בעוד בעניין הפלשתיני הדברים אינם תלויים אך ורק בנו, ואנו ספוגים בשיח ערכי ואידאולוגי עז, אשר לכלכלה ולחברה, בידינו פוטנציה עצומה לעשייה ולשינויים החורגים כבר מזמן מן הקונבנציה האידאולוגית.

אף שישראל היא אי קטן באוקיינוס הכלכלה העולמית והגלובליזציה, על הטוב והרע שבהם, ואנו כפופים לחוקיהם וכלליהם והרבה משחק אין לנו, בתוכנו פנימה מתקיים לו מרחב תמרון ועשיה גדול ורב.

כך למשל, הדבר שצריך להטרידנו יותר מכל, בבואנו לעסוק בתחום החשוב של חברה וכלכלה, וכולו בידינו, הוא השתלטותן על המדינה ומוסדותיה של קבוצות שונות לאינטרסים מיוחדים ולחלוקה, וזאת תוך כדי הדחת הציבור הרחב ממעמד של ריבון למעמד של המון-עם מפוזר, בלתי מיוצג, ממודר, מקופח ומרושש. לנגד עינינו נגזלת הדמוקרטיה מעמנו ונאנסת על ידי אותן קבוצות, ואנו שוקטים.

ללא צל של ספק, הבעיה הפלשתינית היא מעוררת המחלוקות הגדולות בעם. בחלק הראשון של הטרילוגיה על השיח הציבורי שלנו, טיפלנו בנושא זה והראנו עד כמה הוא לוקה בחסר, מסית ומדיח, ובמובנים רבים הוא פיקציה שאנו מייצרים אותה. ומכאן שאין הצדקה כלל לרוח המפרדת ומפצלת שבקרבנו.

בחלק השני, נמשיך להראות כיצד השיח הציבורי מסית אותנו מדרך המלך גם כאשר מדובר בתחום החשוב של כלכלה וחברה. גם כאן, אף שהרבה פחות, השיח האידאולוגי-ערכי משבש את דעתנו ומונע מעמנו להתמודד עם הדברים בכלים רלוונטיים ומתאימים יותר.

וגם כאן נשמע הפזמון החוזר של "לנו יש ערכים ואידאולוגיה". כאילו שהמנטרה הזו משחררת מאחריות ומבטיחה חיי נצח. שהיא נוסחת פלאים פותרת כל.

השמאל ממהר להניף את דגל הסוציאל דמוקרטיה ויוצא למתקפה חזיתית נגד הימין על כך שהוא דוגל בניאו ליברליזם, וכולנו טובעים בים של קלישאות שאיש איננו יודע אותן לעומקן ובוחן את תקיפותם כנדרש.

אך, המציאות האובייקטיבית בשטח שונה, והיא אומרת את דברה בשפה חדה וברורה. מתקיימת כיום בקרבנו הבנה רחבה וחוצת מפלגות, שיש לטפל בשאלות היסוד של המשק והחברה הישראלית, כמו: יוקר המחיה והדיור, הפערים החברתיים, הריכוזיות, המונופולים הציבוריים והפרטיים, הון-שלטון-עיתון ועוד. שנחוצות רפורמות גדולות במשק, שיבטיחו יתר תחרות ויעודדו צמיחה בו. ודברים אלה כבר מזמן מחוץ למחשבה האידאולוגית, שמפנה אט אט את מקומה לדיון ענייני ומקצועי יותר על חיינו.

כך, הפרטה איננה בהכרח מילת גנאי, ולעתים היא הדבר הנכון לעשותו. וכך גם, ישנם דברים שנכון שהשוק הפרטי יעסוק בהם, ואילו אחרים – הממשלה. וגם אם הממשלה איננה עוסקת באופן ישיר בפעילות הכלכלית, וברוב המקרים טוב שכך, היא נמצאת שם תמיד, כמי שמופקדת על יצירת התנאים הטובים לפעילות המשק ולאיכותה של החברה. כלומר, הוצאת הדברים לשוק הפרטי אין משמעותה שהממשלה בורחת מאחריותה.

במשק מודרני עולה ומזדקרת כלפי מעלה 'הגישה התועלתית', הרואה בפיתוח המשאב האנושי לא רק עניין מוסרי וערכי חשוב, אלא את הכוח המניע של הכלכלה. ללא עובדים משכילים, מיומנים ומרוצים המשק לא יוכל לשגשג ולהתפתח, וחוסנה ובטחונה של המדינה ייפגע. העובדים חייבים להיות שותפים להצלחות ולרווחים של החברות בהן הם עובדים. הם חלק מבעלי העניין, ולא פחות ראויים לתגמול מאשר בעלי ההון והמניות.

גם עובדי המונופולים הממשלתיים הגדולים נוטלים חלק במחנה הקבוצות לאינטרסים מיוחדים ולחלוקה, שעל פי גיא רולניק מעיתון "דה מרקר", פועלים כקואליציות מיסוי עצמאיות. בקיצור, גוזרים עלינו קופונים. בהחלט יש לחולל בתוכם רפורמות נרחבות.

אם אלו הם פני הדברים אז אין סיבה למחלוקות הגדולות בציבור שאנו שרויים בהן, הנושאים נופך אידאולוגי-ערכי עז. בעיות המשק והחברה הישראלית משותפים לכלל ישראל והן פוגעות בדמוקרטיה ומאיימות על חוסננו וביטחוננו. יש על כן לשאוף ליצירת הסכמות לאומיות רחבות גם בתחום זה.

עלינו לדחות את סוכני האידאולוגיות למיניהן ולתת דרור למרחב האפשרויות של היש.

לא להתפתות למלל הארכאי והנלעג של 'נבחרינו' הפוליטיקאים, לסור מדרכם של הטיפוסים הטנטליים בקרבנו, שמבלי דעת ובמענה לצורכי נפש 'איחודיים', מרוממים את עצמם בערכים ובאידאולוגיות. ולבסוף, לא לחשוש ממעמדם של אלו מאנשי הרוח, התרבות והאקדמיה בתוכנו, המנותקים מהוויית החיים היום יומית, ושמעבר לתחומי עיסוקם אין להם כל יתרון על פני איש בישראל.

ומעל כל זה מזדקרת חולשתן היסודית של מערכות חיינו הציבוריים במדינה, ובראשן המערכת הפוליטית. הן שעומדת ביסוד הדברים הלא טובים שקורים לנו. וכדי לרפא חולי זה אין צורך באידאולוגיה כלשהי, אלא רק בשכל טוב, במקצוענות ומשהו מתעוזה הרוח ואומץ הלב, שאבדו לנו בחילופי הדורות עם היעלמותם של האבות המייסדים.

שינוי סדר היום הכלכלי-חברתי יבוא רק עם שינוי פניה של הפוליטיקה בישראל. ואת זאת המרכז-שמאל איננו מבין ויודע כיצד לעשות.

ומכאן עובר הכדור אל מגרשה של הפוליטיקה. ללא פיתוח עוצמה של חיים דמוקרטיים בתוכנו, שרק מערכת פוליטית ראויה לשמה יכולה לייצר – והמחאה הציבורית עם כל חשיבותה איננה תחליף לה – שום דבר טוב שנחלום עליו, באשר לחיינו הציבוריים במדינה, לא יהיה בהישג ידינו. על כך נדבר ונעסוק במאמר השלישי בטרילוגיה על השיח הציבורי בישראל. שם אנו ניצבים בפני שוקת שבורה ואין אפילו ילד קטן אחד שקם ואומר המלך הוא עירום.