לעיתים, אי עשייה של מעשה מסוים חזק ומשמעותי הרבה יותר מהמעשה עצמו. אחת לכמה חודשים ילדים נעצרים בחשד להתעללות מינית/אונס בילדות בנות גילם. על-פי כל קנה מידה מדובר במעשה מחריד. אך לנוכח המקרים הללו, בולטת התגובה של משרד החינוך. ברוב המקרים מגיעה מלשכת דובר המשרד תגובה די דומה: "המשרד רואה את המעשה בחומרה, ובוחן דרכי התערבות". 

תמיד, בכל אחד מהמקרים, מדובר בתגובה נכונה, מדויקת ומגיעה בדרך כלל בעיתוי הנכון. ממש כמה שעות אחרי שמתבררים פרטי המקרה. אבל, למי שמכיר בחומרתו של המעשה (לכאורה… לכאורה…) קיימות אפשרויות רבות נוספות. למשל, יש אפשרות לעצור את כל הלימודים בכל בתי הספר ולעסוק רק בנושא הזה למשך יום, שעה, שבוע, או אולי לשנות משהו בתוכניות הלימודים. כל עוד אי עשיית המעשה הראוי (של משרד החינוך) חזקה מהמעשה עצמו, המסר המתקבל הוא שבעצם, זה לא כל כך חמור, לא כל כך נורא והרבה פחות חשוב מהמבחן הבא, הבגרות הבאה והחינוך עצמו.

משרד החינוך (לדורותיו, ככל הנראה) שכח, לא יודע או לא מסוגל לעסוק בפועל בחינוך. אולי זה בשל המבנה הביורוקרטי, ייתכן שהאשם הוא בתחלופה הגבוהה של העומדים בראש המשרד ואפשר שהבעיה היא היעדר חשיבה ארוכת טווח – אך השורה התחתונה היא: משרד החינוך אינו עוסק יותר בחינוך.

באופן מעשי המדינה הפריטה את החינוך של הילדים ומעבירה בהדרגה את האחריות להורים. זה התחיל בתשלומי ההורים שגדלו והלכו, המשיך בעדכונים בלתי פוסקים בדואר האלקטרוני או בווטס-אפ, שמיידעים את ההורים בכל המשימות אותן הילדים צריכים לבצע ומעבירים אליהם את האחריות לביצועם  ומגיע לאחרונה גם לחינוך עצמו.

בתגובתו של שר החינוך, כפי שהופיעה בבוקר יום רביעי (26.3) ב"ידיעות אחרונות", הוא בחר להתמקד בתחלואי החברה "המתבהמת", וציין כי לא צריך להטיל את האשמה או האחריות על משרד החינוך וכי האחריות מוטלת על החברה ועל ההורים (הפרטה?). מדובר באמירה מאכזבת ומקוממת. ברור שמשרד החינוך לא אחראי למצב הקיים, אבל לפתחו מגיעים מדי בוקר מאות אלפי תלמידים. במובנים רבים, זו אפילו הזדמנות, אבל כל עוד המשרד לא ייקח אחריות על חינוך הילדים לא יהיה שינוי. חשיפת מקרה האונס הבא היא רק עניין של זמן.

כשהורה מכה מורה, כשחולה מכה רופא, האיגודים המקצועיים משביתים את הפעילות כדי להעלות על סדר היום את התנגדותם למעשים הללו. היחס של מערכת החינוך ושל בתי הספר למקרי אונס של ילדים על-ידי ילדים גובל בזילות. בלי כוונה או רצון מוגדר, התלמידים, בסיוע מערכת החינוך, הופכים אדישים לתופעות הללו ומקבלים אותן כחלק ממשובת הנעורים של גיל ההתבגרות ושל הווי הלימודים בתיכון. אסור לשכוח כי כל מקרה שנחשף מסתיר מאחוריו עשרות מקרים שלא מדווחים מסיבות רבות אך ידועים לילדים בבתי הספר.

אמירה ברורה וחדה מבהירה גם לילדות שנמצאות עכשיו במצב דומה, לילדים שמעורבים בפגיעות בהן ולאלו שיודעים ואינם מעורבים בפועל – מה מותר ומה אסור. אי עשיית המעשה הנכון, כלומר התעלמות ממה שקורה, מחזקת את הפוגעים ואת אלו שמעודדים אותם מקרב חבריהם ובעיקר מחריפה את הפגיעה בנערות עצמן.