אם הייתי טייקון, הייתי נעלב

"מקסי ואני" (תיאטרון בית ליסין), שכתב וביים הלל מיטלפונקט, היא הצגה רדודה ושטחית, עם גיבורים מקרטון ודיאלוגים מהשכונה >> ציון 5 הצגת בכורה / ירמי עמיר מי אמר טייקונים ולא קיבל? הלל מיטלפונקט הוא טייקון של מחזאות. מחזאי לפי מידה. הוא יתפור …

Print Friendly

"מקסי ואני" (תיאטרון בית ליסין), שכתב וביים הלל מיטלפונקט, היא הצגה רדודה ושטחית, עם גיבורים מקרטון ודיאלוגים מהשכונה >> ציון 5

הצגת בכורה / ירמי עמיר

כסף או אהבה? טפיארו ונאור. צילום: דניאל קמינסקי

מי אמר טייקונים ולא קיבל? הלל מיטלפונקט הוא טייקון של מחזאות. מחזאי לפי מידה. הוא יתפור לך מחזה לפי רצונך. הפעם על הפרק: הטייקון התורן או המרדף אחר העושר. אבל חייבים גם קונפליקט. אין בעיה: כסף או אהבה?  ערכים או הצלחה? סטוץ או חיי נישואים? האם העושר מביא לאושר? על כמה גוויות צריך הטייקון לדרוך כדי להצליח ולעשות עוד כסף? על כמה שיותר.

זהו, פחות או יותר, הסיפור של "מקסי ואני". מקסי הוא איל נדל"ן, שצמח מלמטה ומנהל את עסקיו מגג העולם. בדרך הוא לוכד צעירים שאפתנים שרוצים להיות כמוהו, משתמש וזורק. החיים האישיים שלו כמובן בזבל, אבל למי אכפת. העיקר שהוא בית חרושת לכסף ומוזג לעצמו וויסקי משובח כל רבע שעה. למה "מקסי ואני"? כי כל החיים של מקסי סובבים סביב עצמו. פשוט מקסי-ם.

בעצם אנחנו לא יודעים הרבה על אף אחת מהדמויות בהצגה. מיטלפונקט כתב מחזה כל כך רדוד וכל כך שטחי, שאם הייתי טייקון, הייתי נעלב. תמונות קצרות ומשמימות, עם גיבורים מקרטון ודיאלוגים מהשכונה. איפה קצת עומק, יחסים, חולשות אנושיות אמיתיות? איפה קרדיט לקהל שבא לתיאטרון כדי לעבור חוויה רגשית או אינטלקטואלית?

ויש גם צחוקים פה ושם. ואישה נשואה שמרגישה נבגדת ושוכבת עם איזה אמן פאתטי. ומזכירה קטנה ומבולבלת. וסבתא שחולה במחלה סופנית. ומאהבת בלונדינית, בתו של הטייקון, שמורדת בכסף של אביה ומחפשת אהבה. הכול צפוי, בנאלי ומשומש כמו התפאורה חסרת ההשראה.

יגאל נאור, בתפקיד מקסי הטייקון, מציל קצת את המצב בזכות משחק חזק ואנרגטי, אבל כל הלהקה סביבו בינונית עד חיוורת. שלומי טפיארו מתרוצץ על הבמה בתפקיד אלכס, העילוי הצעיר שמקריב את חיי הנישואים שלו תמורת כסף והצלחה. הוא התייתם בגיל צעיר וגדל בבית עני וחייב פיצוי על המצוקות של ילדותו. זה המקום למחות דמעה של הזדהות.

מצליחה למות בכבוד. זוהר וטפיארו. צילום: דניאל קמינסקי

כאן נכנסת לתמונה הסבתא שגידלה אותו, אבל עכשיו, כשהוא עשיר, היא מסיימת את תפקידה והולכת למות. למה? ככה. סבתא חייבת למות מתישהו, לקראת סוף ההצגה. ורצוי ממחלה קשה. ואל תתווכחו עם המחזאי. הוא מבין בזה. מרים זוהר, בתפקיד הסבתא, מצליחה למות בכבוד. באמת.

ובתפקיד הבלונדיניות – נתי קלוגר רוזנברג (האישה החוקית) וטל-יה יהלומי-לוי (המאהבת החוקית), שתפקידה בעיקר לפנק, לפנק, לפנק את אלכס. בכלל, שמתי לב, שהנשים במחזה לא יוצאות טוב. כנועות ולא מסופקות. הגברים לפחות מנסים להצליח בחיים ובעסקים.

בסוף מגיעה ההתפכחות של הגיבור אלכס (שהוא בעצם אנטי-גיבור כמו שכתוב בתוכנייה), שכסף זה לא הכול בחיים. כאילו שלא ידענו. שעה וארבעים ללא הפסקה לקח לו להבין.

מיטלפונקט גם ביים, והבימוי, כמו המחזה, מלא בתפרים גסים ומעורר געגועים למחזאים ולבמאים כמו נסים אלוני וחנוך לוין. ואם לא – אז לפחות למחזות הראשונים והמזוקקים של מיטלפונקט. אבל אני סומך על ציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית ליסין, שתדע לשווק את ההצגה לוועדי העובדים הנכונים. כי שם המשחק היום הוא שיווק. אמנות? הצחקתם אותי.

עוד בתרבות: לאן נעלם משה איבגי?

וגם: ברי סחרוף שר יוסי בנאי

 

Print Friendly

על אודות ירמי עמיר

עיתונאי, שחקן ויוצר. שימש כעורך תרבות ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", סגן עורך 7 לילות וכתב מגאזין במוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד. ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" (ערוץ 10), כתב את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב" (ביים דני וולמן) ופירסם שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות", שיצא ביוני 2011. עורך התרבות ב"מגפון".
פוסט זה פורסם בקטגוריה הצגות, תרבות, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.