"לחנך את ריטה": לחבק את מגי אזרזר ואת רמי הויברגר

[rating=4]

יש הצגות ששווה לראות אותן בעיקר בזכות המשחק. כזו היא הדרמה הרומנטית "לחנך את ריטה" מאת ווילי ראסל בתיאטרון בית לסין. רמי הויברגר ומגי אזרזר נותנים קונצרט מושלם. לא פחות. הויברגר לוקח את התפקיד בהליכה, אזרזר קצת מתאמצת להצחיק, אבל בהמשך היא זורמת עם הסיטואציה ועם הויברגר, שיודע להיות פרטנר נפלא כשהוא רוצה. שניהם מתחברים לטקסט וזה לזו, ומגישים משחק אנרגטי, כובש, אמין, נוגע ללב ומלא חן. פשוט מתחשק לחבק אותו ובעיקר אותה. לחגיגה על הבמה תורמים הבימוי השוטף של רוני פינקוביץ' והתרגום הנכון של יוסף אל דרור.

אפס ביחסי אנוש. אזרזר והויברגר. צילום: דניאל קמינסקי

המחזה של ראסל הוא מעין גירסה מודרנית ל"פיגמליון" ו"לגבירתי הנאווה". מפגש בין פרחה לאינטלקטואל. או בשפה יפה יותר: מפגש בין ריטה, ספרית במקצועה וסטודנטית לספרות ממעמד הפועלים, לפרופסור שלה באוניברסיטה. היא בעלת לשון חדה וישירה, הוא ציניקן, יהיר ומתוסכל, וגם שתיין. היא טמפרמנטית, הוא דכאוני. מפגש בין מעמדות, בין שני עולמות, אם תרצו גם בין עדות.

אחרי מפגש ראשון וטעון הם מקלפים מעצמם את ההגנות ואת המסכות, ומתקרבים זה אל זו. הפרופסור האינטלקטואל מתגלה כאדם שברירי ואפס ביחסי אנוש. הסטודנטית קלת הדעת, שגדלה על רומנים למשרתות, מתגלה כבחורה פיקחית, צמאה לידע, להשכלה ובעיקר לאהבה. גם הפרופסור זקוק לאהבה. השאלה אם הוא מסוגל להעניק אותה לסטודנטית שלו, והשאלה אם הוא באמת הגבר שהיא מחפשת.

נוגעים ללב. צילום: דניאל קמינסקי

המחזה של ראסל, שהוא קליל ושנון, אינו מנסה להעמיק בשאלות האלה, הן שייכות כבר להצגה אחרת, אבל כל אחד בקהל מוזמן לחשוב על האהבה הפרטית שלו, על האהבה שהוא החמיץ או על זו שהוא מפנטז עליה. מה שאני מנסה לומר, שמעבר לצחוקים יש כאן גם אמירה על החיים ועל הדרך שבה אנחנו שופטים בני אדם.

הפרופסור היהיר, שבתחילה מזלזל בסטודנטית הספרית, מגלה שהיא חכמה ורגישה, ואפילו סקסית. אחרי שהוא "מחנך" אותה, הוא מתאהב בה, אבל היא כבר למדה דבר אחד או שניים על החיים – קיבלה כנפיים ומתכוננת לעוף למקום אחר, עם גבר אחר. לא לפני שהיא מעניקה לפרופסור שלה פינוק קטן (לא מה שאתם חושבים).

שורה תחתונה: "לחנך את ריטה" היא הצגה מענגת, שנונה, מצחיקה וגם מעוררת מחשבה.

פורסם בקטגוריה ד, הצגות, תרבות | עם התגים , , , , | סגור לתגובות

"וינסנט הקדוש": החטאים הקטנים של ביל מארי

[rating=3]

צופי הקולנוע הוותיקים בוודאי מכירים אינספור סרטים העוסקים באדם עצבני ובא בימים החובק בפילוסופיית חיים מעייפת המסתירה מאחור את ליבו המוזהב, ומולו נער או ילד חריג (שבדרך כלל מציקים לו בבית הספר), שצריך הדרכה ממנו, כיוון שהוריו לא בנמצא. בדרך כלל המבוגר המייעץ עסוק באינספור חטאים קטנים: הימורים, עישון, שתייה מופרזת, התהוללות וכדומה, וכל אלו מלווים במבחר משפטי מפתח אשר יראו שכל פעולה בחיים היא בעצם חוויה עמוקה ומלאת משמעות.

 והנה לכם העלילה של "וינסנט "הקדוש"". ביל מארי עולה מדרגה מקטעי הסיטקום של "סאטרדיי נייט לייב" עד לדרמה קומית העוסקת בנרגן המזדקן, כפי שכתב וביים תיאודור מלפי, בסרטו הראשון באורך מלא.

סיפור בינוני, משחק טוב. "וינסנט הקדוש"

בסרט זה – גם אם תחפשו חזק, לא תמצאו סיפור מקורי או ייחודי שלא ראיתם קודם לכן, אך יחד עם זאת תצאו ממנו במצב רוח טוב. זה בגלל שמארי בתפקיד וינסנט מגלם כל אמיתה ובדיה שיכולה להיות בדמות שכזו. האנטי-גיבור לוקח על עצמו את המשימה לדאוג לאוליבר ברונשטיין (ג'יידן ליברהר, "לא מתרגש"), כיוון שאמו, מאגי (מליסה מקארתי, "עצבניות אש"), מוכנה לשלם לו עבור שמטרפות זו. וינסנט צריך את הכסף, כיוון שהוא נמצא בחובות לסוכן ההימורים שלו (טרנס הווארד, "המשרת"), ויש לו גם חברה חשפנית / זונה רוסיה בהיריון (נעמי ווטס, "הבלתי אפשרי"). ככל שהזמן עובר, אוליבר לומד לחבב את וינסנט, ולהיפך. העלילה מביכה ולעיתים מפותלת יתר על המידה. עושה ככל הנדרש לפרוט על מיתרי הלב, אך אינה חזקה מספיק כדי להבריק או להיחרט בפנתיאון הקולנועי.

במספר סצנות, שבהן שוכחים שמארי מגלם את דמותו בקיצוניות כה רבה, הסרט מצליח. כנראה כל שחקן אחר היה הולך לאיבוד באמצע, אך הוא מצליח לנתב את התפקיד בין כמעט קלישאות למוקשים ומגיש את וינסנט על מגש של זהב. מלפי עיבד את אחד התסריטים ששכבו ב"רשימה השחורה"(סרטים לא מפותחים) של הוליווד מזה שנים רבות, ונאבק בכל כוחו כדי להוכיח את המוניטין שלו. יש לציין, שהוא לא יצר שום דבר חדש או פורץ גבולות, אלא רק ריענן רעיונות עייפים ומספר שורות מחץ חכמות.

למזל הצופים, לפחות מחצית משחקני המשנה עומדים באתגר – ולא נופלים מאיכות המשחק של מארי. לשם שינוי, מקארתי לא יורקת קללות או מציקה לאנשים בקומדיה דבילית. במקום זאת, דמותה כאם יחידנית – מסובכת ומשכנעת. באשר לליברהר הצעיר, הוא ההפך המוחלט ממארי. שפת הגוף שלו נראית כשל אדם בוגר ומבוגר ממנו עשרות מונים, ואופיו מתוק מסילאן ומשתלב היטב בקינותיו של וינסנט.

בצד אחר של מפת האופי בסרט, ווטס מחזיקה במבטא רוסי שגורם לקריין הרדיו, דן כנר, להישמע כמו ולדימיר פוטין, ואילו הווארד מבוזבז בצל חיוור של תפקיד. ואז יש את מלפי כבמאי, שלצער הצופים חסר כל כישרון אמיתי בצד החזותי או בריתוק הצופה בצד העלילתי. "וינסנט הקדוש" מרגיש כמו סדרה של ציורי מוזיאון התלויים זה לצד זה, באופן רופף למדי, ולא בהכרח קשורים האחד לשני. אין מטרה גדולה בסרט, אין תמונה גדולה, ומלבד מחקר דמות מרתקת, נראה כי גם לא קיימת נוסחה או מסר משמעותי.

עושה רושם ש"וינסנט הקדוש" בנוי ונכתב במיוחד עבור ביל מארי. אלו שאוהבים את השחקן, בוודאי יתבדרו מסרט ממוצע זה. אבל אם אתם רוצים לראות אותו יותר מאשר נרגן וחלקלק, עליכם להביט בסרטים שלו מן העבר ("לקום אתמול בבוקר", "משפחת טננבאום", "אבודים בטוקיו"), ולאו דווקא בסרט עשיר בגחמות זה.

פורסם בקטגוריה ד, סרטים, תרבות | עם התגים , , , , | סגור לתגובות

הפוליטיקאים הם גדולי המסיתים והמדיחים במדינה

הטוקבקים המתלהמים ברשתות החברתיות, השיח הגזעני המשתלט עלינו, "אבירי" מועדון בית"ר ירושלים הפורעים באיצטדיוני הכדורגל והאלימות המשתלטת על מרחב גדול של חיינו הציבוריים במדינה, הם כולם תוצר ישיר של הסתת הפוליטיקאים. מהו שיר אחד של עמיר בניון אל מול דרכי התנהלותם הנלוזות של הפוליטיקאים שלנו וטיפשותנו הדורית. 

מתקיים כאן סיפור אדיר כיצד אנשים טובים מייצרים תוצאות רעות. עלילה עצובה על מערכת פוליטית הנמצאת בתהליכי קריסה והתמוטטות. על התופעה הדורית הקשה הזו המכונה בפי בשם "חולשת המערכת הפוליטית בישראל", כתבתי בהרחבה בספרי "לקראת פרדיגמה חדשה".

חוק הלאום הוא דוגמה מצוינת ואולי גם הקיצונית ביותר המאפשרת לנו להבין את עוצמת כישלונה של הפוליטיקה שלנו ואת כישלונו של הדור כולו. עד היום הסתדרנו היטב עם היסודות שנוצקו כאן על ידי האבות המייסדים, כפי שהובאו לידי ביטוי במגילת העצמאות. מדוע שרוב פוליטי מזדמן יכפה עמדות על ציבור גדול כדי שישנה מאורחות חייו ואמונותיו? פרט להרס וחורבן ולפגיעה חמורה באושיות חיינו אין ביוזמה זו שום דבר טוב. ואת הדבר "הנפלא" הזה מוביל, לא פחות ולא יותר מאשר ראש ממשלתנו בנימין נתניהו.

נתניהו בשדה בוקר (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)

עוצמת כישלונה של הפוליטיקה שלנו. נתניהו בשדה בוקר (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)

זה מתחיל בכך שלא עושים את מה שצריך. זה אופיה של כל מערכת בשקיעה. תחת שנשקוד על טיוב חיינו בארץ ונבסס מציאות חיים פורחת ומשגשגת, אנו נתפסים בכל מה שלא חשוב ולא נדרש, המסיט אותנו מדרכנו הראשית, ומסית ומדיח את דעתנו איש ברעהו. אנו מתעלמים מן החשוב והעיקר ונתפסים לזניח ולשולי. במקום כתיבת סיפור מלכד ומגייס, חדש ומלהיב, של חברה שמחה ותוססת, פעילה ויוצרת בכל תחומי החיים, ושל ישראליות מתפרצת לתפארת, אנו נסוגים ליהודיות גלותית שאפיינה את עמנו בטרם ייסודה של הציונות המודרנית.

איש מעמנו, והפוליטיקאים הם רק יצירי כפינו, איננו עוסק כיום בישראל בהבטחת איכותן של מערכות חיינו הציבוריים, בטיובן ובקידומן. בתשתית הרכה והחשובה הזו. בהיבטיה הפורמליים והערכיים והתרבותיים, ובשאלות היסוד והאמת הנגזרים ממציאות זו. כולנו מפטפטים את עצמנו לדעת בנושאי השלום והביטחון וחברה וכלכלה, וסבורים שבזאת מתמצית הפוליטיקה, ולא היא. ואז קמים בוקר אחד ואין על מה להישען, במה להיאחז וממה לצאת, וכל מצע פרשני מושכל כדי שנוכל לבחון את עצמנו דרכו, ולקבל תשובות הולמות לכל הקורה אותנו, במציאות המסחררת והמשתנה סביבנו כל העת.

פניתי לנשיא המדינה ראובן ריבלין, היוצא בימים אלה בקמפיין נרחב נגד הגזענות, והסבתי את תשומת לבו לכך, שהמערכת הפוליטית שלנו, בחולשתה כי רבה, מייצרת למדינה ולחברה בה הפסדים עצומים, שההסתה, הגזענות והאלימות, והאספסופיזציה המשתלטים עלינו הם רק דבר אחד מיני רבים. הדגשתי בפניו, כי עלינו לתת תשובה להיבט הזה של חיינו, וכל מה שנעשה לא יעלה ולא יצלח בידינו עם נתעלם ממנו. לצערי, המסר של דבריי לא נתקבל ורב החשש שהמאמץ החשוב של נשיא המדינה ירד לטמיון, וחבל שכך.

וכך למשל, השמאל בישראל, המרבה לתקוף את הימין ולכנות את חבריו גזענים ופשיסטים, הוא עצמו מבלי דעת, בדרכי התנהלותו וברעיונותיו, ניזון מדחפים עזים לשליטה ולריבונות על המציאות, שגלומים בהם דפוסים פשיסטיים. הנה לכם דוגמה מדוע ולמה עלינו להשקיע מאמץ רב בעיון ובהגות ומחשבת עומק בכל האמור לפוליטיקה שלנו ולחיינו הציבוריים במדינה.  פניתי בעניינים אלה ישירות לזהבה גלאון, ליצחק הרצוג, לציפי לבני ואף ליאיר לפיד, שכולם קיבלו קישורים למספר מאמרים רלוונטיים שכתבתי לאחרונה בנדון ופורסמו ב"מגפון", וקישור לספר שכתבתי, ואיש מהם לא ירד לעומקם של הדברים. נראה כי אין כל סיכוי שמשהו ישתנה בתוכנו. אנו שוקעים רבותי, שוקעים.

פורסם בקטגוריה מאמרי עמדה | עם התגים , , , | תגובה אחת

על ריצה ודעות קדומות

לפעמים דעה קדומה יצוקה בברזל ולפעמים הברזל ניתך ונשפך ומתפזר על הכביש ב"מרוץ עלם חולון". בוקר יום ו', 21 בנומבר 2014, חולון, מרוץ עירוני עם תוספת חברתית ראויה: "מרוץ עלם חולון 2014". שר החינוך, הרב שי פירון, הזניק, יחד עם ראש העיר מוטי ששון ויחד עם נאווה ברק, נשיאת עמותת "עלם". שר החינוך הצטרף גם הוא ורץ במו רגליו במקצה ה-5 ק"מ. כפיים.

אירוע ריצה המוני, חגיגי, צבעוני ומתוקתק כמו שאני אוהב. 10 ק"מ על הכביש השטוח בעיר. המטרה: לשמור על קצב 6 (כלומר: 6 דקות לק"מ או 10 קמ"ש או שעה ריצה). הריצה בפרט והמרוץ בכלל עלו יפה בלי בעיות מיוחדות פרט לניסוי חברתי קטן שנראה הולך (!) על המסלול.

צילמה: Michaela

צילום: Michaela

לעבור להליכה בריצת 10 ק"מ ולא במסגרת שתיית מים למשל, מעידה על חוסר מוכנות או חוסר מקצועיות והיא דבר שיכול לקרות.

ההולך לא היה מושך את תשומת לבי אלמלא החולצה שלבש האדם הלא מקצועי וגם הלא מוכן. על גבו של ההולך נכתב בבירור: "מדריך כושר קרבי – חיל אוויר".

תאום ציפיות: לגבר בן 46, שריצה היא לכל היותר תחביב עבורו, מותר להיות לא מקצועי. ממדסני"ק בן 20 ומטה אני מצפה ליותר. קצב 4 למשל (4 דקות לק"מ). אני מצפה מאחד כזה לרוץ יותר מהר ממני ולסיים ריצה כזו ב-35 או 40 דקות. בטח לא ללכת בצד הדרך בק"מ ה-6 וכל רצי "קצב 6", שגילם כפול מגילו ומקצועם אינו ריצה, חולפים על פניו ומשאירים אותו הרחק מאחור.

אתם חושבים שכזה דבר עובר בשקט? שקוף שלא. רצים רבים מאוד שעברו חלפו על פניו של זה העירו לטרף הקל הזה: "אתה כאן?" "מה אתה עושה כאן?" "אתה צריך להיות שם, רחוק – הרבה לפנינו", "מחיל אויר מצפים ליותר", ואפילו: "אתה בטוח שאתה מדסני"ק?" ועוד ועוד.

מה שנכון נכון. האדם פישל וערך תצוגה מבישה למקצועו הצבאי ואולי גם לחיל שבו הוא משרת. הכול נכון אך תחושת חוסר נוחות מנקרת בי: חוסר מקצועיות. למשל: לבוש לא מתאים (לדעתי) או קצב ריצה מהיר מדי בתחילת הריצה (יתכן),  מעידים כאלף עדים על אדם לא מקצועי. לי מותר. לו אסור. זהו מקצועו הצבאי, תחשבו שהוא מוציא 50 חיילים לריצה של 10 קילומטרים. אני מעדיף לא לחשוב על זה. הבן אדם לא יודע איך רצים 10 ק"מ. מה לעזאזל מלמדים בצה"ל בקורס מדסניקי"ם? התוצאות ההולכות בצד הדרך בקילומטר השישי מעידים כאלף עדים על מדסני"ק שלא למד ולא הפנים דבר.

צא ולמד: באת מצונן לריצה? קורה. תרוץ יותר לאט. תן דעתך על מגבלות הגוף. לא היה נכתב כאן דבר ולא היה נאמר כלום אם היה מדריך כושר קרבי רץ בכבוד בקצב 6 או 6.5 ומסיים את הריצה בשעה או מעט אחריה. אני מקווה שככה מלמדים בצה"ל. באת פצוע? המפרק כואב? תן דעתך. אולי כדאי לא לרוץ. זו אחריות, בגרות וגם מקצועיות. אחרי הכול זה המקצוע שלו, לא שלי.

אם מדריך כושר קרבי לא מקצועי – זה לא טוב. זה רע לכולנו. זה מזכיר לי מלחמות ששום דבר בהן לא התחבר. אם המדסני"ק הזה הוא סימפטום, אז חיל האוויר חולה מאד. גם הכושר הקרבי בצה"ל נראה רע.

חבל, כי אני דווקא חשבתי שצוק איתן נראה טוב יותר ממלחמת לבנון השנייה. הקצוות התחברו להם פה ושם. עכשיו אני כבר לא בטוח בכלל.

סיכום: מרוץ עלם חולון 2014 הוא מרוץ מצוין. צה"ל הוא זה שמדאיג אותי.

,

פורסם בקטגוריה מאמרי עמדה | עם התגים , , , , | סגור לתגובות

'הַצָּעָה לְסֵפֶר' / 28.11.2014

אדם הנצחי / ז'ול ורן  על אף שלנצח ישאר ורן הצרפתי מזוהה עם ספרי הנעורים שלו אשר כללו אין ספור המצאות (מסביב לעולם בשמונים יום, עשרים אלף מייל מתחת למים ועוד רבים וטובים), מדהים לגלות עד כמה היה מגוון ובין ספריו למבוגרים נכללים גם דיסטופיות, ספרי מתח, ריגול ועוד. "אדם הנצחי" הזוכה כעת לתרגום ראשון בערית, פורסם לראשונה בצרפת בשנת 1910, 5 שנים לאחר מותו של ז'ול ורן.

אי שם בעתיד הרחוק מאוד, (שבימים אלה דווקא נראה כמו קרוב מתמיד) ולאחר שנים ארוכות של סכסוכים עקובים מדם, סוף העולם מגיע. מדינות העולם, על עריהן ותושביהן נכחדו ורק קבוצה קטנה של ניצולים נותרת על ספינה מיטלטלת עד שהיא מוצאת מפלט ביבשת חדשה המתגלית לפתע. יצר האדם והתשוקה לחיים עומדים למבחן בנובלה של ורן בה הוא מנסה לברר עד כמה רחוק מוכנים בני אנוש ללכת על מנת לשרוד.

אדם הנצחי מאת ז'ול ורן, הוצאת נהר ספרים, תרגמה מצרפתית: אביבה ברק-הומי, 109 עמ'

 

הר הזכרון יזכור במקומי / ליאת שטייר-לבני  בשנים האחרונות נהוג להזכיר בהקשר למאורעות השואה את הרגע ההולך והמתקרב שבו לא יהיו בינינו עוד ניצולים חיים. מעבר למשמעות הסמלית של הרגע האמיתי בו ימות הניצול האחרון נדמה כי במובנים מסוימים אנחנו כבר שם  וחלקים מן הדור השני ובוודאי הדור השלישי מנסים לנסח לעצמם זכרון מעט אחר.

ליאת שטייר-לבני, מרצה במחלקה לתרבות במכללת ספיר עוסקת ב"הר הזכרון יזכור במקומי" (השם לקוח מתוך שיר של יהודה עמיחי) בזיכרון החדש של השואה בתרבות הפופולרית בישראל. מהן אפשרויות השימוש הלגטימיות והלא לגטימיות בהומור בכל הנוגע לשואה ולניצולים, עד כמה רחוק בוחרים ללכת יוצרים מתחומים שונים ועד כמה מתקבל הדבר. הספר עוסק גם בשימוש שעושה הפוליטיקה בזיכרון (ראה ערך ב. נתניהו) וכן בשאלת היחס לזכרון השואה על ידי יוצרים מזרחיים. כמעט שבעים שנה לאחר הניצחון על הנאצים, הזיכרון אמנם משנה צורה אבל הוא נוכח בכל עת ובכל מקום.

הר הזכרון יזכור במקומי מאת ליאת שטייר-לבני, הוצאת רסלינג, 199 עמ'

 

איך כותבים סיפור – מדריך לכתיבת פרוזה / אורי פרץ-שרון  ספק אם יש משהו שמעורר אמוציות אצלי ואצל כותבים מנוסים ממני, כאלה שפרסמו כבר ספר או שניים, כמו מדריכים מהסוג הזה. מיד עולה השאלה השחוקה בנוגע לצורך בספרים המתיימרים ללמד כתיבת פרוזה או האם בכלל ניתן ללמוד כתיבה. ההסתייגות הטבעית שלי כבר חלפה לפני שנים ונדמה לי שלכל הפחות ניתן לומר שכמעט תמיד הסקרנות הטבעית מצדיקה את עצמה ותמיד אפשר למצוא משהו חדש גם במדריכים שחוקים, שהספר הזה, חשוב לציין, לא נמנה ביניהם. נדמה כי אחד הדברים שמבדלים את הספר הזה מספרי כתיבה אחרים הוא נסיון להעמיק מעט יותר, לצאת מהגבולות המוכרים שבין מבנה עלילתי לאפיון דמויות ולנסות ולהציע תשובות לשאלות מורכבות בהרבה כמו מהי כתיבה טובה וכיצד והאם בכלל יש דרך "מסודרת" לגרום לקורא לפתח הזדהות ומעורבות רגשית. עבור אנשים כותבים, וותיקים וצעירים הסקרנות לגבי ספר כזה מובנת מאליה אך נדמה לי כי גם קוראים שאינם מתיימרים לכתוב יכולים למצוא עניין רב הן בשאלות המועלות בספר והן בתשובות שהוא מציע.

איך כותבים סיפור מאת אורי פרץ-שרון, הוצאה עצמית, 302 עמ'

 

איפה תהיו / פאט פארקר ספר שני לעוד הוצאה עצמאית חדשה, "רעב", אשר הוקמה בשנת 2012 עם יציאתו לאור של קובץ שירת המחאה השחורה "כושילאמאשלהם". ההוצאה אשר חרטה על דגלה תרגום טקסטים בעלי אופי מחאתי שעל אף חשיבותם וההכרה להם זכו במקומות שונים בעולם טרם תורגמו לעברית. תודות ל"רעב" רבים מאיתנו זוכים להכרות ראשונה עם שיריה הנהדרים של פאט פארקר, משוררת אפרו-אמריקאית לסבית פמיניסטית, מהחשובות במחצית השניה של המאה ה-20

בִנְעוּרַיי / לִמְדוּ אוֹתִי / הַחוֹק מֵטִיב / הַהוֹרִים שֶׁלִּי / הַמּוֹרִים שֶׁלִּי / כּוּלָּם / אָמְרוּ שֶׁהַשּׁוֹטְרִים / יַעַזְרוּ לִי לִמְצוֹא אֶת הַדֶּרֶךְ / שֶׁבָּתֵּי הַמִּשְׁפָּט יַעֲנִישׁוּ / אֶת מִי שֶׁיְּכוֹלִים לִפְגוֹעַ בִּי / לִמְדו אוֹתִי / כַּבְּדִי אֶת הַחוֹק / עַכְשָׁיו / בַּעָשׂוֹר הַשְּׁלִישִׁי שֶׁלִּי / רָאִיתִי אֶת הַחוֹק / הַחוֹק / מַגִּיעַ לַבָּתִּים / וְתוֹפֵס אֶת הָעֲנִיִּים / בִּגְלַל דּוּ"חוֹת
הַחוֹק / לוֹקֵחַ אֲנָשִׁים לַכֶּלֶא / בִּגְלַל שֶׁגָּנְבוּ אוֹכֶל / הַחוֹק / מַגִּיעַ בַּחֲצָאִיוֹת מִינִי / לִרְאוֹת אִם הַבַּיִת שֶׁלָּךְ / עָנִי מַסְפִּיק / בַּשְּׁבִיל תְּמִיכַת סָעַד / הַחוֹק / יוֹשֵׁב בִּגְלִימוֹת / בְּאוּלַמּוֹת בָּתֵּי מִשְׁפָּט / וְלוֹקֵחַ מִמֶּךְ / אֶת הַיְּלָדִים שֶׁלָּךְ / הַחוֹק / עוֹצֵר אֶת הַזּוֹנָה / אֲבָל לֹא אֶת הַלָּקוֹחַ / הַחוֹק / שׁוֹלֵחַ אִישָּׁה עֲשִׁירָה / לַכֶּלֶא בְּסוֹפִי שָׁבוּעַ / עַל רֶצַח / שׁוֹלֵחַ מוֹכֵר סִפְרִי פּוֹרְנוֹ / לַכֶּלֶא לְ30 שָׁנָה / הַחוֹק / שׁוֹפֵט נָשִׁים שֶׁהָרְגוּ / אֳנָסִים / וּמְשַׁחְרֵר אֶת הָאַנָּס / כִּי אוֹנֵס / זֶה תְּגוּבָה / "נוֹרְמָלִית" / וְהָרֹאשׁ שֶׁלִּי מִסְתּוֹבֵב / סְתִירוֹת / סְטִירוֹת / וְהַקּוֹלוֹת / מֵהַנְּעוּרִים שֶׁלִּי מַכְרִיזִים / הַחוֹק מֵטִיב / הַחוֹק שָׁוֶוה / הַחוֹק צוֹדֵק / וְאָז אֲנִי קוֹלֶטֶת / מֵטִיב, שָׁוֶוה, צוֹדֵק / כּוּלָּן מִילִּים שֶׁל 4 אוֹתִיּוֹת / וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִילִּים שֶׁל 4 אוֹתִיּוֹת / זֶה נֶגֶד הַחוֹק. (עמ' 31, "החוק")

איפה תהיו מאת פאט פארקר, הוצאת רעב, תרגמו מאנגלית: יעל דקל, יעל חזן וחני כבדיאל, 134 עמ'

'הַצָּעָה לְסֵפֶר'[related-posts title="'הַצָּעָה לְסֵפֶר'"]

פורסם בקטגוריה ד, טורים, ספרות, רשמים | עם התגים , , , , , , | סגור לתגובות

אי של קדושה / סקירה וביקורת על קובץ הסיפורים "תל אביב נואר"

הספר "תל אביב נואר" מאגד ארבעה עשר סיפורים קצרים שכתבו יוצרים שונים המתכתבים עם תל אביב. הקובץ, בעריכתם של אתגר קרת ואסף גברון, יוצא לאור בו זמנית בעברית ובאנגלית ב"סדרת ערי נואר" של הוצאת Akashic, במסגרתה יצאו לאור למעלה מששים ספרי נואר על ערים רבות ברחבי העולם, מניו יורק ועד לטהרן.

ההתכנסות סביב תל אביב מטילה על הכותבים אחריות מוגברת. ראשית, סיפורי הקובץ מעמידים מראה, אולי בפעם הראשונה, מול העיר ללא הפסקה. הם מציירים קלסתר של העיר, גם אם סובייקטיבי וחלקי, ומחייבים את העיר העברית הראשונה לשאול את עצמה: מי אני?
האם אני ניו יורק של הישראלים, או שכפול של עיר אחרת בעולם רק בגרסה עברית? איני יודע אם הדבר בשלבי תכנון, אך כמדומני ש"ירושלים נואר" יהיה קובץ מעניין יותר, לאור הגיוון הדמוגרפי של העיר, הקדושה שדתות שונות מייחסות לה והמצב הגיאופוליטי הנפיץ שלה. לדעתי, יש הרבה יותר פוטנציאל לאפלוליות בירושלים.

לא אחת קיבוץ סיפורים לפי קונספט מזמין בינוניות, כשם, להבדיל, שכל הזמנת סיפור לפי אידאולוגיה מסוימת מעלה את החשש שהמניע לכתיבת הסיפור עלול לפגום בטיבו.

הנטל הרובץ על כתפי הסופרים גדול יותר בשל הוצאת הספר בעברית ובאנגלית במקביל, שכן עליהם להציג את פניה של תל אביב הן בפני הקהל בישראל והן בפני הקהל בעולם, כאשר כל אחד מן הקהלים שופט את התוצאה לפי קריטריונים שונים: אם תל אביב היא עיר קוסמופוליטית, מה מייחד אותה, ישאל הקורא העולמי, ממטרופולין אחרות בעולם?

הקורא הישראלי, יבקש לקרוא את העיר בעיניים חדשות, שלא מבעד לסטראוטיפים המוכרים של תל אביב. וכמובן, כדאי לקוות שסיפורי הכותבים ראויים לפרסום בפני עצמם, ולא נכנסו לקובץ רק בגלל שהדמות הראשית בסיפור גרה ברחוב "ארבע ארצות" בעיר או כי במגירה מחכה סיפור בו הגיבור עובד בדיזינגוף סנטר.

שני הסיפורים הטובים ביותר בקובץ תמתית ופיגורטיבית הם "אל הגינה" של דקלה קידר ו"מי ילד טוב!" של ג'וליה פרמנטו. הראשון מעניק חתך סוציו-אקונומי מדויק של תושבים שונים בתל אביב ומבט פנורמי על העיר; השני פותח בתל אביב, יוצא ממנה וחוזר אליה, ובאמצעות בחינת הגבולות של העיר מצליח להעמיד דיוקן עמוק ומדויק או לפחות טיוטה לדיוקן שלה.

אולם רוב הסיפורים בקובץ נופלים באחת ממלכודות האלו: לא כולם מנסים או מצליחים לתפוס משהו מאופי העיר, אלא מתרחשים בה בלבד; אם הם תל אביביים, הם לרוב סטראוטיפיים, ולא אחת הם בינוניים, וייתכן שנבחרו רק בגלל שהם תל אביבים. "Clear Recent History" של גון בן-ארי, "מערבולת" של סיליה בקנג או "המיותרים" של גיא עד ואחרים, היו יכולים באותה מידה להתרחש בעיר אחרת, הגם שרחובותיה של תל אביב מפציעים באופן רנדומלי במהלך הסיפורים; סיפורים כמו "נשים" של מתן חרמוני, "הבלש שזלג הצידה בזמן" של לביא תדהר, "סנטר" של אסף גברון או "תל כביר" של שמעון אדף הם אמנם יחסית תל אביביים, אך לטעמי הם בינוניים במידת מה, מה שמעלה את החשש האמור שלולא הקובץ הנוכחי לא היו רואים אור.

סיפורים אחרים, כמו "מורה דרך" של יואב כ"ץ או "מסכת שינה" של גדי טאוב, הם יחסית טובים, אך הם מאששים את הסטראוטיפים התל אביביים, ולכן קצת משעממים אותי כקורא ישראלי. הסיפור של טאוב, למשל, מתרחש סביב מכוני ליווי. בכך שיש זונות בתל אביב, כשם שיש קדושה בירושלים אין כל חידוש. יהיה מרתק יותר לקרוא על אי של קדושה בתל אביב או על מכוני ליווי בירושלים. מנחם בגין הודיע לנו ש"יש שופטים בירושלים". האם יש זונות בירושלים?

תל אביב נואר, אתגר קרת ואסף גברון עורכים, כנרת, זמורה-ביתן, דביר – מוציאים לאור, 2014, 254 עמ'

[related-posts title="אודי נוימן ביקורות קודמות"]

פורסם בקטגוריה ד, טורים, ספרות, פרוזה, רשמים | עם התגים , , , , , , , , , | סגור לתגובות

להסכים להיות אדם

העובדה שאנו חיים על פני האדמה עדיין אינה מעידה על כך שהסכמנו להיות ילדי האדמה. נולדנו לכאן – זו עובדה. אנו מעבירים את חיינו על קליפת כדור הארץ – זו עובדה. אך האם קבלנו עובדות אלו? האם הסכמנו להיות "בני אדמה"?

האדם הויטרוווי

האדם הויטרווי – ליאונרדו דה וינצ'י

הסכמה, כלומר בחירה מודעת להיות "בן האדמה", היא משימה תודעתית משמעותית שמעטים עוסקים בה, ומעטים עוד יותר מצליחים בה.

לא אחטא לאמת אם אומר שהיותר רוחניים שבינינו הם אלו המתחבטים בשאלה זו, אך הם גם המתקשים העיקריים לקבל את עובדת היותם בני האדמה. מאחר ואני עצמי משתייכת לקבוצת "היותר רוחניים", הרי שאמירה זו מתייחסת גם אלי.

הגעגועים לגן עדן

בן האדמה, כלומר האדם, הוא ישות רוחנית, החיה בגוף חומרי, כחלק מקבוצת בני האדם. ההתנגדות לעובדות אלו, כלומר, אי קבלת הגוף החומרי על חוקיותו ואי קבלת היותנו פרט יחיד בתוך קבוצה, באה לידי ביטוי במחלות נפש וגוף ובפחדים שונים, בהם: פחד מאהבה, מקרבה, ממין, מאינטימיות, מחברות, מסמכות ועוד.

כל הסבל בעולמנו מקורו בסירוב עמוק, לא מודע, לקבל את עובדות החיים. בעיקר את תופעת המוות, שבהכרח נלווית אליהם. אם אנו מודעים לכך שאנו בני האדמה, ואנו מקבלים זאת באהבה גדולה, משמע שאנו גם מקבלים באהבה שיום אחד נשוב לאדמה – אז המוות והזקנה, על כל תופעותיה הגופניות, נראים מבורכים. לעומת זאת, אם אנו שומרים לעצמנו את ה"זכות" שלא להכיר בכך שאנו בני האדמה, הרי שבסתר ליבנו אנו מדמים ש"לי זה לא יקרה": אני לא אזדקן,  לא אחלש, לא אחלה, לא אמות – ואז, כל תופעה הקשורה בהתבגרות סודקת את האשליה בה אנו נתונים. אנו מתקשים לקבל את מותם של הקרובים לנו, וכל מוות המתרחש בסביבתנו מנפץ את השקט, לכאורה, בו אנו חיים בזכות ההכחשה. פרידות הופכות בעינינו לנטישות ולהפקרות. הן נחוות כבגידות בלתי נסבלות, ואנו כואבים אותן מבלי יכולת להתגבר על הכאב. כדי שלא יכאב, אנו שומרים על עצמנו ולא מתחברים רגשית לבני אדם אחרים ולחיים בכללותם. אנו מתגעגעים תדיר לבית אידיאלי, שאינו מצוי כאן, לגן עדן שמצוי אי שם.

החלק הנצחי שבנו

החלק הנצחי שלנו מסרב בכל תוקף להפנים את זה שיש בנו חלק זמני, חולף ומתכלה. הוא מתעב את העובדה שהחלק הזמני זקוק לתחזוקה מתמדת, להזנה, הגנה ולהעברת הגנים קדימה, לדורות הבאים. לחלק הנצחי שבנו קשה להסכים לכך שהחלק החולף והמתכלה, הוא החלק המרכזי שלנו כאן על כדור הארץ; הוא זה שנראה לעין ונתפש על ידי החושים,  זה שדורש ומתעקש על מילוי צרכיו בעוצמה אדירה, ומפריע לנו להתפנות לצרכים אחרים; הוא זה שתופש את העולם הסובב אותנו באמצעות חושיו החומריים ומונע מאיתנו לחוות שיש עולמות שמעבר לתפישת חושים אלו. יתרה מכך, מאחר והוא האחראי הבלעדי בכדור הארץ על ההוצאה לפועל של כל מה שאנו, הרי שהחלק הנצחי שלנו תלוי בו לחלוטין.

החלק הנצחי שבנו אינו מסוגל להיכנע לעובדה שהגוף הוא האמצעי היחיד דרכו הוא יכול להתבטא בתקשורת ובעשייה כלפי חוץ. הוא אינו מצליח להיכנע לחוקי החומר, לחוקי הזמן, לחוקי החברה, לתכתיבי המציאות. החלק הנצחי שבנו כועס שהגוף כל כך "מפגר" ועדיין אינו מסוגל לראות-לתפוש-לחוות-להבין, או לבטא את מה שאינו פיזי.

החלק הנצחי שלנו הוא ישות בעלת גאווה. זו ישות עקשנית ומתנשאת, המסרבת להיכנע למה שנראה לה מטופש, נחות, חסר טעם, עלוב וחסר משמעות. "איזה טעם יש בהתקשרות רגשית למה שיסתיים בעוד זמן קצר?", "מה טעם שאקפוץ אל סערת החיים ואתן אמוני בה, אם החיים כה קצרים?", "מדוע שאתן כבוד לגוף שפועל ללא שליטה – מתבגר, מזדקן, מתכער, מאבד איזון מכל אירוע, מתערער מכל רגש, מגיב בסערה בלתי נשלטת חדשות לבקרים?".

המאבק בין הנצחי לחולף    

מאבק ארכיטיפי אימתני זה שבין הנצחי לחולף, הופך להיות למקרים פרטיים יומיומיים. כלומר, כל רגעי הקושי שלנו הינם תרגומים של מאבק איתנים זה.

בתחילת חיינו הגוף הרך התקשה להתרגל למעבר מן הרחם המפנק והשופע לפעולות קיומיות כמו אכילה, עיכול, יציאות; טיפול בידיים של אם שאינן רכות דיין, שמיעת צליל קולה המתוח. ברגעים אלו הנצחי שבנו מפקיר את הגוף הנאבק לסבלו. הוא עולה ומרחף מעליו מתוך כעס על עולם החומר המאוס. או, למשל, כשהגוף הצעיר שלנו אמור לשבת בבית הספר ולכנס את עצמו לשעות של ריכוז ללא תזוזה, בעודו חפץ להשתובב, והוא מתקומם וחוסם את עצמו מלקלוט כי אינו בשל עדיין – אז, מתנכר אליו הנצחי ומנתק עצמו ממנו, במקום להבינו, לעמוד לצדו ולעזור לו. הדוגמאות להפקרת הגוף על ידי החלק הנצחי שלנו רבות מספור, והן כאמור יומיומיות.

מאבקי החיים אינם מעניינה של נשמתנו הנצחית. מאבק זה נחות בעיניה ומביש. היא חפצה בטוב השלם, ולא במאבק להשיגו. ואם הטוב השלם והאידיאלי איננו בנמצא, היא תיטוש, תרחף לה למעלה, ותאמר "אני לא מכאן". תחושת חוסר השייכות, אותה מרגישים כה רבים, נעוצה בגאוותה ובדרשנותה של נשמתנו הנצחית. העובדה שהגוף צעיר, רך, חסר ניסיון ואינו מסוגל להבין את סודות הנשמה ולהכיל את עוצמתה, את גדלות תובנותיה, את הידע ואת האהבה המוכלים בה, אינו מתקבל אצל הנשמה באורך רוח ובסובלנות.

תהליכים הקשורים בזמן אינם מובנים לנצחי. הנצחי שבנו רוצה שהכול יהיה נצחי, ובעיקר שהקשרים האישיים יהיו נצחיים; שהאהבה תהיה נצחית. הנצחי שבנו רוצה שלעולם לא יהיו סוֹפים – שאם עכשיו מתקיים רגע יפהפה, שהוא יקפא לנצח, שלא יחלוף – שההתרגשויות לא תחלופנה, שהקסם של הרגע לא יחלוף, שההרגשה הטובה תימשך לתמיד; וכמובן, שהחיבור הנפלא שנוצר לרגע בין שני לבבות לא יגמר לעולם. עצירה של מצב מופלא לא מתקבלת על הנצחי, בעיניו זו הבגידה. הפרת רגעי האמת שהושגו היא בגידה שלא תכופר. הנצחי לא מוכן לקבל את העובדה שגדלנו וכבר אי אפשר לנו להיות עטופים ברחם; כבר אי אפשר לנו להיות תינוק יונק; כבר אי אפשר לנו להיות ילד חסר אחריות התלוי באחרים. החלק הנצחי שבנו חווה את החיים כאינספור בגידות. כשרשרת של נטישות. הטוב בגד ונטש אותנו לטובת הלא כלום, לטובת המעמסה, לטובת הכיעור והבדידות, והותיר בנו רק מפחי נפש, ואכזבה.

החיים הם תנועה מתמדת של השתנות

הסבל בחיינו הינו "ניתוח רגשי לא מוצלח" של עובדות החיים. החיים הם תנועה מתמדת של השתנות, אבל "האני", היפה והנצחי, לא מקבל זאת. אנו מאשימים את האחרים שלא הכירו בצרכים העמוקים שלנו – אך בעצם זה אותו חלק גאוותני-נצחי שבנו, שאינו אוהב את תמונת החיים כאן, ורואה בעין ביקורתית את העובדה שיש להילחם כאן על ההישרדות הפיזית. החלק הנצחי דוחה את הורינו. הוא מאשימם בכך שהביאו אותנו לעולם שכולו חוסר מושלמות. מאחר וההורים הם נציגיו הראשונים של עולם זה, הם אלו שנראים בעיניו הכי רחוקים משלמות.

הנצחי שבנו לא מוכן להיוולד לחיים החולפים שמבוססים על זמן. על האדמה יש סדר, יש מקצב, יש חוקיות, יש ארגון סביב זמן ומקום. אבל החלק הנצחי שבנו טוען מה לי ולכל אלו? מדוע שאצמצם את עצמי לתיבה קטנה של סדר; לימים-לילות-שעות-מעשים קבועים סביב שעון? לחוקים מעשיים שבני אדם אחרים מצאו שהם נכונים? לתנועה כבדה ואיטית ממקום למקום?

הנצחי שבנו אמור להשקיע אנרגיה כדי לגרום לגוף להיות פחות מפוחד ומכווץ, פחות מגיב לכל, פחות כפוף לאיום המוות; מתפקידו לגרום לגוף להיות פתוח פיזית ורגשית לידיעה ששוכן בו חלק שלא ימות לעד. אך במקום לעסוק בכך, הוא כעוס על כך שעליו לטפל בגוף העלוב ולקדמו.

החלק הנצחי רוצה לבוא אל המוכן. מדוע זה תפקידו לקדם את הגוף? לשכלל אותו? להוציא אותו מן הטמטום החושי בו הוא שרוי? הנשמה שלנו טוענת: למה שלא אבוא כבר אל המוכן? אל הגוף הרחב המבין? הכול-יכול? אל מערכת עצבים משוכללת שמסוגלת להעביר פקודות-על? אל עיניים שרואות את כל האמת? אל חושים שקולטים את כל מורכבות החיים?

משימת חיינו היא הזיווג המלא בין תודעה לחומר

יחסית לנשמה הנצחית, היודעת-כל, גופנו נמצא בפיגור אדיר. אבל אין מי שיקדמו לבד ממנה. אם נסרב לקחת על עצמנו את המשימה לקדם את הגוף ולשכללו עצבית-רגשית-מעשית – נישאר בסבל. אם כל אדם ייקח על עצמו לשכלל את היכולות הרגשיות שלו, לצאת מאיום המוות, ולהתחיל לחוות דרך הגוף את האמת הרגשית המשוחררת של הנצחיות –  כל המין האנושי יקפוץ קדימה כישות קולקטיבית, וייוולד לגוף משוכלל יותר. כבני האדמה מוטלת עלינו האחריות לפתח מיומנויות-על של ידיעת סודות היקום והגוף, באופן חווייתי, ולא להתמכר לידיעה שכלתנית, שנשארת בתחום הראש. רק אם נדע את היקום והגוף חווייתית נצליח לקדם את האנושות למצב אשר לו הנשמה שלנו כל כך מייחלת.

בדורות האחרונים יותר ויותר אנשים למדו את סודות הרוח. רובנו יודעים מה "נכון" להיות. רובנו יודעים שיש תודעה אחרת, אך אנו עדיין רחוקים מלחיות אותה באברי גופנו. האנשים בעלי הנטייה הרוחנית החזקה, למרות רצונם העז לחיות את התודעה האחרת בפועל, נוטים בסתר לבם להילחם בגוף ולדחותו, במקום להתמסר אליו. כל עוד איננו מורידים את התודעה בפועל לאברי הגוף, אל מערכות העצבים, ההורמונים והרבייה, ורק חווים אותה בראש, כסוג של חשיבה, בעצם לא עשינו דבר.

החוויה הרוחנית של היות אדם, פירושה פתיחות רגשית מלאה, לא רק רעיונית, של אהבת החיים עלי אדמות וההתמסרות אליהם. לא העלייה למעלה וידיעת האמת היא המטרה, אלא הורדת האמת אל עצבי הגוף. משמעות חיי הרוח עלי אדמות, אם כן, היא לחיות חיים שמקדמים את היחיד והאנושות לכדי חומר חי המודע לסודו. המטרה הגבוהה ביותר של חיי אדם היא קידום יכולת החומר לחיות מתוך תודעת עצמו באופן מלא. הזיווג בין החומר לתודעה זה משימת החיים שלנו – וזיווג זה, כמו כל זיווג אחר – הוא מעשה של שיתוף פעולה בין שני מרכיבים אוהבים.

אירי ישראלי-רושין – חוקרת התודעה הנשית, מייסדת "האקדמיה לנשיות".

פורסם בקטגוריה אלטרנטיבי, גוף רוח ונפש, ד | עם התגים , , , , , | תגובה אחת

חוק הלאום הוא מפלטו של הלאומן היהודי

יותר מ-66 שנים מתקיימת מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. יותר מ-100 שנים מתקיימת התנועה הציונית, החולמת והמגשימה. יותר מ-120 שנים מאז שהחלו יהודים מכל קצוות העולם להתגלגל ולנוע אל מחוז החפץ, אל האין מדינה. אל פלסטינה. אל ארץ ישראל שבלב.

הרבה לפני בלפור. הרבה לפני פיל. לפני תוכנית החלוקה. לפני כ"ט בנובמבר. לפני מגילת העצמאות. הרבה הרבה לפני היהודית והדמוקרטית.

ובוודאי שהרבה לפני "מדינת הלאום". הרבה הרבה לפני ה"מדינת יהודית שהיא מדינת הלאום של העם היהודי שבה יהיו "זכויות אישיות" – "זכויות אישיות"! – לכל השאר.

כחול ולבן ונחוש ותקיף. ומאוד מאוד יהודי. נתניהו (צילום ארכיון: קובי גדעון, לע"מ)

דוד בן-גוריון חי, חלם, הקים, ברא ומת, בלי שחש צורך כלשהו להגדיר את המדינה שהקים כ"מדינת הלאום של העם היהודי".

יצחק רבין נולד, חי, לחם, הנהיג – ונרצח – בלי שהיה חסר לו במיוחד להיות חלק מ"מדינת הלאום של העם היהודי".

אבא שלי עלה, עבד, אהב, הוליד את ילדיו, שילם מיסים ותרם את תרומתו הצנועה למפעל הציוני, ומת בלי שחש תשוקה כלשהי לקדם את "חוק הלאום של המדינה היהודית".

מאות אלפי, מיליוני פליטים וניצולים הלכו ברגל, היטלטלו בספינות רעועות, חלו בקדחת, חצבו כבישים וייבשו ביצות וגם מתו בהמוניהם על קידוש היישות הציונית – ועשו את כל זה בלי שאפילו שמעו על צירוף המילים "מדינת הלאום של העם היהודי".

פשוטי עם, זוכי פרס נובל, בורים גמורים וגאונים מופלגים, יוצרים דגולים, פועלי תעשייה, חקלאים, פלחים, נהגי אוטובוס וטייסי קרב – כולם באו אל העולם שהוא מדינת ישראל, שהיא התוצר המעשי של החלום הציוני, נולדו ועשו וחיו ורבים מהם מתו – כששאלת "מדינת הלאום של העם היהודי" אפילו לא הייתה מצמוץ חולף במוחם ובדימיונם.

לאומן חדש. אלקין (צילום: אתר הכנסת)

לשאריות הפליטה שנדדו מכל קצוות העולם, ארץ ישראל הייתה הארץ ומדינת ישראל הייתה המדינה. הייתה ועודנה. הם היו מי שהיו, ראשוניהם הגיעו בגלל שהיא הייתה החלום שלהם או של הוריהם וצאצאיהם הגיעו ועשו ובנו ושירתו ורבים מהם גם מתו – כי היא הייתה שם. מדינת ישראל. המדינה שלהם.

חלקם קידשו את היהודיות שלהם; אחרים נשבו בקסם הישראלית שלה. ושלהם. הם לא באו בגלל שחלמו על הגירה או חיים ב"מדינת הלאום של העם היהודי" – הם באו ובנו ועשו ונלחמו ורבים מהם מתו, כי זו הייתה מדינתם. המקום שבו חיו, נולדו בה או היגרו אליה.

"מדינת הלאום של העם היהודי" לא הטרידה אותם. המדינה הייתה, הווה ותהיה עבורם עובדה מוגמרת. מדינה שהם אימצו לחיקם והיא עטפה אותם. מדינה שהיא בית, כמו כל מדינה אחרת שהיא הבית של אזרחיה ("אוהב להיות בבית"… "כמה טוב שבאת הביתה"… "להיות תמיד בבית"… "יונתן סע הביתה"… "הכי בבית בעולם"…).

אנחנו, הורינו, ילידנו, בעתיד גם נכדינו ונינינו – באנו, נולדנו, חיינו במדינה שהיא מדינה – מעולם לא "הבית היהודי" ובטח לא "מדינת הלאום". יש לנו תעודת זהות. יש לנו דרכון. אנחנו אזרחי מדינה. כמו כל אזרח בכל מדינה בכל מקום בעולם.

לנו, לישראלים, למיליונים שחיים במדינה ולא ב"בית יהודי" או ב"מדינת לאום", לנו ההגדרה הזאת לא מזיזה. לא מעלה ולא מורידה. לפעמים היא משעשעת אותנו, בדרך כלל אנחנו לא מבינים אותה. לרוב אנחנו אדישים אליה.

לאומנית חדשה. שקד (צילום ארכיון: ציפי מנשה)

יוזמי התפלצת המזיקה הזאת הם אנשים חסרי ביטחון. אנשים שאישיותם משלבת רוע, ציניות ובעיקר פחד. אנשים שלא מצליחים להסביר לעצמם מדוע הם חיים כאן. חלקם בילה את מיטב ימי התבגרותם בגולה הנוחה (אתם יודעים מי), אחרים הגיעו לכאן ממניעים לא ברורים ואולי נשלחו / נשתלו כאן בידי גורמים זרים ועוינים (אתם יודעים מי), וכל השאר פשוט גזענים מתנשאים. מקצתם משיחיים – מרביתם צינים ורעים.

לנו, לבני הארץ – אלה שבאו אליה כי היא כאן ובוודאי אלה שנולדו כאן – אין ספקות. אנחנו לא מחפשים לעצמנו הגדרות. אין לנו ספקות. מבחינתו, היהדות היא עובדה שאין לנו שליטה עליה. היא המוצא שלנו. היא הייתה האמונה והדת של הורי הורינו. מבחינתנו, בני הארץ, היהודות היא יהדות – היא בוודאי לא לאום. הלאום שלנו הוא ישראלי.

לפטרונים מטעם עצמם, אלה המקדמים חוקים ותקנות והגדרות מפרידות ומפלות – אין יותר מדי ביטחון שמה שהיה הוא מה שיהיה. הם פחדנים.

ה ם . . . מ פ ח ד י ם . . .

הקול השפוי האחרון. נשיא המדינה ריבלין (צילום ארכיון: ציפי מנשה)

ומכאן גם ברור בעליל המניע לטירוף הלאומי-לאומני החדש: הדרה, הפרדה, הגליה, קיפוח. הם אחוזי פחד מהמיעוט בחי בתוכנו. איתנו. המיעוט השותף לנו. המיעוט שבחלקו שותף לנו במוות, אבל לעולם לא בחיים. המיעוט שהחוק מונע ממנו שותפות בחובות, רק בשביל שתהיה לרוב סיבה לקפחו, כי… הוא לא שותף בחובות. המיעוט שיודע שהוא מיעוט, אבל אם לא הפנים את זה עד הסוף – הרוב הדורסני יוכיח לו את זה בחקיקה. בכסף, בחינוך, בתשתיות, בהזדמנויות הלא שוות, בהשפלה, בהפרדה.

עם – לאום, אם תרצו – שבנה את הנרטיב שלו על כך שהוא עצמו הודר, קופח, נרדף, נרצח – בונה ומגדיר את עצמו מחדש על בסיס אותה רעה חולה בדיוק.

ומה שהמיעוט לא יעשה ללאום החדש שנוצר כאן – יעשה לעצמו הרוב הלאומני, הרע והציני, העשבים הלאומיים-לאומנים השוטים שהשתלטו על גינת הלאום הישראלי.

[related-posts title="מדבר אל הקיר - מאמרים קודמים"]

 

 

פורסם בקטגוריה בארץ, מאמר מערכת, מאמרי עמדה, מדיני-פוליטי | עם התגים , , , , , , | תגובה אחת

החיים קשים, למה לא להקל עליהם

צרפת היא מדינה סוציאליסטית, אבל גם כאן כמו בכל מקום בעולם מקצצים באופן קבוע בהטבות הניתנות למעמדות הנמוכים. אחת השיטות היא לסבך את הביורוקרטיה כדי שרבים יסוגו מהדרישות הלגיטימיות שלהם. אבל למרות כל זאת ישנו סקטור אחד שממשלת צרפת לא מקצצת בהטבות שלו – הנכים ובעלי המוגבלויות למיניהן. ממשלת צרפת או יותר נכון המחוזות השונים מקציבים לנכים קצבאות משלימות בתוספת קצבה לאוטונומיה וסיוע משמעותי במימון שכר הדירה. אפילו סכום כסף לסיוע אנושי לבעלי מוגבלות בתקשורת. ירידי תעסוקה לנכים קיימים זה שנים והחוק בצרפת נותן הקלות במס למי שמעסיק נכים במכסה העומדת על 6% מכוח העבודה שלו, ואלו שאינם עומדים במכסה, נקנסים.

פקק תנועה בצומת - צילום: עמית מנדלזון

וכל זאת למטרה אחת בלבד – לסייע לנכה להגיע לאוטונומיה מוחלטת או לפחות כמיטב יכולתו. בדיוק למטרה זו נערך יריד האוטונומיה לנכים. הכניסה חינם, הגישה מותאמת לבעלי מוגבלויות קשות וכיסאות גלגלים מכל סוג שהוא. לחרשים מובטח ליווי צמוד של דובר שפת הסימנים, לעיוורים יוצמד אחד מעובדי התערוכה שיוביל אותם מביתן לביתן. בקיצור התחשבות מלאה בסקטור לא פשוט.

כסא ממוחשב שמאפשר לנכה להעביר עצמו למיטה או לכל כסא אחר - צילום: עמית מנדלזון

בתערוכה אפשר למצוא כל מה שיסייע לנכה בחיים אוטונומיים.

כסאות גלגלים שמסוגלים לעלות מדרגות, אחרים מסוגלים להעביר את הנכה מהכסא למיטה ללא צורך בסיוע אדם נוסף, כסאות גלגלים לתנאי שדה, אופן קדמי לחיבור לכיסא גלגלים כדי לאפשר לנכה ליהנות אף הוא מחווית הרכיבה, ולהיפך, כסא שאפשר לחבר לאופניים כך שהרוכב יוכל להסיע נכה, ועוד.

ילדה על כסא גלגלים שמתאים לכל תנאי שדה - צילום: עמית מנדלזון

עיוורים יוכלו למצוא מערכות קריאה וכתיבה בברייל, מדפסות ומקלדות, טאבלטים ושאר מכשירים ממוחשבים, שאינם נגישים לעיוורים בדרך כלל. כלבי הנחייה נהדרים שממש קשה להפסיק ללטף אותם והם לא מתנגדים באופן עקרוני כל עוד זה מאחורי האוזן והרבה.

כלבי הנחיה - צילום: עמית מנדלזון

ארגוני סיוע כספי מהמערכת הממסדית, חברות לביטוח משלים, ארגוני ייעוץ ללא מטרות רווח וגופים שמעודדים ומקדמים פעילות ספורטיבית לנכים, כולם מיוצגים בתערוכה.

כדורסל על כסאות גלגלים הנדיספורט - צילום: עמית מנדלזון

כמובן שעיצוב הבית לנוחיות ולשימוש אוטונומי לנכה הוא חלק עקרוני מהחיים. מטבחים שמעוצבים בצורה שלא רק תתאים לנכה אלה שהוא יוכל לשנות את מיקומו וגובהו של כל אלמנט במטבח. שולחנות עבודה שמותאמים לנכויות שונות וכסאות שמיועדים לאפשר לנכים הסובלים בבעיות יציבה וגם להשאר במקומם בלי ליפול.

מטבח גמיש - צילום: עמית מנדלזון

תערוכה מהסוג הזה לוקחת בחשבון את הדרישות הבסיסיות של כל נכה, והמבקרים הם אנשי מקצוע, אחים ואחיות, בני משפחה של מוגבלים, רופאים, מהנדסים ורבים אחרים.

המודעות וההכרה בצורך לחיים אוטונומיים עבור בעלי מוגבלויות, וקידומם של פרויקטים ורעיונות במימון וסיוע טכני מיטיבים עם נכים ומקלים עליהם את החיים. אולי זה לא כל כך מפתיע עבור מדינה שמערכת הבריאות שלה נחשבת לטובה ביותר בעולם.

פורסם בקטגוריה טכנולוגיה, עוד טכנולוגיות | עם התגים , , , , , , , , | 3 תגובות

השב"כ: חשפנו רשת טרור שתכננה לבצע פיגוע באיצטדיון טדי

הבוקר (חמישי) הותר לפרסום כי השב"כ בסיוע צה"ל חשף חוליית טרור של החמאס שמחבליה הוכשרו בחו"ל והונחו להוציא פיגועים שונים בהכוונת חמאס טורקיה. במסגרת החקירות נעצרו למעלה מ-30 פעילים והוסגרו שני רובים מסוג M16, תחמושת וחומרים לייצור מטענים. החשודים, כך טוען השב"כ, הונחו לפעול להוציא אל הפועל פיגועי ירי ומטענים נגד יעדים ישראליים ביהודה ושומרון, פיגועי חדירה ליישובים ישראליים, פיגועי חטיפה של ישראלים ביהודה ושומרון ובחו"ל, פיגועי מכונית תופת, פיגוע באצטדיון "טדי" בירושלים ופיגוע נגד הרכבת הקלה בירושלים. מהחקירה עולה כי חלק מפעילי תשתית זו הם שביצעו, ב-31 אוגוסט 2014, את פיגועי המטען בשומרון: בצומת רחלים, ובצומת ג'ית (2 מטענים), ללא נפגעים. המטענים, שהופעלו באמצעות טיימר, תוכננו כך שהמטענים יופעלו במרווח זמנים, בכדי לפגוע גם בכוחות המגיעים לסייע. עוד עלה מהחקירות כי חלק מהפעילים גויסו לפעילות בירדן, כבר בשנת 2012. הם עברו הכשרות צבאיות וקיבלו משימות, ומתחילת 2014 החלו להיכנס לשטח, זאת כדי לקדם את הפעילות. בין משימותיהם היו לבצע קיום מפגשים עם פעילים, הכנת תשתיות, ואיסוף מודיעין על יעדים לפיגוע.

ראשי המחבלים (צילום: דוברות השב"כ)

ראשי המחבלים (צילום: דוברות השב"כ)

בין חברי החוליה: מנאף מוחמד עבד א-רחמן אג'בארה (28), תושב ירדן, רג'אאי אחמד מצטפא עמורי (30) מטול כרם, מחמוד ואאל מחמוד מלחם (30), תושב ענבתא טול כרם, עבדאללה מחמד יוסף זיתאוי (25), תושב ירדן, מוצעב ח'אלד אבראהים דויב (23), תושב זעתרה/בית לחם, עדנאן תיסיר כאמל סמארה (30), תושב ספארין/טול כרם, צוהיב רדואן מחמד תאבת (29), תושב בית דגן/בקעות, מחמד יוסף מחמד שורבג'י (25), מוצאו מכוויית, ולמד בירדן. חברי החוליה, כך למדו בשב"כ, פעלו בתאום עם החמאס בטורקיה, ירדן, סוריה וברצועה. המגויסים הגיעו לרצועה לעיתים דרך מנהרות הברחה ושם עברו קורסי חבלה, אימוני נשק, ניווט ועוד.

בתורכיה התמקדו הדרכות המגוייסים בתכנון הפעילות הצבאית: תכלול צירי פעילות שונים, שמטרתם מימוש פיגועים כנגד יעדים בשטחי ישראל, איו"ש וחו"ל. בירדן כללו ההכשרות הצבאיות אימון בנשק, חבלה, התנהלות חשאית ותדריכים ביטחוניים לקראת יישום פיגועים.

הנשקים שנתפסו (צילום: השב"כ)

הנשקים שנתפסו (צילום: השב"כ)

לאחר סיום ההכשרות הצבאיות, הפעילים היו משולבים בצירי הפעילות, על-פי חלוקה וציוות שנעשה בידי בכירי הארגון בתורכיה, שהם גם היו המחליטים על המשימות. ההנחיות לפעילות "יורדות לשטח" באמצעות המפעילים הקדמיים בתורכיה ובירדן, האחראים על מימוש הפעילות.

עוד נודע כי לאחר סיום תהליך הגיוס, ההכשרה וההשתלבות בצירי הפעילות נשלחים הפעילים לשטחי איו"ש, כדי להוציא אל הפועל את המשימות שקיבלו, ביניהן: מימוש פיגועים כנגד יעדים ישראליים, תיאום והעברת אמל"ח וכספים לפעילות, גיוס חוליות צבאיות מקומיות, הכשרת וביסוס תשתיות בשטח, לרבות איתור מקומות לבניית מעבדות חבלה ושימוש בדירות מבצעיות.

הפיגועים אותם הונחו המחבלים לבצע היו: פיגוע באצטדיון "טדי" בירושלים, פיגוע כנגד הרכבת הקלה בירושלים, פיגועי ירי ומטענים כנגד יעדים ישראליים באיו"ש (צירי תנועה, יישובים, נקודות צבא). פיגועי חדירה ליישובים ישראליים. פיגועי חטיפה של ישראלים באיו"ש ובחו"ל. פיגועי מכונית תופת. גיוס חוליות צבאיות בירדן לטובת מימוש פיגועי חדירה לתחומי ישראל.

המטען הממולכד (צילום: השב"כ)

המטען הממולכד (צילום: השב"כ)

 

כיסא ששימש "כיסוי" למטען (צילום: שב"כ)

כיסא ששימש "כיסוי" למטען (צילום: שב"כ)

 

צילום: השב"כ

צילום: השב"כ

לחשיפת התשתית, שהייתה מעורבת בפיגועי המטענים בצומת ג'ית ובצומת רחלים שבשומרון ב-31 אוגוסט 2014, קדמה חשיפה נוספת, באוגוסט 2014, של תשתית חמאס צבאית רחבה ביהודה ובשומרון, בראשותו של ריאד נאצר, פעיל חמאס בכיר מאזור רמאללה, שהוא עצור בישראל. גם תשתית זו, שהוכוונה בידי ראש "מרחב הגדה", צאלחערורי, פעלה להקמת חוליות צבאיות מכלל אזורי איו"ש, הכניסה לאזור כספים בסכום העולה על מיליון ₪ ורכשה אמצעי לחימה לביצוע פיגועים.

בשב"כ מדגישים כי שתי החשיפות מצביעות על מוטיבציה גבוהה של חמאס בכלל, ושל צאלחערורי בפרט, אשר חותרים, ללא לאות, לשיקום תשתיות החמאס הצבאית באיו"ש, והנעתן לביצוע פיגועים כנגד יעדים ישראליים.

מימוש פיגועים באיו"ש, המשמש את חמאס גם להרחקת "אור הזרקורים" מהרצועה, נועד, בין היתר, לגרור את ישראל לתגובה חריפה באיו"ש,וכפועל יוצא מכך להוביל להתמוטטות הרש"פ, שזהו אחד מיעדיה של חמאס. ללא ספק, סיכול התשתית, בעיתוי בו סוכלה, מנע מחמאס אפשרות לממש פיגועי טרור נוספים באיו"ש.

"אני מבקש לשבח את שב"'כ ואת צה"ל, שסיכלו פעולות טרור מסוכנות מאוד שהיו יכולות לגבות הרבה קורבנות", הגיב הבוקר ראש הממשלה בנימין נתניהו, " זאת פעולה שפורסמה, אבל יש הרבה פעולות שנשארות עלומות. זו פעולות סיכול נגד הטרוריסטים, נגד החמאס שקורא תיגר על קיומה של מדינת לאום יהודית, ובעצם קורא תיגר על קיומם של יהודים בכלל. אנחנו פועלים יום, יום ולילה לילה כדי לשמור על ביטחונם של אזרחי ישראל והאנשים שעוסקים בכך ראויים לכל שבח ולכל תמיכה", אמר ראש הממשלה.

פורסם בקטגוריה אקטואליה, בארץ, בטחוני, פליליים | עם התגים , , , , , , | סגור לתגובות