשים, הלבנים, שנבנו במורד הגבעה, שאלי אותם, האם הם יודעים? חפשי בין גדרות הצברים, חצי את משטחי החרציות, אל תחששי מהסרפדים, שאלי את העורב בראש הברוש שליד החרוב הזקן, את הלבנינים שמרחפים, מרצדים מעל עלי כובע הנזיר.

הניחי, עזבי את חוברות החזון ותכניות היעדים. כל המילים החשובות, כל מכתבי אונסק"ו במעטפות המהודרות עם הבולים הצבעוניים, כל דוחות הוועדות הנכבדות, לא יגלו לך היכן הוא. עץ האורן הבודד, ספסל האבן, המטיילים שנחו שם אתמול, לכי, שאלי אותם. האלון הענק, שחצי גזעו שרוף, האם הוא זוכר ויודע? ואם לא הוא, המעיין שלרגליו, עץ התאנה לפתח מערת הדורבנים, דבורת הבמבוס המזמזמת בצבעי שחור-צהוב בוהקים, או הקמטן שזינק וחלף כמשב חום, רצוף, הם בוודאי ייתנו רמז לפחות.

לכי למעיין העצוב, הכלוא לרגלי הכפר, או לעין שולמית, שהפך "אין שולמית" – הם בשירת מלמולם אפשר שיצביעו על הדרך לשם, רגע לפני שטורבינות הרוח יעלימו את קולם, רגע לפני שטרקטורי הענק יהפכו העקוב למישור. שאלי את הציידים שלכדו את החוגלות האחרונות, או את הבוקרים בשדות המרעה, או שמא, מוטב, את הפרות המלחכות את השלפים. ואולי דווקא שיחי הקידה השעירה שהתרבו כאן אחרי השריפה הגדולה, דווקא הם בעקשנותם הדוקרנית, או הצב ההולך לו לאטו בשלווה למרגלותיהם – אולי מי מהם יודע?

ואם כל אלה לא ידעו אל נכון היכן הוא המרחב שמרבים לדבר בו נכבדות בעת האחרונה, לכי אל הנחל, נחל תנינים, המתחיל בשיאה של פרשת המים ונמשך לו לאטו עד לחוף הים. רגע לפני שתיבש בו הטיפה האחרונה, וקורי האצות עם קרקורי הקרפדות, ייתמו, אולי הוא ילחש לך את דבר הסוד.

רק אל תתייאשי. לכי עם אהבתך וחפשי את המרחב הביוספרי שלך, זה הנעלם.

_______________________________________________________________________________

כשהקימו את ה-National Geographic Society בארה"ב, בשנת 1888, נשאלו מייסדיה במה היא תעסוק, ותשובתם הייתה: "העולם, וכל אשר בו". אני מבקש להיתלות באילן גבוה, ולהגיד שאעסוק בסביבה שלנו, וכל אשר בה. סביבת קיבוץ גלעד, בה אני חי, וסביבת רמת מנשה, זו שזכתה לא מזמן להגדרה של "מרחב ביוספרי", ואולי גם מעבר להן. הנוף, הטבע, החי והצומח, פרפרים, ציפורים, ג'וקים ואנשים. הסדר לא לפי החשיבות, כמובן. סביבה זו, על מה שיש בה ומה שאין בה, איננה סטאטית. היא משתנה מול עינינו כל הזמן. בהתאם לעונות השנה, לכמויות המשקעים, ובמיוחד – בהשפעתנו שלנו, בני האדם החיים כאן, או מבקרים פה.

[related-posts title="רשימות קודמות מאת אמנון להב"]

• באדיבות הבלוג איש תחת גפנו ותחת תאנתו