★★★★★

אינני יודע אם וויליאם שקספיר היה אוהב את הפרשנות העכשווית של הבמאי עירד רובינשטיין לטרגדיה הגדולה "אותלו". מה שבטוח, הוא לא היה משתעמם. ההצגה שביים רובינשטיין ותרגם אלי ביז'אווי, היא צבעונית (מחמאות לתפאורנית ולמעצבת התלבושות פולינה אדמוב), מהירה, כמעט קליפית. זהו אותלו נגיש וקומוניקטיבי, ולא דרמה מורכבת על גיבור טראגי ומרוחק כפי ששקספיר כתב.

מצד אחד זהו הישג ליוצרים, שמצליחים להתמודד עם הטקסט של שקספיר, שנשמע, לשם שינוי, אמין בפיהם של שחקנים ישראלים. מצד שני הקלילות הזו באה על חשבון העומק של הדמויות וגם מפחיתה מעוצמת היצרים שמבעבעים במחזה. הסיום המפתיע (תוספת של הבמאי לעלילה) מעניין ומקורי, אך מכהה את הטרגדיה ומסית אותה לכיוונים אחרים. לפעמים, במהלך ההצגה, הייתי צריך להזכיר לעצמי, ש"אותלו" היא טרגדיה גדולה ומטלטלת על גזענות, אהבה, בגידה ובעיקר על קנאה בוערת, שורפת, הורסת, ממכרת.

התפקיד של אותלו הוא אחד הקשים והמאתגרים ביותר בתיאטרון. שחקנים בודדים הצליחו לצלוח אותו בהצלחה. עמוס תמם בתפקיד אותלו, מרשים בכאב ובשבריריות שלו, וגם בחוסר הביטחון שהוא מקרין, אבל חסר את הכריזמה שדרושה לדמות. אביגייל הררי נוגעת ללב בתפקיד דזדמונה התמימה, נדב אסולין ושלומי ברטונוב טובים ובעלי נוכחות בתפקידי רודריגו וקאסיו.

הגיבור המרכזי של ההצגה הוא רמי ברוך, בתפקיד יאגו – אמן הרוע, תככן על בלתי נלאה, סכסכן הצמרת והמשחית המרכזי. ברוך מתמזג עם התפקיד של יאגו בצורה מושלמת, אפילו מצמררת, ומה שהכי מפחיד זה לדעת שיש ביננו אנשים כאלה, מפלצות אדם כמו יאגו. כפי שיש ביננו גברים אלימים ושוביניסטים כמו אותלו, שרוצחים נשים על רקע מה שמכונה בטעות – כבוד המשפחה. אהבתי גם את אנדריאה שוורץ בתפקיד אמיליה, אשתו הדעתנית והחצופה של יאגו. היא מגיעה לשיאה במונולוג התוכחה שהיא נושאת נגד הגברים בכלל והגברים הבוגדים בפרט.

ואחרי כל מה שכתבתי כאן – לראות או לא לראות? "אותלו" של הקאמרי היא הצגה מרשימה וזורמת (לא רק בגלל המים שמקיפים את הבמה), וגם אם אינה מצליחה לדייק את שקספיר ולהתעלות לדרמה שכתב, היא מעניינת ויצירתית. ובשתי מילים: שקספיר בסבבה.