[rating=2]

אחרי ההצגה, ביציאה מהאולם, אמרה אחת הצופות בתשובה לשאלה של בן זוגה אם נהנתה מההצגה: "זה היה בלאגן אחד גדול", ניסתה לתאר את התרשמותה. לא יכולתי לחשוב על משפט טוב יותר כדי לסכם שעה וחצי של ריצות, קפיצות, נפילות, צעקות, צחוקים וטקסטים שלפעמים נשמעים אמינים, לפעמים לא ולפעמים בקושי נשמעים. לא היינו בקרקס, אלא בהצגה "גירסת הבמאי" מאת נעה רבן-קנולר, שגם ביימה על-פי הסיפור השישי מתוך הספר "שלוש עשרה מקטרות" מאת איליה ארנבורג.

הוליווד, שנות העשרים, ימי הזוהר של הסרט האילם. בעל ואישה, שהם ביחד צמד בדרנים כושל, זוכים בהזדמנות של פעם בחיים – לככב בסרט הוליוודי. אבל הבעל, שכל כך רוצה לגלם סופסוף את תפקיד חייו, נכנס "יותר מדי" לדמות, מאבד אחיזה במציאות ומערב את הסרט עם החיים – עד הסוף הטראגי. לכאורה, סיפור מעניין, שיכול לגעת בכל אחד ואחת מאיתנו.

נתחיל עם הדברים הטובים: הקמת תיאטרון בדימונה הוא בעיני מעשה חלוצי יוצא דופן, ומבחינתי השחקנים ושאר היוצרים בלהקה הם חלוצים אמיתיים. והם ראויים לציון: יעקב זדה דניאל, חגית כהן מור יוסף, אופיר נהרי, יואב כורש וזוהר גורן. בהצגה שראיתי בתל-אביב (התיאטרון הגיח לכמה הצגות בתיאטרון הקאמרי) ניתן היה לזהות ניצוצות של כישרון אצל כל השחקנים ואפילו תשוקה ורעננות, שחסרות מדי פעם על הבמה הישראלית. כלומר, ההצגה לא היתה "מרדימה", אבל גם לא מעניינת במיוחד.

אז מה לא עובד? הבעיה העיקרית של "גירסת הבמאי" היא הטקסט. חומר הגלם. במילים אחרות אין ממש מחזה, אין דרמה, אלא אוסף של אפיזודות – ולכן השחקנים הולכים לאיבוד בין עשרות הסצנות המתחלפות והחוזרות על עצמן בגירסה זו או אחרת. כל קשר בין הכוונות הטובות הכתובות בתוכנייה, לבין התוצאה על הבמה (אין ממש במה, אלא פסי רכבת המונחים באמצע האולם, בין שורות הכיסאות של הקהל), הוא מקרי ביותר.

בשלב מסוים, אחרי שגמרנו להתפעל מהישיבה קרוב לשחקנים המתרוצצים לפנינו, ההצגה מתחילה לייגע. כמו גיבורי המחזה, גם הבמאית והשחקנים של "גירסת הבמאי" חיים בסרט, מאבדים כל קשר עם המציאות והולכים לאיבוד יחד עם ההצגה.

"גירסת הבמאי" צריכה לחזור לאולם החזרות – ולקבל גירסה טובה יותר.