[rating=4]

בסיום ההצגה כאשר השחקנים משתחווים לקהל, אהבתי לראות שהם עדיין עייפים, סחוטים וכואבים. כמה דקות לפני  כן אותלו חנק למוות את דזדמונה התמימה והטובה בגלל קנאת שווא, אחרי שיאגו, סמל הרוע, זרע את זרע הקנאה והשנאה.

בדרך כלל שחקנים עושים מעבר חד מהדמות הטראגית ששיחקו כמה דקות קודם – ועוטים על פניהם חיוך  בזמן ההשתחוויה (כך מכונה בפי השחקנים ההשתחוות לקהל). כאן השחקנים עדיין ממשיכים את הדרמה כאשר הם מודים לקהל. הם עדיין בתוך הדמויות, בתוך החוויה, בתוך סיפור הקנאה הגדול של כל הזמנים, סיפור על אהבה וחושך, נאמנות ובגידה, תשוקה ודעה קדומה. בהחלט מרשים וגם מעיד על מסירות ומחויבות לדמות עד הסוף.

בעיקר אני מתכוון לארבעת השחקנים בתפקידים הראשיים: מיקי לאון – אותלו, בר שדה – דזדמונה, סשה דמידוב – יאגו וליליאן רות – אמיליה. לאון הוא אותלו מרשים, לא מדהים, אבל ראוי להרבה הערכה ומחמאות על גילום אחד התפקידים הכי קשים ותובעניים בתיאטרון. זעקות השבר שהוא משמיע בסיום, מפלחות את הלב. סשה דמידוב הוא יאגו חלקלק, כמעט מושלם. הוא מוליך את העלילה ושולט בדמויות כמו במריונטות – עד הרגע האחרון, שבו אותלו מגלה את המזימה שרקח נגדו מי שהיה אמור להיות האדם הכי נאמן עליו.

בר שדה מגלמת דזדמונה חביבה, לעיתים חביבה מדי. שדה היא שחקנית מוכשרת, אבל הדמות של דזדמונה גדולה עליה, גם מנטאלית וגם פיזית. שדה נראית צעירה ושברירית מדי עבור דמות רבת גוונים כדזדמונה. ליליאן שדה בתפקיד אמיליה, אשתו של יאגו, מרשימה מאוד לקראת סיום ההצגה כאשר היא יורה את המונולוגים החדים ששקספיר שם בפיה. גם שאר השחקנים מתפקדים היטב בהפקה מורכבת ורבת סצנות.

"אותלו", שביימה לנה קריינדלין, אינה שומרת על רמה אחידה, אבל כדאי להיאזר בסבלנות כדי לראות את חצי השעה האחרונה, שבה הדרמה על הבמה עוצמתית ועוצרת נשימה. השימוש המעניין בתפאורה מעניק להצגה עוצמה וקסם. בתיאטרון גשר אוהבים ללכת על תפאורות גדולות ומרשימות. לעיתים התוצאה היא התרסקות של ההצגה ולעיתים, כמו ב"הדיבוק" ו"אותלו", התפאורה משרתת את הטקסט ואת השחקנים ומעצימה את הדרמה על הבמה.

למרות פגמים בבימוי ובליהוק, "אותלו" של תיאטרון גשר היא הצגה גדולה מהחיים, עם רגעים עוצרי נשימה, תיאטרון שהוא חוויה, כמו שתיאטרון צריך להיות.