"הר לא זז" בבית לסין: דרמה עוצמתית ומדממת

המחזה של גלעד עברון שואב את השראתו מהסרט "קגמושה" של קורוסאווה, ועוסק באסון שמביאים עלינו מנהיגים מגאלומנים שמסניפים דם וששים אלי קרב. ההצגה העמוסה והמורכבת מעלה כמה שאלות מטרידות מול החברה הישראלית הכוחנית והמיליטריסטית

Print Friendly

★★★★

צריך הרבה אומץ כדי להעלות את המחזה "הר לא זז" של גלעד עברון. למה אומץ? כי מדובר במחזה מאוד מסוגנן, המתרחש לכאורה ביפן, הרחק מכאן ומהתרבות המערבית המוכרת לנו, מחזה מורכב ומאתגר. בקיצור – לא לחם ושעשועים.

הון שלטון ותיאבון לשטחים. צילום: רדי רובינשטיין

לפני 20 שנה הועלה המחזה לראשונה בתיאטרון הישראלי. עכשיו הוא עולה שוב, בבימוי עירד רובינשטיין, במאי צעיר, שחושב, בדרך כלל, מחוץ לקופסה. את ההשראה למחזה קיבל המחזאי גלעד עברון מהסרט "קגמושה" של אקירה קורוסאווה. אבל לא צריך דמיון רב כדי להבין שהמחזאי מכוון את הסיפור לחברה הישראלית הכוחנית והמיליטריסטית, ואולי גם למציאות האלימה שמתרחשת בעולמנו, ולא רק בשכונה הפרטית שלנו.

סיפור המסגרת הוא על פושע קטן שמתבקש לשמש כפילו של מנהיג אמיץ ונערץ, שנפצע אנושות בקרב. מקורבי המנהיג מבקשים לשמור על יציבות שלטונית ולכן לא רוצים לגלות לעם, כמו גם לאויבי המדינה, את דבר גורלו של המנהיג. הם מוצאים כפיל, שדומה למנהיג הנערץ, ומבקשים ממנו להיכנס לדמותו של מנהיגם "האמיתי".

אבל הפושע הקטן מתאהב בדמות שאותה הוא מגלם ומתחיל להאמין שהוא אינו כפיל, אלא המנהיג עצמו, ואפילו מצליח לבלבל את אשתו של המנהיג ואת ילדיו. מכאן הדרך פתוחה לתוהו ובוהו פוליטי, צבאי ומדיני, ולאסון שמביא המנהיג-הכפיל על עמו ועל עצמו. הגולם קם על יוצרו.

"הר לא זז" היא הצגה על הון שלטון, תאוות שלטון, מזימות ותככים, שכרון כוח של מנהיגים מגאלומנים, שמסניפים דם וששים אלי קרב, והצורך שלהם לכבוש עוד ועוד שטחים. המחזה נוגע גם בשאלות פילוסופיות ופסיכולוגיות העוסקות בזהות אנושית ובחופש מחשבתי.

משחק מרשים. וקשטיין וטולדנו. צילום: רדי רובינשטיין

במהלך ההצגה הרגשתי שאני חוזה כמעט בטרגדיה שקספירית. כמעט, כי עברון עדיין לא שם. הבמאי רובינשטיין ביים הצגה תובענית הכוללת כמה תמונות חזקות. יורם טולדנו מתמודד בצורה מרשימה עם זהותו הכפולה, שאדי מרעי מרשים בתפקיד בנו הבכור ויעל וקשטיין טובה מאוד בתפקיד אשתו של הגיבור. גם שאר חברי הלהקה מתפקדים במסירות ראויה להערכה על הבמה המאובזרת בתפאורה כבדה ומאיימת.

לצד המחמאות, שתי הערות: עברון, לטעמי, ניסה להעמיס על המחזה תובנות ומשמעויות רבות ומורכבות מדי, ולא תמיד זה עובד על הבמה. לעיתים ההצגה מאבדת גובה והמתח הדרמטי נפגם. תיאטרון טוב הוא תיאטרון פשוט, צלול וברור – במובן העמוק. בנוסף, אם אנחנו חוזרים לאקטואליה, הדרמות שמתרחשות בשכונה שלנו ובעולם כולו, עולות על כל דמיון ועל כל הצגת תיאטרון. כלומר, בניגוד למחזותיו של שקספיר למשל, אינני בטוח שהמחזה של עברון עומד במבחן הזמן.

לכן צריך להסתכל על "הר לא זז" כעל דרמה עוצמתית ומדממת, עשויה היטב, שלצד שפת התיאטרון המסוגננת שלה, מציבה מראה מול החברה הישראלית ומתכתבת עם שאלות מטרידות: מי באמת המנהיג שאנו בוחרים? מה אנחנו יודעים עליו? האם הוא שולט במעשיו? האם הוא מתעתע בנו? והשאלה המטרידה ביותר הנובעת משאלות אלה: "הלנצח נחיה על החרב?" די והותר עבור מחזה אחד.

Print Friendly

על אודות ירמי עמיר

עיתונאי, שחקן ויוצר. שימש כעורך תרבות ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", סגן עורך 7 לילות וכתב מגאזין במוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד. ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" (ערוץ 10), כתב את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב" (ביים דני וולמן) ופירסם שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות", שיצא ביוני 2011. עורך התרבות ב"מגפון".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירוע, ד, הצגות, תרבות, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.