בתחום המדע היו נהוגות בעבר שתי גישות לגבי מקור ההמצאות המדעיות: צורך או סקרנות. לשתי הגישות היו חסידים ומבקרים. לעתים הביאה הסקרנות של המדענים לתוצאות שגאוני המדע לא פיללו אליהן, לדוגמה, האטום. אך לגבי הטכנולוגיה כמעט ולא היו חילוקי דעות – לרוב היא תוצאה של  הצרכים שלנו.

לא עוד. אם קיים הצורך, הרי הוא מתמקד בצורך לעשות רווחים, בהנחה שהציבור יאהב את פרי הגותם ואת הפעלולים של מוצריהם. אנחנו נביא לכם מוצר ואתם תעשו "לייק" ותקנו.

וכך קרה שחבורת סטודנטים גאונים מאוניברסיטת הארווארד, בראשותו של מארק צוקרברג, טילטלה את  היקום בצורה חסרת תקדים. המציאו מוליך ו"מולך" תקשורתי המוני שבהמוני, שלא היה כדוגמתו עד כה. הם בסך הכול "גילו" את אופי האדם. הוא אוהב… את עצמו.

כל יום שעובר מלמד שלא היה כאן הימור, אלא השקעה בטוחה. והשבוע נמסר כי בתוך שלושה ימים זינקה מניית פייסבוק ב-40 אחוזים. יודע צוקרברג נפש האדם.

כדי לסבר את האוזן בכל הקשור ב"צורך": חברת "ריגלי", ששמה יצא לפניה ביצור מסטיק ושהבניין שלה מתנשא לשחקים בשיקגו, לא המציאה את המסטיק מכיוון שהיה בו צורך. אפשר שאחד מילדי הפלא שם לב שפָרָה מעלה גירה. הוא בא ואמר: אם הפרות לועסות, אולי גם בני אדם, הרי כבר הקדמונים  לעסו עשבים שונים. כך קמה "ריגלי", שבמהלך מלחמת העולם השנייה סיפקה את המוצר לצבא ארה"ב ובכול מנת קרב היה מסטיק.

ואכן, כמו בכול המצאה כולל ה"גרעין" יש גם לה שתי פנים. באטום, החלק ההרסני גדול לאין ערוך מהחלק החיובי בפועל – ברפואה, למשל. זה אמור רק במידה פחותה לגבי הפייסבוק. הפנים הם רבים, אבל לפעמים הם משטים בך, לעתים נותנים לך השתקפות  מעוותת של  דמותך שלך ודמות זולתך.

כאשר הקשר של מנהיגי העולם  ושועי תבל  אל הציבור הרחב הוא הפייסבוק או הטוויטר, במקום קשר יותר קרוב, לאלה שבחרו בהם, הקנאה בוערת בי כשמפנים את תשומת לבי ללייקים בפייסבוק. לפעמים הם מידתיים, כמו היורה, ולפעמים ממש מבול, ובצדם תיבות נוח  לזוגות ולכול השאר לשוט בגלי האינטרספרה. לכול אחד יש רייטינג משלו, כמה לייקים קיבל. ואיפה אני ואיפה הם. הנאהבים והנעימים שבחיים לא נפרדו מן הפייסבוק  ביום האהבה, שחל עלינו לטובה בט"ו באב –  יומן הצהרים של רשת ב' הקדיש כתבה גדולה לאהבה בפייסבוק של הרשות, אף שאהבה יש שם – ברשות –  מעט. לייק אחד מכניס אותך לפנתיאון של הפייסבוק. כולל לא רק סימן לייק אלא גם ביטויים שמימיים, תמונות בכול הפוזות, מכול הזמנים. יש וריאציות, אבל המשותף להן הוא שהן נבובות. אף אם מדובר באנשים רציניים, אינטליגנטיים, נבונים. זה כולל את שר אוצרנו, יאיר לפיד, שמידי פעם משמיע את הקריאה שלו ממרומי צריח הפייסבוק כמו מואזין, כדי שהמאמינים ישמעו. בדרך כלל, העולם רואה אותך ואתה, אולי, את העולם – כפי שפייסבוק רוצה שתראה.

זאת הסיסמה והאיור שמתפרסמים בפייסבוק. גם החלק הראשון וגם החלק השני רחוקים מלהיות מדויקים, בלשון המעטה. להפך, הם עלולים להטעות.

השאלה הראשונה שאני שואל את עצמי היא באיזה קשר מדובר. האם הכוונה שאנשים יכולים לתקשר עם אנשים אחרים, ובמקרה זה עם רבים בעת ובעונה אחת, דבר שאינך יכול לעשות פיזית גם אם מדובר בעצרת המונים. הלייק במקרה הטוב אומר שראיתי את מה שכתבת או צילמת, או שאני אוהב את זה, ליתר דיוק – מחבב את זה. ויש שכותבים זאת בנוסף ללייק. זה מזכיר לי בדיחה על  זר שבא לאדינבורו שבסקוטלנד וחיפש מלון מסוים. הוא נתקל בעובר אורח ושאל אותו: "אתה יודע היכן מלון דורצ'סטר?" "כן", ענה לו הסקוטי והמשיך הלאה. גם זאת קומוניקציה.

השאלה השנייה נוגעת בשיתוף אנשים. בשבוע שעבר היינו עדים לצונאמי אדיר בפייסבוק ובכול הרשתות  לרגל הולדתו של הנסיך הקטן באנגליה. האיים הבריטיים על תושביהם נשטפו לגמרי, ואיתם העולם כולו. זה כולל את נשיאנו, שגם הוא עלה על הסיפון העליון של "המלכה אליזבת" ושלח בגדים לנסיך הקטן וברכה מצולמת, כמובן. הפייסבוק מזכיר לי את אגם בָלָטון בהונגריה שגודלו כ- 600 קמ"ר אבל בחלקים גדולים הוא רדוד, ואין חשש לטביעה.

בצד היותר רציני, אכן יש מקרים  של מחאה שאתה מצליח לשתף המונים. יש מקרים שאם אתה משתף אנשים במצוקה או מחלה שזועקת לשמיים ודרושות תרומות – זה עשוי לעזור. באחרונה דווח שקבוצה התארגנה באמצעות הרשת כדי להקים במשותף בניין מגורים. יש מקרים במקומות שבהם אין חופש עיתונות, כמו בסין, שהכאת רוכל בשוק עד מוות על ידי משטרה מקומית בשל פעילותו בלא רישיון תעורר מחאה רבתי בסין הקומוניסטית והשלטונות לא יתעלמו. זה תמיד עזר בכול מוליך תקשורתי, כולל העיתונות הכתובה, אף שבהיקפים קטנים הרבה יותר. דוגמה טרייה: שחרור מוכר הבייגלך ממזרח ירושלים, שנדון לעשר שנים בכלא על אי תשלום קנסות שהצטברו, הוא ללא ספק תוצאה של סיקור העוול הזה בהרחבה – לא בפייסבוק אלא בעיתון הארץ וברדיו ללא הפסקה.

ספק אם הרשת עסקה בזה בכלל. ככלות הכול, אין כאן אהבה עצמית. הפייסבוק מלא באהבה עצמית כמו סופגניה טובה בשמן זית. עם זאת, אני בשום פנים ואופן לא מפחית מחשיבות הרשת הזאת בכול הקשור לתשומת לב. כולנו צמאים לתשומת לב, ובישראל, שאינה מצטיינת בערך זה, גם מסגרת הפייסבוק חשובה.

גילוי נאות. גם אני מפנה תשומת לב בפייסבוק לבלוגים שלי. לעתים גם מביע דעה או הערכה כלפי יקירים ומודעים. ככה שהדברים לעצמם חיוביים, אבל הם לא מראה. לא ליחיד ולא לציבור.

העניין הוא בכך שגם אם המסר מגיע לרבים, מה הם עושים עם קבלת המסר? דוגמה קטנה ומקרית: אני מכיר מקרוב מקרה שבעקבות מאמר שפורסם באחד האתרים על אישיות רבת פעלים, ניצול שואה, והתגובות היו בלתי רגילות, גם במישרין לאותה אישיות וגם בפייסבוק. לימים הלך האיש לעולמו, וידידו (אישיות בולטת בפני עצמה ובעלת זיקה חברתית חזקה) ביקש לייסד קרן כדי להנציח את שמו של המנוח בסרט תעודה – עלילה שנוגעת לשרידי השואה ומעשיהם בארץ. אבל הפנייה לאותם ידידים במייל ובפייסבוק נענתה רק חלקית מאוד, ולרוב  לא היו בכלל תגובות, כולל ממשפחתו ומקורביו של המנוח. ומדובר באישיות שהייתה מוכרת ואהובה על ידי הבריות.

אגב, זה קשור לכול נושא ניצולי השואה. הקרן לרווחת ניצולי השואה, המטפלת בניצולים קשישים במצוקה פיזית ונפשית, הגיעה לסף התמוטטות ולא יכלה להגיש סיוע מינימלי לנזקקים חולים. ואז החליטו ראשיה להעביר את המשימה, לא לפייסבוק אלא ליח"צן, כלומר למשווק מוצלח, של שמחות או מצוקות. בין היתר המומחה העמיד קבוצת קשישות וקשישים  ליד משרדי הממשלה בירושלים בלילה גשום, ביניהם לבושים ב"פיז'מות" הידועות של מחנות הריכוז (אחד גם הוסיף תרומה משלו בצורת טלאי צהוב). למופעים כאלה באה התקשורת. וכאשר זאת מנפצת חלונות, הממסד שומע. הקרן זכתה ברבע מיליארד שקל וניצלה, ואיתה באה קצת רווחה לשרידים.

האם לרשתות השפעה ממשית על אירועים 

בראיון מאלף עם פרופסור אשר ססר, חוקר המזרח התיכון ומדינות ערב (דה מרקר 5.7.13) לנוכח האירועים האחרונים במצרים, אנחנו מקבלים בונוס חשוב בכל הנוגע להשפעת האינטרנט והפייסבוק על ההמונים. וככה הוא אומר, בין השאר: "הטענה הזאת (שהמהפכה הסתמכה במידה רבה על טכנולוגיה, רשתות חברתיות וסמרטפונים) היא מוטעית… להפך, החשיפה למהפכה בפייסבוק וטוויטר יצרה תמונה מעוותת. לא רק במצרים אלא גם בסוריה. במערב חשבו כי המורדים בסוריה מנצחים, כי חלק גדול מהניתוח המודיעיני התבסס גם על סרטונים שהמורדים העלו ליוטיוב, שבהם הציגו את הנצחונות המזהירים על השלטון. אבל כנראה שזה לא היה נכון… התקשורת הבינלאומית הלכה שבי אחרי הצגה לא מהימנה של האירועים. נכון  שהפייסבוק והטוויטר משחקים תפקיד במצרים, אבל רוב הציבור לא מחובר לאינטרנט (מספר האנאלפביתים גדול יותר -צ.ג) ומספר האנשים שמחוברים לאינטרנט אינו גדול". כלומר, הכוחות  והגורמים שהניעו את ההמונים היו הרבה יותר ספונטניים, הרבה יותר עמוקים מתעמולה ברשתות. ואכן, בינתיים לגבי סוריה, נראה שמצבו של אסד אינו כה חמור כפי שתיארו זאת  בהסתמך על אותו מידע רב, ובו דיסאינפורמציה, ששטף את הרשתות.

האיקון הגדול של התקשורת, הסוציולוג ומומחה המדיה הקנדי מרשל מֶקלוהן, טבע את הסיסמה "המדיום הוא המסר". הוא עצמו עבר תהפוכות בקשר למנטרה זאת, אבל המציאות הוכיחה שהמדיה היא מוליך חשוב, אבל לא המסר. המסר תלוי בנסיבות.

כמי שהתמחותו האקדמית היא בין היתר "שכנוע המוני", אני מודע לכך שתעמולה פועלת, בזמנים ובנסיבות מסוימות, אם יש נטייה לקבל אותה. גבלס, גדול תועמלני השקר הנאציים, לא היה מצליח במלאכתו באנגליה. אבל בגרמניה המוכה והשבורה כלכלית, חברתית ותרבותית לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה כמיהה למשיחיות שקר של איש כמו דוקטור גבלס, או לסרט ענקים של לני רייפנשטאהל ("כוח הרצון").

המוני ומנוכר

מכאן אני מבקש להסיק שהרשתות החברתיות, לרבות הפייסבוק, הן דבר חיובי לעצמו ויש לו השלכות, אך לא דרמטיות כפי שניתן לסבור. יש כוחות חזקים יותר, כולל בתקשורת, ובוודאי בתחומי החברה והפוליטיקה, שיודעים לשוט גם בסערה שלאחר ההצפה ברשתות. משום כך במידה מסוימת יש כאן חזיון תעתועים, תמונה הזויה שעלולה לשמש תחליף לפעילות מחוץ לרשתות.

הדוגמה הטובה ביותר הוא הציבור בישראל ובוחריו. לא זו בלבד שאין קשר ישיר בין נבחר לבין ציבור, זאת בין  היתר מכיוון ששיטת הבחירות אצלנו אינה אזורית, והנבחרים אינם מייצגים ציבור מסוים, כמו באנגליה או בארה"ב בבית הנבחרים. כאן כולם בוחרים בכולם, ואין איש שייתן את הדין בפני ציבור בוחריו, אלא בבחירות. כחלופה לקשר האישי, שבעבורו מקבל כל חבר כנסת רבבות שקלים, הקשר הוא באינטרנט או בפייסבוק, בזיל הזול. ובכול מקרה חד סיטרי. נסו לכתוב מייל לח"כ ונראה אתכם מקבלים תשובה. אולי רק במקרים חריגים. מכאן שהרשתות הן חלופה המונית מזויפת לאותה תקשורת קלאסית, או תקשורת בין-אישית. הפייסבוק מתחפש לפרסונלי, אבל הוא  א-פרסונלי, מנוכר.

אין  דוגמה טובה יותר מאשר המערכה למען "צדק חברתי". אחרי שזאת טיפסה מעלה-מעלה ברשתות, היא גלשה מטה כמו ילד במגרש משחקים. זאת מפני שלא היה לכך המשך בשטח, בין אם בתחום הפוליטי ובין אם במוקדי המצוקה.

נסו לגייס תמיכה באמצעות הפייסבוק בהחרמת אותו מוסד ארכאי מסואב היורד לחיינו, הרבנות הראשית. נסו, ונראה כמה יוותרו על רב אורתודוקסי שישיא אותם. נסו להשפיע על העולם (כולל ישראל, שבה יהודים ערֵבים זה לזה) שידאג לילדים הרעבים, שהם חלק משלושה מיליארד ילדים רעבים בעולם. נסו לעשות משהו לתיקון המציאות באפריקה, שם גוועים מאיידס, מתים מחולי ורעב ומשפיכות דמים. נסו בפייסבוק, בטוויטר ובכול השאר ותיווכחו לדעת שזה זיוף. נסו לראות מבעד לחושך כפי שמוצג לנו באותו צילום מדהים של נאסא, סוכנות החלל האמריקנית,   המראה כי שלושת רבעי העולם, אולי יותר, לא מוארים. ואנחנו לא רואים!

מראה מראה של כל העיר
ה"פייס" שלי בתוך הקיר.

[related-posts title="מאמרים נוספים"]

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל