בטקס מרגש, שנערך בבנייני האומה בירושלים, הוענקה לפסנתרן הרוסי-יהודי יבגני קיסין אזרחות ישראלית. קיסין הודיע שירצה להיאבק למען ישראל לא רק כיהודי אלא גם כ"ישראלי". ב-11 השנים האחרונות הוא מופיע גם ברסיטלים לקריאת שירה רוסית ושירה ביידיש. אמנות זו זיכתה אותו השנה בפרס מוזיאון הילדים היהודי בברוקלין.

קיסין, 42, שנראה צעיר מגילו, הגיע לישראל כדי להופיע ברסיטל התרמה למפעל היפה של כיתות האמן בתל-חי, שעוסק בטיפוח ובקידום פסנתרנים צעירים מחוננים לקראת קריירה בינלאומית.

בקהל דוברי הרוסית הנלהב שגדש את האולם הענק, אחזה התרגשות על סף היסטריה. לא כל יום מגיע לפרובינציה אמן בעל שיעור קומה כקיסין: ילד פלא שהתחיל לאלתר ולנגן בגיל שנתיים, הופיע בגיל 12 עם הפילהרמונית של מוסקבה בנגינת הקונצ'רטי של שופין, בגיל 17 כבר ניגן עם הפילהרמונית של ניו-יורק, ובין שלל הפרסים קטף גם את פרס האמן הצעיר ביותר על תרומתו לתרבות הרוסית.

קיסין בחר להתחיל את הרסיטל בסונטה ברה מז'ור של שוברט (ד' 850) – יצירה תובענית באורך הנשימה שלה. בצליל מלא ובעל עומק החל הפסנתרן את הפרק הראשון הדקלרטיבי, שנשמע קצת מכני, כמעט כמו תרגיל יבש של סולמות שהלחין הַאנוֹן או צֶ'רני. אך מיד ירד קיסין לפיאניסימו חרישי, כשהוא שומר תדיר על "עמוד שדרה".

גם את הפרק האיטי החל הסולן בלגאטו יבש משהו. שכלתני מדי. אך עד מהרה, ברדתו לאפסי צליל, הפך הלגאטו החרישי למלא רכות. בנביעה הכרחית וללא פסק נשימה גלש  ילד הפלא המחונן לפרק הסקרצו מלא ההומור וממנו לריקוד הרונדו הצוהל. סוף סוף הבליחו הקונדסות השוברטית והשקיפות הבהירה והחייכנית של המלחין הצעיר.

שיעור באינטימיות העביר האמן הצעיר – ילד הפלא הביישן שלא צלחה ידו אפילו למצוא את פתח היציאה מהבמה – בנגינת ה"סונטה-פנטסיה" בסול דיאז מינור (אופ' 19) מאת סקריאבין. כשהוא מנותק לחלוטין מהקהל ומתרועע עם הפסנתר בלבד, התרפק קיסין על הרומנטיקה החולמנית של המלחין הרוסי, על השתקפות הים המהווה אספקלריה לנפש. וכך צלל קיסין לתהומות  של ליריות כאשר דו-השיח שלו עם הכלי מגיע לעתים לפסגת אינטימיות, משל לא קיים כלל קהל באולם. לעתים הפליג לריתמיות סוחפת – כששוב ה"קהל" אליו הוא מדבר הוא הפסנתר. הרבה מעבר לווירטואוזיות מוחצנת, קיסין השווה לכל אחד מהאטיודים שניגן אופי שונה לחלוטין.

 קיסין כבש את לב הקהל לא רק בכישרונו הנדיר אלא גם ביכולתו להמריא למשכן המוזות דווקא בשל סגפנותו הביישנית. כהדרנים ניגן את הסיציליאנה הידועה של באך ואת אטיוד המהפכה של שופין, וניכר בו שיכול היה להמשיך בפינוק הקהל המריע לו באהבה, בהדרנים לתוך הלילה. יותר מכל הפגין ערב זה את בדידותה של העלייה הרוסית, ניכורה וגעגועיה לרוסיה של פעם "כשכל ילד למד פסנתר."