Skip to content

מי מפחד מאלכס אנסקי

בגיל 73 השחקן אלכס אנסקי חד ובועט, ועושה זאת בהצלחה בתוכנית הרדיו שלו "פתוח בשבת" בגל"צ. בראיון ל"מגפון" אנסקי יורה לכל הכיוונים ומדבר על אביגדור ליברמן ("הוא מעורר חרדה"), נפתלי בנט ("מין פוטין כזה"), בנימין נתניהו ("יכול להיות שר הדתות"), ציפי לבני ("כשהיא מחייכת היא לא באלמנט שלה"), יונית לוי ("מרוחקת ובולעת מילים"), יעקב אילון […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
"לא הרגתי אף אחד". אנסקי. צילום: ענבל כהן-חמו

זה אותו האלכס, אבל לא בדיוק. המאזינים בשבתות לתוכנית "פתוח בשבת" בגלי צה"ל וזוכרים לטוב את תוכנית העבר שלו, "שבע אפס שבע", מבחינים שאלכס אנסקי נשאר אלכס אנסקי, רהוט ואלגנטי, אבל התוכן, הו התוכן! נראה שהוא מגיע לשידור עם מצ'טה (סכין גדולה ורחבה) בין השיניים. היכן החבאת אותה כל השנים? אני שואל אותו.

"אני מדבר בתוכנית הזאת על מה שאני רוצה. אחרי כמעט 40 שנה בגלי צה"ל, יש לי באולפן תחושה שאני נמצא בחדר פרטי משלי וממנו אני פונה אל המאזינים שאיתם אני מרגיש כמו במשפחה שנוח להיות במחיצתה, גם אם יש מצ'טה, כדבריך. איתה אני אוהב ללכת על הקצה מפני שזה משהו שנותן לי אנרגיה. אני מקווה שאין יותר מדי אנשים שנפגעים מדבריי".

יש צנזורה על הדברים שלך?

"אין צנזורה בגלי צה"ל, תחנה שאתה מקבל ממנה סך כל הדעות שאתה שומע במדינה" (לא ממש מדויק אם נסתכל על הצנזורה שהטיל מפקד גל"צ, ירון דקל, על השמעת השיר הפוליטי "עניין של הרגל" של יזהר אשדות).

נראה שבעת הזאת, ערב בחירות, אתה חוגג ב"פתוח בשבת".

"אכן, יש עכשיו במה להיאחז ועל מה לדבר. אני רק חושש מכך שהתוכנית תתקבל כצרור דברי סאטירה ושנינויות כתוצאה ממבול ההבלים היוצאים מההתקוטטויות הפוליטיות. אני רוצה למצוא את הידיים ואת הרגליים על רקע כל זה. בכך אני, הקול הצף, מייצג רבים שלא יודעים בעד מי להצביע, מהססים ולא רוצים לצאת פראיירים מהעניין. אולי הקשבה לתוכנית תעזור להם לצאת מהסבך".

בעצם, למה לך פוליטיקה עכשיו?

"כי היום אין עשייה או מחשבה בלי פוליטיקה. הכל פוליטי. אפילו כל יציאה אל הסופר היא פוליטית, כולל שאלות מדוע המחירים עלו, או שמא חסר פריט זה או אחר. אתה שולח את הילד לבית הספר, זה פוליטי. אם אתה הולך למילואים, קל וחומר שזה פוליטי. פוליטיקה איננה מילת גנאי בעיניי. היא מאפשרת את חיי הקהילה וגם עלולה להרוס אותם. הפוליטיקאים לא ישחיתו ולא יטמאו את הדבר היפה שנקרא פוליטיקה".

"יש תפקיד יותר חשוב מראש-ממשלה – להיות משכין השלום, שיסדיר את חיינו באיזור". צילום: ענבל כהן-חמו

אם כבר פוליטיקה, השבת דיברת בתוכנית על ה"קיסר נתניהו"  וככל שמנית את מעלותיו, כביכול, גם הבאת את מגרעותיו, בלי הנחות.

"מניתי בתוכנית רק את המעלות של ראש הממשלה בנימין נתניהו, בעוד שהמגרעות שלו עלו במחשבתך תוך כדי הקשבה לדברים. כוונתי הייתה לשבח אותו עד כדי כך שאתה כבר תדע מה לחשוב מבלי לחשוד שאני עושה עליך מניפולציות. הרי אין חולק שהוא אדם ברוך כשרונות, שיכול למלא כל תפקיד בממשלה, אפילו שר הדתות ואפילו הצליח להקים 21 פעם את הסנט האמריקני,  שירקע לו ברגליים וימחא לו כפיים.

"אחד הטוקבקיסטים שהגיבו על התוכנית כתב שעשיתי כמעשה אנטוניוס. כשהוא רצה להפוך את הקערה על פיה, הוא שיבח את רוצחיו של יוליוס קיסר, תיאר אותם כאנשים מאוד נחמדים, רק שהם רצחו אדם שהם לא היו צריכים לרצוח אותו. שקספיר היה גאון גדול וממנו למדנו איך אפשר להטביע אדם בדבש. אני לא הרגתי אף אחד, מה גם שאיש לא יסיט את נתניהו מכסאו, כי אין לו יריב שיתקרב למעמדו הנוכחי. ואז מה? – תשאל".

אני שואל.

"הכל טוב ויפה לגבי נתניהו, אמרתי בתוכנית והזכרתי שיש תפקיד יותר חשוב מראש-ממשלה – להיות משכין השלום שיסדיר את חיינו באיזור הזה. בכך נתניהו עוד לא מימש את עצמו. אם ישכין שלום, ירשום את השורה שלו בהיסטוריה של העם היהודי. כשיחזור מהסכם השלום, שרה תחכה לו בפתח עם זר פרחים ביד, תיתן לו נשיקה על הלחי ותלחש לאוזנו – 'ברוך עושה השלום שלי, בוא לארוחת ערב'."

מותר להפתיע ולגלות שאתה סוגר מעגל.

"סוגר מעגל עם מי?"

אזכיר לך. שנה לאחר בחירות 77', שבהן הועסקת על-ידי מטה ההסברה של הליכוד ובעקבות זאת פרסמת בהוצאת "זמורה" את הספר "מכירת הליכוד". כאן המכירה לא הייתה במובן של ביזנס, גם לא במובן של בגידה, אלא במובן האמריקני של קידום מועמד או מפלגה.

"'מכירת הליכוד' היה ספר שפרסמתי בעקבות בחירות המהפך. התפקיד שלי שם היה טכני מקצועי, אבל עד מהרה מצאתי עצמי עם מעורבות מוחלטת בעניינים. להלכה, כמי שלמד טלוויזיה, בסך הכל שימשתי שם כפלור-מנג'ר, מנהל האולפן שבו צולמו שידורי התעמולה של הליכוד והיה עלי לדאוג שאלה שהופיעו בשידורים ייצאו במיטבם.

"תוך שעות ספורות התברר לי שהעבודה בכלל לא טכנית. מצאתי את עצמי יושב בישיבות מבוקר עד ערב, מעורב בשיפוטים ערכיים של מה נכון לומר ומה לא נכון לומר ומי יכול להופיע על המסך ומי אסור להעלות אותו על המסך מכיוון שהוא לא אלקטורלי. תוך כדי זה אספתי כל פתק ורשמתי לעצמי כל מה שהלך שם, כולל כל ויכוח וכל התפרצות, כל דמעה וכל הפיכת שולחן.

"האמת היא שלא התכוונתי לכתוב ספר, אבל הייתה לי הרגשה שאני שותף למשהו חד-פעמי, ממש שמעתי את משק כנפי ההיסטוריה. עוד מעט המערך ייפול לראשונה מאז קום המדינה ויהיו חילופי שלטון. הבנתי שאם בגין הולך להיות ראש-ממשלה, זה אירוע היסטורי שכדאי לתעד אותו".

"אני אוהב ללכת על הקצה מפני שזה משהו שנותן לי אנרגיה". צילום: ענבל כהן-חמו

פנו אליך כי הזדהית כאיש ליכוד?

"לא, ממש לא הייתי איש ליכוד. באתי מהבית עם השקפות ליברליות-סוציאליסטיות, חדור אימה מפני שלטון-יחיד עם התלהמות ואלימות. וזה לא היה במטה ההסברה".

איך בגין היה שם?

"בגין היה דמות נדירה. איש מאיתנו לא רצה לעשות משהו שלא יתאים לנימוסיו ויבייש אותו; משהו שיגרום לו להעיר לך הערה שלא תוכל לחיות איתה. מצד שני, ראיתי את הכושר המניפולטיבי והשחקני שלו כאשר הוא נאם, עם ערמומיותו האינסופית, שדרכה הפך ציבור גדול למקהלה שתיגרף לכיוון שלו.

"אני עמדתי בינו לבין המצלמה שצילמה אותו. מקרוב הבחנתי שהוא היה חולה מאוד בלבו, אם כי מצבו השתפר כשנבחר. איך עייזר ויצמן היה אומר?  הפומפה לא עובדת. מצבו היה נקודת התורפה של מערכת הבחירות דאז של הליכוד. במשך זמן לא ראו ולא שמעו את מספר 1. הרופאים אמרו – 'אם תריצו אותו, הוא לא ישרוד!'

"מערכת הבחירות נפתחה ב-77' בלי הראש, אלא על-ידי מס' 2, עייזר. והיום, אם זה היה קורה לנתניהו, האם ליברמן היה מופיע במקומו?  הרי אז הליכוד היה יורד לעשרה מנדטים. בסופו של דבר, היה צורך להביא את בגין לאולפן ולצלם אותו. שום טריק לא היה יכול להוות תחליף לכך. עייזר היה בא ויוצא אצלו. כשנשאל עליו היה מתלוצץ כדרכו ואומר עליו – 'שחיף מרע'.

"כשהתקרב מועד הגשת התשדירים לוועדת הבחירות המרכזית, אמר בגין 'נו, חברים, גם לי יש דבר-מה לומר. לא יכולנו לומר לו שהוא נראה איום. אז הביאו אותו לאולפן ובמשך שלוש שעות התעללו באיש הזה. על רקע החום מהפנסים הוא נראה כמי שיצנח ברגע שיסיים לדבר. הוא היה כל כך עייף שאי אפשר היה לאפר אותו נכון. הייתה תחושה של דיכאון באולפן, שלא חזתה את הניצחון בבחירות".

מה בגין אמר לך?

"הוא היה אומר לי – 'איש צעיר, אעשה כדבריך, רק התאזר בסבלנות אלי. בגילי – והוא היה אז בן 64, צעיר ממני היום – קשה לי לשנות מהרגליי'. הייתי צריך להעיר לו שהמיקרופון קולט אותו גם כשהוא לא מתבונן בו. הוא היה רגיל לדבר לאנשים וקשה היה לו לתפוס שהוא מדבר אל עדשה של מצלמה. בגין לא ויתר. 'שים נא מישהו מולי שאליו אדבר', ביקש. מדי פעם היה שולף פתק מהכיס מבלי לתת לנו התראה מראש וקורא ממנו. כשהסברנו לו שזה לא הולך ככה, הוא אמר – 'בעיניי זה יפה מאוד'. כשלעייזר ולז'ורבין, מנהל פרסום 'דחף', כבר לא היה כוח לזה, הם הטילו את הפרוייקט עלי. 'דיבורך רך וסובלני ואציית לך', אמר לי בגין.

"כשעמדתי לידו, הרגשתי שאני ליד דמות הרואית. הוא היה מלטף לי את היד בין טייק וטייק ואגב כך מעיר – 'אמרו לי שבורכתי בידיים נאות. אז אנא בטובך צלמו את ידיי'. באותו רגע הסתכלתי עליהן. בגין לא היה איש גבוה, אבל אצבעותיו היו ארוכות, מעוצבות וחוורות. ניגשתי ליוסי, הבמאי, ורמזתי לו שייקח את זה בחשבון. ואכן, כשבגין חכך את ידיו זו בזו, זה נראה בשידור אמין ואפילו אסתטי".

אז בגין זכה בבחירות 77' בזכות ידיו.

"ממש לא. בגין זכה בבחירות דאז בראש ובראשונה בזכות האכזבה הגדולה מהיריבים שלו מהמערך  ובזכות זה שהוא הצליח להשיל מעליו ומעל הליכוד את הדימוי של מחרחרי מלחמה".

יודעים למכור אצלנו מועמדים בבחירות?

"ב-77' היינו ילדים בעניין הזה. לא היה לנו מושג כמה זמן יכולים אנשים לתלות את עיניהם בפרצופו של מועמד ולהקשיב למה שהוא אומר. זה לא הלך קל עם כל אחד. יצחק שמיר היה אז איש מהלך אימים מבחינה טלוויזיונית. הוא סירב להתאפר. והאיש החשדן הזה הייתה סביבו הילה ושמועות של מי שהוציא לפועל חיסולים בתקופת המחתרת. בנוסף לכך אני זוכר אותו כאיש די קודר, בוודאי לא מתבדח.

"זאת הייתה בעיה גדולה מאוד להעלות אדם כזה לטלוויזיה, מה גם שהוא לא היה מוכן לקרוא טקסטים שנכתבו לו. שמיר לא ידע שפוליטיקאי בעת בחירות הוא בובה שעושה מה שהיועצים שלו אומרים לעשות. איתו היה הכי קשה ובשבילו זה היה הכי קשה. הגענו לרגע שבו הוא אמר – 'תעזבו אותי, אני מבוגר מדי מכדי להיות שחקן".

איך זה נגמר?

"שולמית, אשתו, התערבה ולה הוא נשמע. חוץ מזה שכנענו אותו שאם לא יאפשר לאפר אותו, הוא ייראה לא מגולח וזקן מגילו. אגב, היה עם שמיר עוד משהו. הוא רצה להגיד ש'ישראל לא תחזור עוד לגבולות אושוויץ' והנסיונות להניא אותו מכך לא צלחו. הטילו עלי להסביר לו שאמירה כזאת לא יכולה להיות מוגשת בתשדיר בחירות והיא תשתלט על דבריו וזה מה שיזכרו ממנו. גם כאן גייסנו את שולמית כדי שתוריד אותו מהעץ".

ועייזר?

"הוא הביא לאולפן את כל הקסם האישי והכריזמה שלו. אבל גם כשהתיישב מול המצלמות, קשה היה לו להתאפק מלומר משפטים כמו 'חבר'ה, תפסיקו עם השטויות!' היה עלינו להזכיר לו שכאשר הוא בשידור, הוא לא בחבר'ה".

"מיכל זו הפתעה גדולה. עם ה'מאסטר שף' ראו אותה על כל האוטובוסים. צילום: ענבל כהן-חמו

ובמעבר חד לבחירות 2013.

"לא כל מי שרץ בהן הוא דמות טלוויזיונית. שלי יחימוביץ' גם אם שידרה בערוץ 2, הרדיו היה ונשאר האלמנט שבו היא מצטיינת, כמו גם ההופעה בפני קהל. הטלוויזיה, לעומת זאת, לא עושה עמה חסד רב. בשום פנים ואופן לא הייתי נותן לה להופיע בלי איפור.

"בהשוואה לשלי, יאיר לפיד שוחה במדיום של הטלוויזיה כמו דג במים ומבחינה זו הוא אמריקני מאוד. אם אביו רכש את זה, הוא נולד לתוך זה.

"הבעיה של ציפי לבני היא שהחיוך שלה לא נראה טבעי. כאשר היא מחייכת, רואים שהיא לא באלמנט שלה והרשימה שלה לכנסת לא בדיוק לפי מה שדיברה כל הזמן. יש משהו לא פתור בנוגע אליה.

"ונפתלי בנט? – רואים עליו שהוא בא מההייטק. האיש הזה, שלא פוחד מטכנולוגיה וממצלמות, הוא פוטוגני ועובר מסך גם אם הוא נראה מין פוטין כזה. הטלוויזיה היא אלמנט טוב בשבילו. ככל שהוא ירבה להופיע על המסך, כן אנשים ינהו אחריו.

"לשאול מופז, לעומת זאת, לא הייתי מציע לרוץ לטלוויזיה. היא לא בדיוק עושה לו טוב. מופז ואחרים כאן יכולים ללמוד מברק אובמה שהוא המורה המושלם איך להופיע בטלוויזיה.

"כשאריה דרעי מופיע על המסך, רואים שיש לו יותר מאלוהים. זה אומר הכל".

"אביגדור ליברמן בכל מקרה לעולם לא יהיה מס' 1 במדינת ישראל ויש לי הרגשה שביבי יודע את זה. כאשר הוא מופיע בטלוויזיה, הוא לא מסוגל למחוק את הדימוי שיש לגביו אצל הצופים. גם אם הוא נשמע רך וידידותי, כששמים לב לתוכן דבריו, נתקפים בחרדה שהוא מעורר".

אנסקי, 73, שיודע להיות בעצרות שהוא מנחה ייצוגי וממלכתי, בניגוד לנימת דבריו ב"פתוח בשבת", מתגלה בראיון כאיש-שיחה מרתק, המנתר בקלילות מנושא לנושא. כך הוא נזכר בגעגועים בהיסטוריון מיכאל הרסגור, שותפו במשך שנות דור לתוכנית "שעה היסטורית", איש עתיר ידע, ש"מחק את הדיסטנס בינינו", ב"תוכנית שאף אחד לא התערב בתכניה". אנסקי מספר על הפרופסור קצר הרואי כיצד היה קורא מהמחשב בזכוכית מגדלת ואיך נאסר עליו, בתחנה הצבאית, להביא לאולפן מטעמים ומעדנים לא כשרים.

איך הגעת מהתוכנית הרצינית עם הרסגור לסדרת "חצויה" בטלוויזיה ולתוכנית "היפה והחנון"? הרגשת נוח מול הבורים שם?

"הכל בא מהצעות של סוכנת השחקנים שלי. ב'היפה והחנון' אימצתי את גישתו של הרסגור לא להסתכל מלמעלה על אנשים דלי ידע. שם השתכנעתי שארץ ישראל באמת השתנתה. הרגשתי כאילו שאני מסתובב באיזו שכונה לא מוכרת לי בריו דה ז'נרו".

כמי שלמד טלוויזיה בניו-יורק וגם הופיע על המרקע, התחום הזה מהווה לגביך אכזבה?

"בגדול נשארתי ברדיו ולא נתקעתי בו. הרדיו הוא הרבה יותר אינטימי. למען האמת, זהו כלי תקשורת שמזמן היה צריך למות מול כל הטכנולוגיות החדשות. אז לא ככה. לאחר תקופת השיא שהייתה לו בעקבות המצאתו, הוא גוסס כל הזמן ולא מפסיק לפרוח עם כשרונות שאינם נשפטים לפי המראה שלהם.

"אתמול, למשל, הסתכלתי על יונית לוי. אמנם יש לה יופי הוליוודי, אבל עם הזמן נוצר מעין מסך בינה לבין הצופים. היא בולעת את המילים ועוברת ממשפט למשפט בדרך שאני לא מבין אותה, כשכל הזמן היא חוזרת על אותן הבעות. יונית עד כדי כך מרוחקת מהצופים בה שהיא נהפכת ללימבו כזה. יש לקוות שבסופו של דבר השידור לא ימאיס את עצמו עליה. לעומתה, הבחורה בערוץ 10 (כך הוא קורא לתמר איש-שלום) מביאה איזשהו סוג של חביבות מהולה במעורבות. רואים שהיא מודעת לכך שיש אנשים מעבר לזכוכית".

וחברתו של השר?

"עושה רושם שגאולה אבן עוברת אותו תהליך שעוברת יונית לוי. היא דוחסת יותר מדי מילים ואם היא מרבה למצמץ בעיניים, זה בגלל שהמשפטים לא יוצאים לה כפי שהייתה רוצה שיצאו. יש בשידור שלה משהו חכם ודעתני בצורה בלתי רגילה, אבל מרוחק לגמרי".

ובאשר לאחרים?

"מיקי חיימוביץ' אמינה עד כדי כך שניתן לשמוע גם בשורות רעות. דליה מזור היא דוריס דיי שלנו. יעקב אילון הוא מספר 1. אני סומך עליו, מה גם שהמשפחות שלנו מכירות עוד מבולגריה. בעיניי הוא עיתונאי ללא פניות עם כישרון הגשה מיוחד במינו. עם גיא זוהר יש לי בעיה. אישיותו משתלטת על החומר שהוא מגיש. הכל נראה כאילו שהוא המציא אותו. ודני קושמרו? – הוא יגיע לשיאו בעוד עשר שנים. הוא צריך להיות מבוגר יותר כדי לשכנע".

בתור צופה אתה מבסוט מהטלוויזיה של היום?

"לא! מרוב הצחוקים בה אני עובר מערוץ לערוץ ולא יכול להישאר בשום ערוץ. לא רק הצחוקים מפריעים לי. גם הרדידות וההבלות. לפי דעתי, התוכנית הטובה ביותר בטלוויזיה הישראלית כיום משודרת בערוץ הראשון והיא 'שישים דקות' של סי.בי.אס".

ב'היפה והחנון' אימצתי את גישתו של הרסגור לא להסתכל מלמעלה על אנשים דלי ידע". צילום: ענבל כהן-חמו

לעתים נדמה שאנסקי מסוגל לדבר על כל דבר, אבל אין לשכוח שהוא בראש ובראשונה שחקן, בנם היחיד של גיזלה ואליעזר אנסקי, שחקנית ובמאי תיאטרון, שבהיותו בן שלוש עלו עמו מבולגריה. הוא היה ילד פלא בתיאטרון, פרש מהבמה, חזר לבמה, נצמד למיקרופון ובראשית שנות ה-90 חזר לשחק, בתום פסק זמן של 18 שנים.

כעת הוא שחקן חופשי לאחר שבע שנים בהבימה, התיאטרון הנמצא במרחק צעדים מביתו. "מעכשיו אעשה רק תפקידים שאני באמת רוצה לעשות אותם, לא חשוב היכן", מבטיח אנסקי. "נראה לי שהתיאטרון יהיה הרבה פחות המוני ויותר אינטימי, עם מעבר לאולמות קטנים כמו בקולנוע. אני אבוא לקהל שלי הביתה. אם יזמינו ממני הצגה, אני אכין במה קטנה בפינת הסלון, או על הדשא ואציג אפילו בפני זוג. לא אגבה מהם יותר מדי כסף. אני לא שרית חדד. כבר התנסיתי בכך, גם אצל אהוד ברק באקירוב וזה הלך יופי. את 'נבלות' של יורם קניוק הוזמנתי להציג אצלו".

לאנסקי אין בעיה להציג בבתים, אבל באוויר מהדהדת הפרידה של הבימה ממנו הקיץ, בתום חוזהו. הוא מתייחס לנושא הכאוב במידה מסוימת של ציניות: "בגלל החובות הכבדים של התיאטרון הזה, הם היו צריכים להציג תוכנית-הבראה. כן, ברגע הזה אתה מדבר עם תוכנית ההבראה של הבימה. אולי אחזור לשחק שם, אבל ככל שהחומר, קרי הבניין, גדל, כן התוכן בתיאטרון הזה התכווץ. אז אני מכין תוכן משלי ומבשל הצגת-יחיד חדשה".

הוריו לימדו אותו להתייחס אל התיאטרון כאל מקדש והוא זה מכבר התפכח מכך. "מ-60, אפילו 70 אחוז מההצגות שאני צופה בהן, אני יוצא מאוכזב ועם תחושה סתמית", מלין אנסקי. "תוך כדי כך אני מדמיין איך מגיעים משיקולים לא אמנותיים להעלאת הצגות אלה".

אנסקי שחקן, שדר, מנחה, מנחה, קריין פרסומות ומלמד עיתונות ומשחק. "צריך לפזר את ההשקעות", הוא מעיר. בין השאר הוא מלמד פוליטיקאים ואנשי-ציבור אחרים איך להופיע, אבל את זהותם בל יסגיר. "כאן צריך לשמור על סודיות", אנסקי מעיר.

הוא למעלה מ-60 שנה עלי במות ומול הזרקורים, אבל כעת, כשהוא עובר ברחוב, מצביעים עליו כעל אבא-של-מיכל. כשמזכירים לו את מיכל אנסקי, המאסטרשפית הפופולרית, בתו משרי אנסקי, מי שהייתה רעייתו השנייה, צץ האב הגאה שבו. "מיכל זו הפתעה גדולה", הוא מצהיר. "היום היא צנטריפוגה. עוד לא התאוששתי מזה שהיא עברה קורס קצינות והיא כבר הפכה אותי לסבא ועכשיו עם ה'מאסטר שף' ראו אותה על כל האוטובוסים בארץ. אפילו ספר בישול חדש היא הוציאה בימים אלה".

כלומר?

"במילה אחת – נחת"

אנסקי צלח את גיל 70 מבלי שהדבר ייתן בו את אותותיו, אבל לפני כשנתיים הפחיד כהוגן את חסידיו כשהתמוטט תוך כדי הצגת "אלוף הבונים" מאת איבסן. "שיחקתי את הרופא שבא לטפל בעודד תאומי. תוך כדי שיחה בינינו נתקפתי בסחרחורת וריצדו לי עיגולים מול העיניים. המילים ברחו לי וצנחתי על הבמה. עד עכשיו לא מבינים מה קרה. תוך 20 דקות כבר הייתי באיכילוב. הושארתי שם ללילה ולמחרת קיבלתי מתנה, כשכוונתי לאגף אחר של בית החולים, שם מיכל ילדה את נכדתי, דניאלה. מיכל לא הבינה מה פתאום אבא שלה בא אליה בפיג'מה".

אחרי כמה חזרת להצגה?

"יומיים".

והמסקנה מהסיפור?

"שגם רופאים הם בני-אדם ואפילו מתעלפים".

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן