החוקרים גורסים שסיבות אבולוציוניות, ביולוגיות וגנטיות יצרו מכניזם במוחם של גברים, שהופך אותם לאגרסיביים ואלימים יותר מנשים בעת מפגש עם קבוצות וגזעים שונים – בעיקר במפגש עם גברים. המשך הדיון ב"זכר הלוחם", שהתפרסם בכתב העת Philosophical Transactions B 

מאת נוי כרמל

בחלק הראשון של הדיווח על המחקר למדנו איך נוצר "מכניזם הזכר הלוחם". מכניזם אשר נוצר במוח הגברי, בעקבות תפקידם הקדום של גברים כלוחמים, ובעקבות מה שמכונה "הברירה המינית". ע"פ חוקרים אבולוציוניים מכניזם זה עיצב את מבנה המוח והנפש של גברים עד היום. אז אחרי שסקרנו מעט את הגבר "הקדום", בואו נראה איך אותו המכניזם משפיע עלינו, הגברים, היום.

בעקבות המאבק הקדום בין  קבוצות על משאבים שונים – בין אם מדובר במשאבי טבע, ובין אם מדובר ברחם הנשי, אשר חוזר באבולוציה שוב ושוב – גברים פיתחו נטייה גבוהה יותר לגזענות ולאתנוצנטריות. גברים פיתחו גם העדפה לחברות היררכיות, שיאפשרו להם להוכיח את כוחם גם בתוך החברה ולפיתוח היררכיה בין קבוצות, כאשר קבוצתם נמצאת, כמובן, בראש ההיררכיה. בתוך היררכיות אלו ניתן לכלול – גזענות, שמרנות, פטריוטיזם, הומופוביה ותמיכה במלחמות. לדברי החוקרים, היררכיה זו תהייה מופנת באופן מובהק לגברים מהקבוצה השנייה ותעודד הכנעה של גברים אלו ושליטה בהם.

 לא רק שגברים מעדיפים חברה בעלת מבנה היררכי, גברים גם נוטים לסכן עצמם ולעשות ויתורים למען הקבוצה אליה הם משתייכים, במיוחד כאשר הקבוצה מאויימת. גברים מוכנים לקחת סיכונים גדולים יותר בעת מאבק תחרותי על משאבים. על פי דיווחי גברים ונשים, ניכר שגברים חוו הרבה יותר מפגשים תחרותיים בין קבוצות. גברים  נוטים יותר להשלים את המשפט “אני…” ( I am…) עם קבוצת השתייכות והתפקיד שהם נושאים בה. גברים רבים יותר יבחרו את הצבע האהוב עליהם על פי שיוך קבוצה, כגון צבע קבוצת כדורגל, או צבע דגל המדינה. בקיצור – גברים אוהבים את הקבוצה שלהם ושונאים קבוצות אחרות.

עוד נטען במחקר, כי גברים מוכנים לספוג אבדות רבות יותר בקבוצה שלהם, כדי להעניש ולתקוף קבוצה אחרת. גברים גם יענישו בצורה חמורה יותר גברים מקבוצה אחרת  מאשר גברים מקבוצתם. זאת לעומת נשים, המענישות בצורה שווה יחסית. מצב זה מתגבר במיוחד כאשר הגברים מהווים איום גדול יותר על משאבי הקבוצה.

אני מזמין את הקוראים לחשוב על מלחמות ישראל האחרונות, מלחמת לבנון השנייה, מבצע עופרת יצוקה, ועל המלחמות האמריקניות, כדוגמת אפגניסטן ועיראק, ולחשוב אם לדעתם אישה הייתה מסוגלת לצאת למבצעים שכאלה. זו אינה שאלה של אומץ, אלא שאלה של אלימות וסיכון חיי אדם, בתוך הקבוצה ומחוץ לה, אל מול הרווח ממלחמות אלו, אם בכלל קיים רווח שכזה.

נטייה של גברים לנתב את האלימות שלהם – כאשר זו אינה מינית – כלפי גברים

הטיעון החוזר, שאלימות מצד גברים הופנתה שוב ושוב כלפי גברים, מעלה את ההשערה שגברים הם לא רק הגורמים הראשיים לאלימות בין קבוצות, אלא גם המושאים המרכזיים שלה. מספיק לחשוב על הווריאציות השונות של המשפט “הם פוגעים גם בנשים ובילדים” כדי לחדד את ההנחה החברתית, שפגיעה בגברים היא לגיטימית, אך פגיעה בנשים אינה לגיטימית. לפי נתוני בתי המשפט בארה"ב, רוב מוחץ של התקיפות האלימות, פרט לתקיפות מיניות, בוצעו על ידי גברים והופנו כלפי גברים. בדיקה בין השנים 1980 ל-2008 העלתה כי 77 אחוזים מקורבנות הרצח היו גברים. למרות שמקרי אלימות אלו אינם מקרים בין קבוצות, הם מוכיחים את נטייתם של גברים לנתב את האלימות שלהם – כאשר זו אינה מינית – כלפי גברים. על פי המחקר גם מקרי אפלייה גזעית מכוונים באופן ישיר יותר לגברים מאשר לנשים, אשר חוות אותם בצורה עקיפה יותר.

 גם אצלנו, בישראל, ניתן לראות כי גזענות מופעלת באופן ישיר הרבה יותר כלפי גברים. ארגון להב”ה, למניעת התבוללות בארץ הקודש, וארגון יד לאחים, אשר פועל גם הוא נגד התבוללות, הם דוגמה מצויינת לכך. שני הארגונים מכוונים את פעילותם בעיקר כנגד נישואי גברים ערבים עם נשים יהודיות. מנשרי הארגונים כוללים משפטים כמו: “רוצה שלנכד שלך יקראו 'אחמד בן שרה'?” או “אבא, זה לא יוסף שנכנס אליך הביתה, זה יוסוף”. המנשרים פונים אל האב, ומתיחסים אך ורק ליחסים בין גבר ערבי לאישה יהודיה. בשיטוטי האינטרנטיים  ובבחינת סטיקרים ופליירים של ארגונים אלו, לא הצלחתי למצוא שום התייחסות למערכת יחסים בין גבר יהודי לערבייה. אם כן – הגזענים הם גם סקסיסטים, מי היה מאמין?

לפני שאעבור להשגות החוקרים, אציין השגה מרכזית שלי מהמחקר: בפרק הראשון של ספרה של סוזאן פלאודי, עיתונאית אמריקנית, “Stiffed: The Betrayal of the American Man” טוענת פלאודי שמחקרים על גבריות נעשים בעיקר מהפן הביולוגי אבולוציוני ומהפן הפסיכולוגי אישי, ולא מהפן החברתי. אני חייב להסכים עם פלאודי, שכדי להתמודד בצורה טובה יותר עם כלל התבניות אליהן נולדנו, עלינו להבין בצורה טובה יותר איך החברה בה אנו חיים מקבעת אותנו. ואיך אנו מקבעים את עצמנו מתוך בחירה, לא רק מתוך אבולוציה שעלולה לעזור לנו לפטור את עצמנו מאחריות.

ובכל זאת, המחקר בו עיינו עד כה מאפשר לנו להבין תבניות שעוצבו במשך אלפי שנים.  ההכרה בתבניות אלו גם היא צעד ביכולתנו להתמודד עמן. אם נסתכל דרך מחקר זה על העוינות שיש בנו, אולי נראה שיש נקודות שבהן אין לנו שום סיבה טובה להיות עוינים ואלימים. זה רק איזה מכניזם ולוחם מונגולי שיושבים לנו בתוך המוח ומבלבלים אותנו.

מתודת המשימה המשותפת לשני הגברים

החוקרים מסיימים את מחקרם במספר השגות. אחת מההשגות היא שלמרות שבתקופות קדומות חברה יכולה היתה להשיג רווחים מסויימים ממאבקים בין קבוצות, היום מאבקים כאלו גוררים מחירים חברתיים וכלכליים גדולים מדי, שלא לדבר על מחיר חיי אדם. הפיתרון העיקרי שהם מציעים הוא מפגש בין הקבוצות. את המפגש אפשר להשיג במספר דרכים: או דרך הבלטת מאפייניו האישיים של הפרט החבר בקבוצה זרה על חשבון מאפייני הקבוצה; או דרך הבלטת מאפייני אופי אוניברסליים של אותו הפרט, על חשבון מאפייני הקבוצה; או דרך מתודת המשימה המשותפת לשני הגברים.

ובשביל לפשט את הדברים – אם ניקח את האבא מהמנשר של להב”ה, שהינו תושב חברון, ואת אבו יוסוף, ונפגיש אותם סתם ככה, נראה שלא ייצא מזה הרבה טוב. אבל אם נספר לאבא, נקרא לו איתמר, שגם אבו יוסוף חושש לעתיד בניו ובנותיו, וגם הוא תוהה כיצד יחתן אותם, נספר לאבו יוסוף על בעיותיו הכלכליות של איתמר ועל המאמץ הרב שהוא משקיע בתיקון החברה הישראלית, ואולי גם נוסיף לזה משימה משותפת, נגיד – מניעת מצעד הגאווה בירושלים, אולי אבו יוסוף ואיתמר יוכלו לשתף פעולה.

אבל בעצם, לפי המתרחש באפריקה, יכול מאוד להיות שמאבקים בין קבוצות טובים לחברה המערבית גם היום. אז אולי גם אצלנו יש מי שהמאבקים האלה משתלמים לו.

אילוסטרציה:  Idea go / FreeDigitalPhotos.net  | אילוסטרציה: africa / FreeDigitalPhotos.net