כשאדם אומר "אני", הוא מתייחס אל עצמו כיחידה אחת. קשה לנו להבין שאנו קולקציה עשירה של ישויות, החיות בכפיפה אחת, תחת השם הכוללני "אני". הגוף שלנו, אף הוא נראה כיחידה אחת, אך בעצם הוא אוסף של אברים, בעלי עצמיות נפרדת, הפועלים יחדיו – ולצערנו, לא תמיד בהרמוניה.

היכולת שלנו לקלוט את עצמנו כאוסף של יחידות, בעלות רצונות פרטיים שונים, הוא שלב חשוב בבניית אני רגוע ומאוחד. ההסכמה שלנו להקשיב לכל חלק מתוכנו בנפרד, לתת לו את תשומת הלב שהוא ראוי לה, ולפתח אותו, היא הדרך לגאולה עצמית מתחושת המוות הפנימי, או הרדימה הרגשית, חוסר הטעם בחיים, חוסר המשמעות של חיינו, המאבקים הפנימיים והסבל בכלל.

אנו בנויים חלקים חלקים, ישות, ועוד ישות, ועוד ישות. כל חלק בתוכנו אמור להבשיל בנפרד, בדרכו המיוחדת, בקצבו האישי. חשוב מאד שנדע שאי אפשר לספק רצון של חלק אחד בנו, על ידי שמעניקים ביטוי ומענה לרצון של חלק אחר בנו. כמו כן, אי אפשר לדרוש מכישרון אחד, שיצמח, ויבוא לידי ביטוי שלם, בזכות השקעה בכישרון אחר. ביטחון עצמי בשטח אחד, אינו זולג לביטחון עצמי בשטח אחר. אדם יכול להיות סופר סטאר, בתחום מסוים, ובתחום אחר, הוא ירגיש ילד פגיע, המדדה אחרי כולם. דוגמה מוכרת מאד למצב זה היא האישה, שרכשה ניסיון עצום כאימא, וכעקרת בית, אך עלולה למצוא עצמה יוצאת לשוק העבודה בחוויה כאילו היא תינוקת בת יומה.

עלינו להבין כי מי שרכשו, למשל, מיומנות אדירה בתנוחות היוגה – אין זה אומר, דבר על יכולתם בריקוד בטן, לדוגמה. כשילכו לשיעור ריקוד הבטן, עליהם לתפוש את הצעדים, תנועות הגוף ואת האווירה הרגשית שקשורה עם ריקוד זה – ריקוד שתביעותיו שונות לחלוטין מאלו של היוגה. היוגה דורשת להתחבר לאוסף תכונות מסוים. תכונות אלו אינן יכולות לעזור לנו, כשאנו מתבקשים להתנועע ולהתבטא בריקוד בטן. על אחת כמה וכמה, שהן אינן יכולות להשפיע על יכולתנו בלימוד תוכנת מחשב חדשה, או, להשפיע על יכולתנו לתת הרצאה בפני קהל גדול, או, לכתוב ללא שגיאות כתיב ושגיאות לשוניות, או, לתופף, או לנגן בגיטרה… כל עיסוק דורש השקעה ולמידה ספציפית.

סוד הגאולה העצמית הוא ראשית דבר, לא להתמלא בגאווה עיקשת. אם פיצחנו דבר אחד בחיינו, נניח אותו לרגע בצד, ונפנה לאזור אחר – אזור בתולי חסר ניסיון. אם נסכים לראות אותו כמות שהוא – ילדון מתחיל, ונאפשר לו ללמוד, להתפתח, לגדול ולהרגיש את עצמו, אט אט הוא ירכוש בטחון עצמי, וכך נגאל אותו מן התנומה ארוכת השנים, בה היה נתון. אם נתפש לגאווה, לבושה, לחרדת הכישלון, לביקורת העצמית… לא נצליח לקדם את החלקים שטמונים בנו כזרע ראשוני.

אם נאמין לאמירות שלנו – אין לי סיכויים להתחיל מנקודה כל כך נמוכה להתקדם ולהגיע להישגים משמעותיים, או, זה לא בשבילי, אני כבר לא בר למידה, איני בר שינוי, אני מבוגר מדי וכו', אזי לא נצליח לתת את המים, החום, האור ומשך הזמן, הנדרשים להצמחת הזרע שטמון באדמתנו.

אם נאמין לאמירות שלנו – מה רע לי כפי שאני היום, לא נצליח. או שנאמר, מניין "קפץ עלי לפתע פתאום" הרצון המגוחך להתחיל לפצח תחום חדש וכה זר לי, לא נצליח לזוז מהמקום בו נתקענו. או שנאמר אמירה בסגנון – זה לא יאה לאדם מכובד כמוני לעסוק בעיסוק "מטופש" שכזה, לא נצליח, ונשאר נוקשים, מלאי חשיבות עצמית ומיובשים.

כשאנו מתבוננים בחלקינו, מפרידים אותם זה מזה ומקשיבים להם בנפרד, אנו מגלים כיצד אנו משקרים את עצמנו בספרנו לעצמנו, שאנו בני אדם חופשיים העושים את מה שהם אוהבים. הפרדת הקולות, הזועקים מן התחתיות שלנו, והקשבה להם, מגלה מהו הרעב האמתי שלנו. אם נולדנו עם זרעי יכולות לנתינה או לעשייה מסוג אחד, לא נוכל בשום אופן להסתפק בנתינה ובעשייה מסוג אחר, גם אם על פניו הן נראות דומות. אם נולדנו עם זרעי כישורים בתחום אמנותי כלשהו, לא נוכל להסתפק בתחום אמנותי אחר, אפילו אם הגענו בו להישגים מופלאים. אל לנו לאחוז בדבר רק בגלל שבילדותנו השקענו בו למידה, או בגלל שהתמקצענו בו במשך כל חיינו הבוגרים. איננו מסתפקים גם בלהיות מורה בתחום בו אנו משתוקקים להיות אמנים – גם אם אנו מספרים לעצמנו שאנו שמחים בחלקנו ומאושרים מבחירתנו המצומצמת.
כל רעב לביטוי, מבקש את המזון המיוחד לו. תחליפים אינם מספקים אותנו באמת.

חלקים שלנו, הכלואים במעבה האדמה כאסירים בצינוק, ואינם באים לביטוי בחיינו המעשיים/רגשיים, זועקים כל יום לגאולה מן החושך. אלא שאנו איננו מאזינים לזעקה כמות שהיא. אנו מתרגמים את הזעקות למשהו קל, נוח, נגיש ויומיומי. אנו מרגישים את הזעקות כרעב למזון, או, כרעב למין, כרעב לחברה אנושית, כרעב למחיאות כפיים, לתשומת לב, להערכה, כתשוקה לכסף, כתשוקה לרכישה חדשה, כרצון להתאהב, לברוח מן הבית, להתגרש וכו'. כל "הרעבים" הללו הם תרגום מעוות של צורך של חלק בתוכנו לקבל מקום בחיינו.

הגאולה הפרטית של כל אחד – שבירת הטאבו האישי

המניעה לגשת אל זרע, הטמון במעבה האדמה, אינה נובעת רק מגאווה, בושה ופחד מכישלון. התקרבות אל זרע מסוים בתוכנו מורגשת, פעמים רבות, כצעד אסור בתכלית האיסור. כטאבו פנימי. אנו מקבלים מתוך עצמנו מסר: אסור באיסור חמור להתקרב אל תחום זה. החוויה הפנימית הינה: אם תתקרב, לזרע זה – דינך מוות! (לפעמים זה נחווה לא כפחד מוות אלא כפחד משיגעון).

לכל אדם טאבו משל עצמו. תחומי האיסור, כאמור, שונים מאדם לאדם. להלן כמה דוגמאות לטאבו אישי: אסור לחיות בזוגיות טובה, אסור ללדת, אסור להיות מיני, אסור לשיר/לדבר/לכתוב/ להביע דעה, אסור להתפרסם, אסור להרוויח כסף מעבודה מסוימת, אסור להיות עשיר…

הטאבו האישי שלנו הינו בעל עוצמה אדירה, יחד עם זאת הוא אינו מתבטא בדרכים ישירות, אלא בדרכים שונות ומשונות, חמקמקות ומבלבלות. רובנו לא חווים את חווית האיסור, או את עוצמתה – אנו חווים רק את תוצאותיה – חוסר יכולת לממש תחום מסוים. אנו לא מצליחים לפענח מדוע איננו מגיעים למימוש בתחום שלאחרים הוא טריוויאלי ופשוט. נדמה לנו שאין לנו מזל. שלא נקרתה בדרכנו ההזדמנות, שלא פגשנו את האנשים הנכונים, שלא גדלנו בסביבה הנכונה, שהנה, זה יקרה בקרוב אם רק נתאמץ קצת. איננו מרגישים שאנו מכשילים את עצמנו בכל פעם מחדש כשאנו מתקרבים אל אזור הטאבו. אישה (או גבר) שתחפוץ בכל נימי נפשה לממש בחייה אהבה, תתחבר שוב ושוב לגברים שיפגעו בה, אם שם נמצא הטאבו שלה. גבר (או אישה) שרוצה להצליח בתחום עסקי מסוים, שוב ושוב יחווה שם נפילות, אם בתחום זה נמצא הטאבו שלו. אמן שרוצה לפרוץ ולהתפרסם, יתחבר שוב ושוב לאנשים שיעצרו אותו, וכו'.

רק כשאנו מתעקשים לרדת לשורשם של דברים אנו מגלים את עוצמת האיסור הפנימי תחתיו אנו פועלים. גילוי הטאבו הפרטי, הוא גילוי שמזעזע את כל ישותנו.

איסור זה מתואר בתורה, כאיסור למצוא את עץ החיים המצוי בלב גן העדן. אסור לנו בתוכנו לגשת, להתקרב, או אפילו להיות בסביבה של עץ החיים הפרטי שלנו. וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. הפסוק מציין שלא רק העץ מוסתר מפנינו, אלא גם הדרך אליו שמורה וסגורה בפנינו. אנו מכילים בתוכנו "כרובים" ו"חרב מתהפכת", שמונעים מאתנו לגשת אל אותו זרע ייחודי, המצוי בתוכנו במעבה האדמה. זרע השמור בצינוק נעלם – רק בגלל שהוא זרעו של עץ החיים שלנו.

שבירת הטאבו האישי פירושה, קבלת רשות פנימית למימוש החלק, שמבטא את נשמתנו יותר מכל מימוש אחר. הסיבה שבגללה הפכנו תחום זה לטאבו, נעוצה בסיפור נשמתנו הייחודית. עץ החיים של כל אחד, הוא עץ נשמתו הייחודית. הגעה אליו, והפיכתו לעץ נושא פירות, הוא סוד הגאולה שלנו. סוד השחרור מן האיסור הנורא. היציאה מבית האסורים הפרטי שלנו.

הנתק בין עץ החיים, שנמצא בתוכנו בתודעת הגוף, לבין האני שלנו, שנמצא בתודעת הראש, נעוץ בכך שהראש והגוף מתפקדים כשתי ישויות תודעתיות נפרדות, המצויות במלחמה מתמדת. הראש שלנו, בו אנו שוהים תודעתית כמעט כל הזמן, טוען כלפי הגוף, שמתודעתו התנתקנו כמעט לחלוטין, שהוא רע, ולכן יש להענישו. גופנו נתון בענישה מתמדת, שאנו עצמנו גזרנו עליו. ענישת גלות. ענישת כלא.

יש בתוכנו חוויה בסיסית, לא מודעת, שאנו רעים – שעצם מהותו של הגוף רעה מיסודה. שיש בנו חטא ראשוני. שאשמנו במשהו. אנו מאמינים ש"טעמנו מעץ הדעת טוב ורע", ולכן אנו מענישים את עצמנו להיות בנתק מעצמנו לעד. לקבור בנו את זרע עץ החיים ולא להגיע אליו.

ההשתחררות מעונש זה פירושה השתחררות מקללה – מקללת הנתק. זו השתחררות מן הסבל שגזרנו על עצמנו, סבל הנובע מן הנתק הפנימי שלנו. בכל פעם שאנו מתקרבים אל הטוב, משמע, אל חוויית השלמות הפנימית, אל חוויית החיבור בין הראש לגוף, אנו ממהרים להתרחק משם – כי השלמות הפנימית חזקה מדי עבורנו. הטוב הוא "טוב מדי", ואיננו ראויים לו, כי אנו מאמינים שיש בנו רוע, ולכן אנו ראויים להיענש בגלות (פיצול מתודעת הגוף, ואיסור להגיע לעץ החיים). ולכן מערכת העצבים שלנו אינה מסוגלת לשאת את חוויית הטוב לאורך זמן.

למערכת העצבים שלנו נוח הרבה יותר כשאנו מפוצלים. היא מכוונת אותנו להישאר בפיצול, שגורם לנו סבל.

כדי שאדם יוכל להיות במצב בו נשמתו מתממשת, כך, שעץ החיים שבו, יהפוך להיות עץ שפירותיו מניבים פרי – או במילים אחרות, שהעשייה שלו תהיה זו, שהוא נועד לממשה מעצם היוולדו לעולם, עליו לפתח מערכת עצבים חזקה מאד. מערכת שאינה מגיבה בנתקים, בזעזוע, בסערה רגשית – בפחד, בבושה, באשמה, בגירוש וכיוצא באלו, בכל פעם שהוא נוגע בחוויית השלמות של עצמו.

איך נפתח מערכת עצבים שמסוגלת להכיל שלום פנימי?
זה כבר עניין למאמר אחר.

אירי ישראלי-רושין

האקדמיה לנשיות

למאמרים קודמים