יש משהו מפתיע בקריסה של מעריב. כל מי שעיניו בראשו יודע כבר שנים רבות כי מדובר בגוויה מהלכת, הכתובת כתובה על הקיר, הקריסה קרובה, ובכל זאת… הפתעה. 2,000 איש ילכו הביתה, חלקם בלי פיצויים. העיתון יפסיק להופיע בקרוב, אולי כבר ביום שלישי, ואנו התרגלנו שהוא כאן לתמיד.

השבוע התפרסמו פרוטוקולים מוועדת אגרנט. עברו כמעט 40 שנה מההפתעה ההיא. גם אז הכתובת היתה על הקיר. מלחמת יום הכיפורים הפתיעה אותנו והיתה כל כך צפויה. גם המהפך של 1977. הרגע המכונן והמפתיע בו אמר חיים יבין "מהפך" והפתיע את כולם, שהבלתי נמנע אכן התרחש. המפלגה שהביאה את המחדל ואת המלחמה הפסידה את הבחירות. באמת מפתיע.

אנחנו מבינים ששינוי חייב לבוא, אבל עדיין מאמינים שמה שהיה הוא שיהיה. כוחות גדולים מאיתנו גורמים לנו לדבוק בקיים. כן, ביבי יהיה ראש ממשלה גם אחרי הבחירות.

הקריסה של מעריב היא גם נפילה של מוסד ציוני

מעריב הוא משל, וגם נמשל. הקריסה היא של עיתונות כתובה על נייר, שאיבדה את הבסיס והמודל לפעילותה, אבל זה לא רק זה. מעריב הוא עוד כמה דברים, וכדאי להתעכב דווקא עליהם. שהרי יש עוד עיתונים כתובים על נייר, שגם יומם יגיע, אבל בינתיים הם פה איתנו, בועטים, נוכחים, ומשפיעים.

למה דווקא מעריב קורס ראשון?

מעריב נולד עם קום המדינה, והוא היה ונתפש כמפעל ציוני מפואר וחשוב. הקריסה של מעריב היא גם נפילה של מוסד ציוני, עוד לבנה בקריסה המדאיגה באמת, של מוסדות המדינה הציונית, היהודית והדמוקרטית שלנו. מעריב, ממש כמו מדינת ישראל, הוא מוסד שאיבד את דרכו, את הערכים שאיתם נולד, ופנה לפני שנים, לדרך ללא מוצא, בלי יעד ברור, בלי אמונה. מעריב הוא לכן משל לקריסתה של ישראל הדמוקרטית, החילונית, הממלכתית.

אי אפשר במאמר קצר לנתח את כל הטעויות המקצועיות והעסקיות שליוו את מסלול ההתרסקות של מעריב. הן גם לא כל כך חשובות כשלעצמן. ההתרסקות הייתה פנימית ואידיאולוגית, והיא תוצאה של שינוי פניה של החברה הישראלית. מעיתון ציוני של עיתונאים, מהחזון של קרליבך, לא נשאר כמעט מאום. לא הממלכתיות, לא הצניעות, לא המקצועיות, לא האתיקה, וגם לא קהל היעד.

[related-posts title="עוד בנושא מעריב"]

העיתונות שינתה את פניה, עיתונות מפלגתית רצינית ועיתונות מקצועית ששואפת לעצמאות הפכו לטבלואידים של בידור, ריגוש, ותעמולה בשירותם של בעלי ההון והעניין.

מעריב הפך למעין מפלגת מרכז בלי דרך, וממש כמו ד"ש, "מפלגת המרכז", "שינוי", ואחר כך "קדימה", איבד את האחיזה בקהל של עצמו. הציבור הפסיק להאמין לעיתונות, הפסיק לדרוש ממנה להיות כלב שמירה של הדמוקרטיה, ומעריב איבד את תפקידו ואת קהלו. עבודה של עיתונאים, כבדרנים, ורכילאים, בשירותם של בעלי הון, ובשירות אינטרסים זרים, שיבשה את המצפן של העיתון. גם עיתונאים הם בני אדם, והם למדו יפה מאוד את מפת הכוח החדשה, את האינטרסים שכדאי לשרת, ואת אלה שלא.

הישרדות הפכה לשם המשחק. ממש כמו במדינה

ניסיונות אמיצים לגייס את העיתון למלחמה בשחיתות, ולביקורת השלטון, הסתיימו במהירות תחת הצורך לשרוד, לקבל מימון ממפרסמים, מהבעלים שהתחלפו, ומנותני האשראי. הישרדות הפכה לשם המשחק. ממש כמו במדינה.

הלקח מקריסת מעריב הוא ברור, וגם הוא כתוב בבירור על הקיר: כאשר המטרה היחידה של הקיום היא הישרדות, אין לגוף שום סיכוי. כדי להתקיים אנו זקוקים ליעד של ממש, למטרה חיצונית לקיום, למשמעות. מעריב איבד מזמן את משמעות הקיום המקצועי והעיתונאי שלו. ואולי הקדים בכך רק במעט את שאר המוסדות הממלכתיים של המדינה שלנו. המשל והנמשל מתערבבים.