הבחירות בעוד שלושה שבועות בדיוק, וזה זמן טוב לשאול:  למה? למה הם צריכים את זה? למה הם עושים את זה לעצמם?

את הפוליטיקאים המקצועיים אפשר להבין. זה מה שהם יודעים לעשות. יש אנשים שביום שהם נולדו, ברור שהם נועדו לזה. אופיר אקוניס, מכירים? יריב לוין? פואד. רמון. דליה איציק. אקוניסים יש בכל מפלגה. הם ממלאים פונקציה חשובה. הם חייבים להיות שם. בלעדיהם אי אפשר.

אבל קחו לדוגמה את יאיר לפיד: מה יש לבחור נאה, מצליח ועשיר לחפש בעסק המוזר הזה? מה הוא יודע על הכנסת, על הוועדות, על התקנות, על השיטה, שהוא חושב שזה מתאים לו והוא מתאים לזה?

הוא כתב בעיתון של המדינה והופיע בערוץ הטלוויזיה של המדינה ועשה פרסומות עם בשביל הבנק של המדינה והרוויח הרבה כסף וכתב ספרים ופיתח שרירים וגם הרביץ וגם חטף מכות.

אבל מה לרזומה הזה ולמנהיגות ציבורית? מה לכל זה ולשליחות ציבורית? איזה מטען הוא יביא איתו למעמדו החדש כמחוקק? כחבר ועדה? כשר?

מה הוא עשה בשבילנו עד היום בשביל שנאמין שהוא האיש, שהוא המנהיג, שהוא הנביא?

ושיהיה ברור: לפיד הוא לא האיש – לפיד הוא האישיו. לצידו הוא אסף אנשים בעלי שם, יותר או פחות, בהחלט נבחרת ראויה. אבל היא ראויה למה בדיוק? מה הקשר בין כישוריהם של האנשים ברשימה הזאת של לפיד, וגם של כמה וכמה רשימות אחרות, לבין שירות ציבורי – לא כל שכן שליחות ציבורית?

עפר שלח למשל. איש רב זכויות. משכיל אמיתי (מה שקשה להגיד על ראש מפלגתו). מומחה בספורט ובביטחון, בקולנוע ובספרות אנגלית, איש רהוט, קצין צנחנים, נכה צה"ל. איש מעולה שבמעולים.

אבל מה הוא יעשה בכנסת? בממשלה? איזה רקורד ציבורי הוא מביא איתו למשימה הבאה של חייו?

וזה לא רק לפיד וחבריו. דוגמאות כאלה אפשר למצוא בכל המפלגות. בכל הרשימות.

למה הם עושים את זה לעצמם? מה גרם להם להאמין שאם הם כותבים טור מצוין בעיתון, מגישים תוכנית בידור או אקטואליה או מגזין חדשות – הם גם מסוגלים לעשות את החדשות?

האם יאיר לפיד היה נהפך לחוקר פרטי, בן דמותו של אחד מגיבורי ספריו? האם עפר שלח היה מקבל על עצמו לאמן קבוצת כדורסל מקצוענית?

הפוליטיקה היא מקצוע. עבודה מפרכת, מתסכלת. בעיקר משעממת ועמוסה בפרטים, במספרים. בקומבינות. בתחמנות. זה לא לזכותה, אבל זה מה שהיא.

ויש כאלה שיודעים לעשות אותה; לפעמים אחרי עשרות שנים של צמיחה, התפתחות, לימוד, התנסות וצבירת ניסיון. ולפעמים יש גם הפתעות: שלי יחימוביץ למשל, ניצן הורוביץ, אורי אורבך. גם הם היו עיתונאים, אבל הם צברו קילומטראז'. הם שילמו את שכר הלימוד. והם מצליחים. האם אנחנו מאמינים שגם הדור הנוכחי של הידוענים שרצים לכנסת יהיה מוכשר כמו זה שבא לפניו? או שהוא יתאדה כמו הנבחרות של טומי לפיד ושינוי, רפול וצומת, קהלני והדרך השלישית, רפי איתן והגמלאים שלו.

הימור מושכל: לפיד, שלח, כנראה גם יעקב פרי ודומיהם, ישתעממו מהר מאוד ויאבדו עניין. ובכל מקרה, האגו והאופי שלהם לא יעמדו בזה. לאנשים האלה היתה את העמדה הכי נוחה במקומות שבהם הם היו בעשור האחרון: נשיא חברת הטכנולוגיה, יו"ר הבנק, המגיש של המדינה, בעל הטור הנחשק בעיתון של המדינה, הפרשן של המדינה. הם היו האוטוריטה. להם היתה המילה האחרונה. הם ניהלו את ההצגה שלהם וזרקו פירורים לאחרים. הסמכות היתה שלהם. הם היו אלה שסיכמו את הדיון.

ואחרי שהיו בטופ, בעוד חודשיים-שלושה הם ימצאו את עצמם מסתדרים בשלשות אצל זאב אלקין. ואצלו אין חוכמות: שלושים שניות הקפתם את אולם המליאה. ממש לא חשוב מי היית ומה הדרגה שלך; עכשיו אתה החייל שלו.

 [related-posts title="מאמרים נוספים מאת טובי פולק"]