בספרה "פגישה עם משורר" כתבה לאה גולדברג על אברהם בן יצחק: "ומי שהכירו בימי הטרור בארץ וראה את זעמו, את חרון-אין-הישע הזה לעומת העוול הנעשה לאדם כאן לעינינו, לא ישכח את ההרגשה הנוראה של חורבן שהיה אז בלבבות אלה היודעים כיצד פ ש י ז ם מתגלה גם א צ ל נ ו". אכן, כיצד ייתכן שפשיזם יתגלה בקרב היהודים? הדעת יכולה לתת שלא כך יהיה. הרי, ראשית, הפשיזם מנוגד מיניה וביה לערכים היהודים. הוא ניסיון לקרוא תיגר, לפעמים מדעת, על אותו מוסר. שנית, הפשיזם הרי הופנה נגד יהודים. מספר בלתי נתפש של יהודים נרצח בידי ורסיה אידיאולוגית של הפשיזם. אז פשיזם אצלנו?

אבל, בניגוד למחשבת התחילה הזאת, מופעים פשיסטים החלו עוד בימי ראשית הציונות, ולצדם הופיעה ביקורת פנימית עליהם וניסיון להתחקות אחר הסיבות אליהם.

כך העיד אחד העם במאמרו "אמת מארץ ישראל": "הן זאת בוודאי יכולנו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים, עד כמה איפוא עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עם עם נכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה וכבוד, ואין צריך לאמר בצדק ובמשפט. ומה עושים אחינו בארץ ישראל? ההפך ממש!

"עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה, שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיא. השינוי הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לדיספוטיסמוס, כאשר יקרה תמיד ל"עבד כי ימלוך", והנם מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזאת".

אלברט איינשטיין מצידו חשש מהתפתחות לאומנות יהודית, עד שחרף ציוניותו היה נכון לוותר אפילו על מדינה יהודית כדי לבלום אותה. וכך כתב: "אומר רק מילה אישית אחת בשאלת החלוקה. הייתי מעדיף לראות הידברות הגיונית עם הערבים על בסיס חיי שלום בצוותא הרבה יותר מאשר הקמת מדינה יהודית. מלבד שיקולים מעשיים מתקוממת המודעות שלי למהות היהדות על האפשרות שתהיה מדינה יהודית שיש לה גבולות, צבא וגם עוצמה חומרית, צנועה ככל שתהא. אני חושש מפני הנזק ובייחוד מפני התפתחותה של לאומנות צרת אופקים בשורתנו אנו, שמפניה כבר נאלצנו להתגונן בעוז גם בלי מדינה יהודית".

ישעיהו ליבוביץ', כידוע, התריע שהכיבוש ישחית את החברה. הכיבוש אכן השחית אותה, אם כי לא כמות שליבוביץ' חזה (ליבוביץ' צפה שאנשים כמותו ייכלאו). אנו רואים את שורת פשעי השנאה שמעולל נוער יהודי בצוותא חדא לערבים ולפליטים.

מה נדרש לעשות כעת? ישראל חייבת, לכל הפחות, לכבד את החוק הבינ"ל ועקרונות ההומניזם לגבי הפליטים. אין צריך להמציא את הגלגל בשאלה זו. הכלל הישן: "מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך", יפה וטוב כאן; ויהודים הרי יודעים היטב מה היה שנוא עליהם בימי פליטותם. נוסף על כך, ישראל צריכה להסתלק מהכיבוש ולהפסיק את משטר האפרטהייד; ואפשר לעשות זאת ביותר מאשר דרך אחת: מדינה אחת דמוקרטית, או, למשל, שתי מדינות שישתרעו על פני גבולות 1967. יש לחפש נתיבות לשלום עם הערבים תוך נכונות לשינויים אדירים. גם הכיבוש לא צמח בחלל ריק. אין מדובר רק בתאונת דרכים היסטורית. הוא והנכבה הם חוליות של אותה שרשרת.

יש להתנצל בפני הפלסטינים ולהתחיל בתיקון הנכבה. צעד ראשון יכול להיות קיום החלטת בג"ץ בפרשת איקרית וברעם. יש לבחון בדיון ציבורי את המשך היות ישראל מדינה יהודית. לפתחנו שתי אלטרנטיבות במקומה: מדינת כל אזרחיה, או מדינה ישראלית. אבל, הרעיון של מדינה יהודית עומד מאותגר מול הרקב הפושה בקרב החברה. את הגזענות כלפי הערבים תירצו במצב המלחמה, תירוץ שאינו יפה לגבי הגזענות נגד הפליטים – מה שמלמד על בעיות עומק בשיטה הציונית. אבות הציונות חששו שהגשמתה תתגלגל לגזענות, אלא שסברו שלא כך יהיה. המציאות מלמדת שתקוותם נכזבה, ואשר יגורו בחזונם, במפעלם בא. כדי לבלום את ההידרדרות הרוחנית, את צרת היהדות, נדרשת רביזיה מהפכנית במדינה ובתרבות שנוסדו מתוך הציונות.