רולטה של הפסקת אש וקיבעון של פחד

אשקלון, עיר שפעם הייתה עורף, שרויה היום במצור מוחלט מבפנים ומרצון. האנשים פוחדים מאוד, אבל הם לא מוכנים לפתרון שאינו פתרון בר קיימא. תעשו את זה כמו שצריך, עד הסוף, הם תובעים, משתתקים ומביטים לרגע באוויר

רולטה של הפסקת אש וקיבעון של פחד

אשקלון, עיר שפעם הייתה עורף, שרויה היום במצור מוחלט מבפנים ומרצון. האנשים פוחדים מאוד, אבל הם לא מוכנים לפתרון שאינו פתרון בר קיימא. תעשו את זה כמו שצריך, עד הסוף, הם תובעים, משתתקים ומביטים לרגע באוויר

חשבתי שהמסע לאשקלון יהיה המסע שלי לתוך הפחד, אבל אפילו נהג קו 300 נשבר ליד צומת סילבר, מאס בברבורי גל"צ והחזיר שוב לתחנה שמשדרת רק מוזיקה והתרעות צבע אדום. בצומת אשדוד הוא עוד נכנע לכמה דקות לכורח להיות מעודכן וענייני, אבל אחרי כמה זמן היה ברור שעד כאן. כמה אפשר לדמיין את הזוועות שעלולות לקרות לך ככל שתדרים לעיר הגבול עם עזה, וממה בעצם לפחד? מה כבר השדרנים יכולים לספר לך כשהם מודיעים לך מירושלים או מיפו שלא הרחק מהמקום שבו אתה נוסע מרחפת סכנה לעברך?

הכניסה לעיר שוממה. לא לוקחים סיכון (צילום: אייתת מריה מיטש)
הכניסה לעיר ריקה. לא לוקחים סיכון (צילום: אילת מריה מיטש)

כשנכנסתי לאשקלון דרך הכביש הראשי החוצה אותה כמו אבי העורקים, דרך בן גוריון, שאלתי את הנהג ליתר ביטחון אם אני לא מדמיינת שהתנועה דלילה מאוד ממנה ואליה, והוא אישר שאף אחד לא נוסע בכבישים מאז שזה החל. לא, זה לא מובן מאליו בעיניי, משום שחשבתי כמו גוש-דנית. כלומר, התכחשתי לכך שהטווח של אשקלון מעזה הוא טווח קטלני יותר מהסיכוי שפאג'ר שימצא עצמו בתל אביב יעשה יותר נזק מאשר אנקדוטה טורדנית בתולדות הכרך. אז עוד טרם הבנתי עד כמה העיר מסתגרת מרצון ומתגוננת בכל אמצעי שנותר לה, ולכן כל אדם שאראה מעתה ברחוב הוא היוצא מהכלל שמעיד על הכלל: לא יוצאים מהבית גם אם מדברים על הפסקת אש. לא לוקחים סיכון כזה.

השעות שלפני החתימה הן גלגל הרולטה של הפסקת האש, שרק מעטים מוכנים לשחק בה. השקט המתעתע בתחילתו של יום אינו מבטיח שהוא גם יימשך כך, כפי שלמדתי אחרי הצהריים, כאשר התחדשו מטחי הירי כשעזבתי כבר את העיר מאחוריי.

בינתיים, אני עדיין שם, ובכל כמה דקות מוקפצת קבוצת יישובים אחרת לנוכח הסכנה. למה לצאת מהבית, אם כך, אם זה כל כך מוחשי? "התרגלנו", עונה לי המוכרת בדוכן התכשיטים במסדרון בקניון הקטן הצמוד לתחנה המרכזית בעיר. "כבר אין טעם להישאר בבית, מה שיקרה יקרה". אני שואלת אותה למה רוב החנויות סגורות בכל זאת, והיא מבארת את מפת הפחד המקומית: בקומה השנייה הכל פתוח לשמיים, אין ממש תקרה אלא חלון ענק ולכן אין מרחב מוגן. "פיקוד העורף לא מאשר", היא אומרת.

אני מתחילה להתרגל למחשבה שעיר ילדותי מכפיפה עצמה לפיקוד צבאי כדי לשרוד. תמיד היינו עורף לגמרי כשגדלתי כאן, עכשיו היא חזית, והיא הפכה כמעט לעיר רפאים. אבל יש כאן כמה חנויות שלא פתחו גם היכן שמותר, אני שואלת. היא שותקת, ומגינה בעדינות על זכותם של האנשים לחשוש ולהתמודד בדרכם. "אני לא פוחדת כבר", היא אומרת, "אבל כל אחד עושה מה שהוא מבין". כאן היא מרגישה מוגנת, אבל אני לא הבנתי מה מותר ומה אסור בעיר הזאת, ואם פיקוד העורף מאשר בכל זאת לצאת מהבית ולנהל שגרה כלשהי מחוצה לו. אני מצייתת לו ונמנעת בעצמי מלהסתובב ברחוב, למרות שאני רואה פה ושם אחרים הולכים בנחת.

רוב החנויות בקניון סגורות  (צילום: איילת מריה מיטש)
רוב החנויות בקניון סגורות מרצון (צילום: אילת מריה מיטש)

בחנות קסטרו העובדת הלבבית מחייכת בטבעיות, תכונה שאני מתחילה לקבע כאפיון של אנשי פריפריה. הם נשארים כאלה, כך מתברר, גם תחת אש. "אוי ואבוי לי אם אשאר בבית ולא אבוא לכאן", היא נחרדת מהאפשרות, ומחזקת: "כבר ארבע שנים אנחנו ככה. אי אפשר להיכנע לזה". כשאני שואלת אותה על המגעים להפסקת אש, היא ספקנית, אבל מוכנה לכל דבר שיסיים את זה. אבל יסיים באמת, לא בטפטופים.

סילבי יושבת בארומה ואוכלת ארוחת בוקר בנחת. היא אחת מכמה עשרות אנשים שמסתובבים בקניון, בהם נשים וילדים ואפילו תינוקות בעגלה. חלקם מתראיינים לכתבת של טלוויזיה זרה, כנראה. אני שואלת אותה אם היא לא פוחדת, ורק משום שאני בעצמי רגועה אני מאמינה לה כשהיא אומרת שאחרי ארבע שנים של ירי היא כבר לא מוכנה לשבת בבית. "אני קופאית ברשת באשדוד, ואני נוסעת לשם וחזרה כל הזמן ולא מזיז לי יותר. יש אזעקה, אני עוצרת, מחפשת מחסה, וחוזרת שוב לרחוב. לא מוותרת". רק לרגע קצר אחד נדרכנו שתינו כשהשריקה של מכונת הקפה נשמעה בהמולה כמו אתחלתא דאזעקה. ניכר באנשים עד כמה הסכינו עם המצב כשהתנועות שלהם אינן חדות לגמרי. מהר מאוד היא נרגעת וחוזרת לחביתה, ללחם ולחמאה.

עדיין בארומה, המוכרת שואלת אותי אם אני שואלת על המצב ככתבת ביטחונית-מדינית. לא, כאשקלונית לשעבר שהיא גם עיתונאית, אני אומרת לה, אבל היא צודקת. מה עוד יש להן לומר כשכל עדשות העם מופנות אליהן רק כשהמטחים מוחשיים ומשביתי שידורי ריאליטי אחרים? מישהו עובר את זה במקומם בכל פעם מחדש כשלכולם ברור שאין פתרון, או שהפתרון מחריד מכדי להיות מעשי או מוסרי? הן מורגלות בכך והן חייבות לתפקד. "גם בעופרת יצוקה היינו פה", אומרת השנייה, והנוכחות שלי לכמה שעות במקום שאני כבר לא שייכת אליו הולכת ומבדלת אותי מהן בחדות לא הוגנת. הן צודקות, מה יש לנו לשאול אותן על כך, ולאן בעצם יש להן ללכת?

לעומתן, מאוחר יותר, בבית אוכל אחר, אומרת לי נערה צעירה שפיקוד העורף לא סגר אותם, ולכן למרות שהיתה מעדיפה להיות בבית, היא שם, גם משום שהיא זקוקה לכסף. אבל היא לא מדברת על הפחדים שלה, רק על הנחמנים שרוקדים להם בחוץ בעת כזאת ומעצבנים אותה מאוד. מלבדם, בתחנה המרכזית מסתובבים בעיקר חיילי סדיר ומילואים, ובעלי תפקידים שאינם מהססים להתייצב לעבודתם. אני לא רואה אימה ופחד על פניהם, אבל הם יודעים שהם יוצאי דופן בשעה כזאת.

בחדר השירותים הגדול של הקניון שתי נשים צעירות עם שקיות של קניות בידיהן מחייכות אליי כשאני שואלת אותן די בהיסוס אם הן לא פוחדות. "לי יש ארבעה ילדים ולה יש שניים ונמאס לנו לשבת בבית, אז יצאנו לנשום ולהתאוורר", אומרת לי א'. השנייה, מוקפדת באיפורה, מספרת שלבעלה יש יום הולדת והיא רצתה מאוד לקנות לו עוגה ומתנה. שאלתי על הילדים, איך הם מתמודדים. "הם מטפסים על הקירות, משתגעים כבר ומשגעים אותנו, אז יצאנו לקנות להם חומרי יצירה לחנוכה כי נמאס כבר מהטלוויזיה", אומרת המבוגרת יותר. השנייה מספרת שבגלל המצב קנו לילדים שני אייפדים. הן לא יכולות לוותר על המחשב ועל הסמארטפון, כי הן חייבות את אמצעי התקשורת האלה לעצמן, אז הילדים זכו באור מן ההפקר.

אבל כשאנחנו מדברות על הפסקת האש הן נחלקות בדעתן. אחת טוענת שרק פעולה קרקעית תפתור את המצב כהלכה, והשנייה מתנגדת שתיפול שערה משערות ראשם של חיילי צה"ל, ולכן רק כתישה מתמשכת מהאוויר באה בחשבון. היא מתווכחת עם חברתה ומספרת על כך שאתמול שידרו בטלוויזיה סטטיסטיקה על כך שדווקא בזמן פעולה קרקעית היו יותר הרוגים והספק הפגיעות של צה"ל דווקא פחת. "רק מהאוויר", היא אומרת, ובטח לא הפסקת אש. "הערבים רוצים את המדינה שלנו", אומרת השנייה, ושתיהן מסכימות שאם לפני ארבע שנים היו מטפלים בזה כמו שצריך, זה לא היה מתפשט גם לבאר שבע ולשאר המקומות. "אני עובדת בתנובה והם רצו לשלוח אותי לעבוד מפתח תקווה ולשכן אותי שם עם הילדים", אומרת אחת, "אבל הטילים הגיעו גם לשם, אז לאן נלך?", היא מקשה.

אני נפרדת מהן וממשיכה לנסוע ברחבי העיר באוטובוס. תדירות השירות פחתה והנוסעים נרגנים רק בשל כך. סביר להניח שעם כל זה שהם חייבים לצאת מהבית היו רוצים לבלות כמה שפחות זמן חשופים ברחוב. יום שלישי היום והשוק של אשקלון ריק, סגור ומסוגר. במגדל, מרכז העסקים של העיר, פתוחים רק כמה קיוסקים ומסעדות. מהרחוב אני רואה שרובן ריקות לגמרי, וזה עדיין סביר כי לא רוצים לצאת לבלות. אולם מה שמפתיע אותי באמת הוא שגם בשכונות ברנע ואפרידר אין אנשים בחצרות. בשכונות אלה בתים פרטיים רבים ויש אפשרות להגיע לממ"ד במהירות סבירה, אבל אף אחד לא לוקח סיכון כזה כלל. כל הבתים סגורים, המכוניות חונות לצדם, ואין איש עומד בחלונות, ואין כמעט אנשים על הדשאים בגינות הצמודות. עיר במצור מוחלט מבפנים ומרצון. זאת עיר שאינה מוכרת לי כבר, למרות שעברתי ליד כל המקומות שבהם גרתי והתרוצצתי ולמדתי ושיחקתי ברחובות.

עירי חיה כיום למקצב סיבובי הרולטה של האנשים שאינם רוצים להניע מהלך של קביעת גבולות, והם מכפיפים מאות אלפי אנשים למרותו של קיבעון הפחדנות שלהם מפני פתרון אמיץ. לא ראיתי שם אנשים היסטריים, למרות ששמעתי מהם סיפורים על האימה שאחזה בהם בזמן שנורו הטילים מעזה. הם פוחדים מאוד, אבל הם לא מוכנים לפתרון שאינו פתרון בר קיימא. תעשו את זה כמו שצריך, עד הסוף, הם תובעים, משתתקים ומביטים לרגע באוויר, כשאני שואלת אותם מה יהיה אם יצליחו לחתום על הפסקת אש לתמיד. "הלוואי", כולם אומרים, אבל הקול שלהם נחלש וגווע לתוך אי האמון שלהם. ארבע שנים הם שם, והם יודעים יפה מאוד מי אמור לדאוג להם ולא דואג, והם כבר עייפים, ויוצאים מדי פעם להתאוורר ולנשום אוויר מחוץ לבונקר שהם קוראים לו בית.

חשבתי שהמסע לאשקלון יהיה המסע שלי לתוך הפחד, אבל אפילו נהג קו 300 נשבר ליד צומת סילבר, מאס בברבורי גל"צ והחזיר שוב לתחנה שמשדרת רק מוזיקה והתרעות צבע אדום. בצומת אשדוד הוא עוד נכנע לכמה דקות לכורח להיות מעודכן וענייני, אבל אחרי כמה זמן היה ברור שעד כאן. כמה אפשר לדמיין את הזוועות שעלולות לקרות לך ככל שתדרים לעיר הגבול עם עזה, וממה בעצם לפחד? מה כבר השדרנים יכולים לספר לך כשהם מודיעים לך מירושלים או מיפו שלא הרחק מהמקום שבו אתה נוסע מרחפת סכנה לעברך?

הכניסה לעיר שוממה. לא לוקחים סיכון (צילום: אייתת מריה מיטש)
הכניסה לעיר ריקה. לא לוקחים סיכון (צילום: אילת מריה מיטש)

כשנכנסתי לאשקלון דרך הכביש הראשי החוצה אותה כמו אבי העורקים, דרך בן גוריון, שאלתי את הנהג ליתר ביטחון אם אני לא מדמיינת שהתנועה דלילה מאוד ממנה ואליה, והוא אישר שאף אחד לא נוסע בכבישים מאז שזה החל. לא, זה לא מובן מאליו בעיניי, משום שחשבתי כמו גוש-דנית. כלומר, התכחשתי לכך שהטווח של אשקלון מעזה הוא טווח קטלני יותר מהסיכוי שפאג'ר שימצא עצמו בתל אביב יעשה יותר נזק מאשר אנקדוטה טורדנית בתולדות הכרך. אז עוד טרם הבנתי עד כמה העיר מסתגרת מרצון ומתגוננת בכל אמצעי שנותר לה, ולכן כל אדם שאראה מעתה ברחוב הוא היוצא מהכלל שמעיד על הכלל: לא יוצאים מהבית גם אם מדברים על הפסקת אש. לא לוקחים סיכון כזה.

השעות שלפני החתימה הן גלגל הרולטה של הפסקת האש, שרק מעטים מוכנים לשחק בה. השקט המתעתע בתחילתו של יום אינו מבטיח שהוא גם יימשך כך, כפי שלמדתי אחרי הצהריים, כאשר התחדשו מטחי הירי כשעזבתי כבר את העיר מאחוריי.

בינתיים, אני עדיין שם, ובכל כמה דקות מוקפצת קבוצת יישובים אחרת לנוכח הסכנה. למה לצאת מהבית, אם כך, אם זה כל כך מוחשי? "התרגלנו", עונה לי המוכרת בדוכן התכשיטים במסדרון בקניון הקטן הצמוד לתחנה המרכזית בעיר. "כבר אין טעם להישאר בבית, מה שיקרה יקרה". אני שואלת אותה למה רוב החנויות סגורות בכל זאת, והיא מבארת את מפת הפחד המקומית: בקומה השנייה הכל פתוח לשמיים, אין ממש תקרה אלא חלון ענק ולכן אין מרחב מוגן. "פיקוד העורף לא מאשר", היא אומרת.

אני מתחילה להתרגל למחשבה שעיר ילדותי מכפיפה עצמה לפיקוד צבאי כדי לשרוד. תמיד היינו עורף לגמרי כשגדלתי כאן, עכשיו היא חזית, והיא הפכה כמעט לעיר רפאים. אבל יש כאן כמה חנויות שלא פתחו גם היכן שמותר, אני שואלת. היא שותקת, ומגינה בעדינות על זכותם של האנשים לחשוש ולהתמודד בדרכם. "אני לא פוחדת כבר", היא אומרת, "אבל כל אחד עושה מה שהוא מבין". כאן היא מרגישה מוגנת, אבל אני לא הבנתי מה מותר ומה אסור בעיר הזאת, ואם פיקוד העורף מאשר בכל זאת לצאת מהבית ולנהל שגרה כלשהי מחוצה לו. אני מצייתת לו ונמנעת בעצמי מלהסתובב ברחוב, למרות שאני רואה פה ושם אחרים הולכים בנחת.

רוב החנויות בקניון סגורות  (צילום: איילת מריה מיטש)
רוב החנויות בקניון סגורות מרצון (צילום: אילת מריה מיטש)

בחנות קסטרו העובדת הלבבית מחייכת בטבעיות, תכונה שאני מתחילה לקבע כאפיון של אנשי פריפריה. הם נשארים כאלה, כך מתברר, גם תחת אש. "אוי ואבוי לי אם אשאר בבית ולא אבוא לכאן", היא נחרדת מהאפשרות, ומחזקת: "כבר ארבע שנים אנחנו ככה. אי אפשר להיכנע לזה". כשאני שואלת אותה על המגעים להפסקת אש, היא ספקנית, אבל מוכנה לכל דבר שיסיים את זה. אבל יסיים באמת, לא בטפטופים.

סילבי יושבת בארומה ואוכלת ארוחת בוקר בנחת. היא אחת מכמה עשרות אנשים שמסתובבים בקניון, בהם נשים וילדים ואפילו תינוקות בעגלה. חלקם מתראיינים לכתבת של טלוויזיה זרה, כנראה. אני שואלת אותה אם היא לא פוחדת, ורק משום שאני בעצמי רגועה אני מאמינה לה כשהיא אומרת שאחרי ארבע שנים של ירי היא כבר לא מוכנה לשבת בבית. "אני קופאית ברשת באשדוד, ואני נוסעת לשם וחזרה כל הזמן ולא מזיז לי יותר. יש אזעקה, אני עוצרת, מחפשת מחסה, וחוזרת שוב לרחוב. לא מוותרת". רק לרגע קצר אחד נדרכנו שתינו כשהשריקה של מכונת הקפה נשמעה בהמולה כמו אתחלתא דאזעקה. ניכר באנשים עד כמה הסכינו עם המצב כשהתנועות שלהם אינן חדות לגמרי. מהר מאוד היא נרגעת וחוזרת לחביתה, ללחם ולחמאה.

עדיין בארומה, המוכרת שואלת אותי אם אני שואלת על המצב ככתבת ביטחונית-מדינית. לא, כאשקלונית לשעבר שהיא גם עיתונאית, אני אומרת לה, אבל היא צודקת. מה עוד יש להן לומר כשכל עדשות העם מופנות אליהן רק כשהמטחים מוחשיים ומשביתי שידורי ריאליטי אחרים? מישהו עובר את זה במקומם בכל פעם מחדש כשלכולם ברור שאין פתרון, או שהפתרון מחריד מכדי להיות מעשי או מוסרי? הן מורגלות בכך והן חייבות לתפקד. "גם בעופרת יצוקה היינו פה", אומרת השנייה, והנוכחות שלי לכמה שעות במקום שאני כבר לא שייכת אליו הולכת ומבדלת אותי מהן בחדות לא הוגנת. הן צודקות, מה יש לנו לשאול אותן על כך, ולאן בעצם יש להן ללכת?

לעומתן, מאוחר יותר, בבית אוכל אחר, אומרת לי נערה צעירה שפיקוד העורף לא סגר אותם, ולכן למרות שהיתה מעדיפה להיות בבית, היא שם, גם משום שהיא זקוקה לכסף. אבל היא לא מדברת על הפחדים שלה, רק על הנחמנים שרוקדים להם בחוץ בעת כזאת ומעצבנים אותה מאוד. מלבדם, בתחנה המרכזית מסתובבים בעיקר חיילי סדיר ומילואים, ובעלי תפקידים שאינם מהססים להתייצב לעבודתם. אני לא רואה אימה ופחד על פניהם, אבל הם יודעים שהם יוצאי דופן בשעה כזאת.

בחדר השירותים הגדול של הקניון שתי נשים צעירות עם שקיות של קניות בידיהן מחייכות אליי כשאני שואלת אותן די בהיסוס אם הן לא פוחדות. "לי יש ארבעה ילדים ולה יש שניים ונמאס לנו לשבת בבית, אז יצאנו לנשום ולהתאוורר", אומרת לי א'. השנייה, מוקפדת באיפורה, מספרת שלבעלה יש יום הולדת והיא רצתה מאוד לקנות לו עוגה ומתנה. שאלתי על הילדים, איך הם מתמודדים. "הם מטפסים על הקירות, משתגעים כבר ומשגעים אותנו, אז יצאנו לקנות להם חומרי יצירה לחנוכה כי נמאס כבר מהטלוויזיה", אומרת המבוגרת יותר. השנייה מספרת שבגלל המצב קנו לילדים שני אייפדים. הן לא יכולות לוותר על המחשב ועל הסמארטפון, כי הן חייבות את אמצעי התקשורת האלה לעצמן, אז הילדים זכו באור מן ההפקר.

אבל כשאנחנו מדברות על הפסקת האש הן נחלקות בדעתן. אחת טוענת שרק פעולה קרקעית תפתור את המצב כהלכה, והשנייה מתנגדת שתיפול שערה משערות ראשם של חיילי צה"ל, ולכן רק כתישה מתמשכת מהאוויר באה בחשבון. היא מתווכחת עם חברתה ומספרת על כך שאתמול שידרו בטלוויזיה סטטיסטיקה על כך שדווקא בזמן פעולה קרקעית היו יותר הרוגים והספק הפגיעות של צה"ל דווקא פחת. "רק מהאוויר", היא אומרת, ובטח לא הפסקת אש. "הערבים רוצים את המדינה שלנו", אומרת השנייה, ושתיהן מסכימות שאם לפני ארבע שנים היו מטפלים בזה כמו שצריך, זה לא היה מתפשט גם לבאר שבע ולשאר המקומות. "אני עובדת בתנובה והם רצו לשלוח אותי לעבוד מפתח תקווה ולשכן אותי שם עם הילדים", אומרת אחת, "אבל הטילים הגיעו גם לשם, אז לאן נלך?", היא מקשה.

אני נפרדת מהן וממשיכה לנסוע ברחבי העיר באוטובוס. תדירות השירות פחתה והנוסעים נרגנים רק בשל כך. סביר להניח שעם כל זה שהם חייבים לצאת מהבית היו רוצים לבלות כמה שפחות זמן חשופים ברחוב. יום שלישי היום והשוק של אשקלון ריק, סגור ומסוגר. במגדל, מרכז העסקים של העיר, פתוחים רק כמה קיוסקים ומסעדות. מהרחוב אני רואה שרובן ריקות לגמרי, וזה עדיין סביר כי לא רוצים לצאת לבלות. אולם מה שמפתיע אותי באמת הוא שגם בשכונות ברנע ואפרידר אין אנשים בחצרות. בשכונות אלה בתים פרטיים רבים ויש אפשרות להגיע לממ"ד במהירות סבירה, אבל אף אחד לא לוקח סיכון כזה כלל. כל הבתים סגורים, המכוניות חונות לצדם, ואין איש עומד בחלונות, ואין כמעט אנשים על הדשאים בגינות הצמודות. עיר במצור מוחלט מבפנים ומרצון. זאת עיר שאינה מוכרת לי כבר, למרות שעברתי ליד כל המקומות שבהם גרתי והתרוצצתי ולמדתי ושיחקתי ברחובות.

עירי חיה כיום למקצב סיבובי הרולטה של האנשים שאינם רוצים להניע מהלך של קביעת גבולות, והם מכפיפים מאות אלפי אנשים למרותו של קיבעון הפחדנות שלהם מפני פתרון אמיץ. לא ראיתי שם אנשים היסטריים, למרות ששמעתי מהם סיפורים על האימה שאחזה בהם בזמן שנורו הטילים מעזה. הם פוחדים מאוד, אבל הם לא מוכנים לפתרון שאינו פתרון בר קיימא. תעשו את זה כמו שצריך, עד הסוף, הם תובעים, משתתקים ומביטים לרגע באוויר, כשאני שואלת אותם מה יהיה אם יצליחו לחתום על הפסקת אש לתמיד. "הלוואי", כולם אומרים, אבל הקול שלהם נחלש וגווע לתוך אי האמון שלהם. ארבע שנים הם שם, והם יודעים יפה מאוד מי אמור לדאוג להם ולא דואג, והם כבר עייפים, ויוצאים מדי פעם להתאוורר ולנשום אוויר מחוץ לבונקר שהם קוראים לו בית.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן