כשש מאות אלף מצביעים הלכו אחרי יאיר לפיד. האיש שעד לפני שנה היה מגיש מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2 "אולפן שישי", כותב הטורים, מגיש תכניות הבידור והאירוח. לפיד הוא נציג ההגמוניה והוא מזדהה עם מוחמד עלי. הוא החבר הטוב של עינת שרוף. הוא האינטלקטואל בעל היכולות המנטאליות המרשימות. הוא גבר שרירי וחזק. לרגעים הוא מטרוסקסואל אנין טעם, אך גם הגבר שאוהב בירה (או יין?): קבלו את יאיר לפיד.

יאיר לפיד מלך

ישראל 2013 עדיין סוגדת לבן המעמד העליון השמרני. לפיד מזכיר במידה רבה את נתניהו. גם באותה תכונה המכונה 'כריזמה' וגם בשושלת המכובדת. כמו נתניהו, הוא בן אצולה. כבנו של העיתונאי/ פוליטיקאי יוסף (טומי) לפיד וכבנה של הסופרת שולמית לפיד, נולד יאיר לתוך משפחה מההגמוניה הישראלית. הוא חלק אינטגרלי מההגמוניה הגברית, הלבנה. מצד שני, הוא עבד קשה על התדמית שהביאה אותו בבחירות האחרונות למקום השני בפוליטיקה הישראלית.

"יאיר לפיד שרירי ואצילי ואין לו אף תיק פלילי" נכתב לפני כשנה בפרומו לתכנית ההומור והסאטירה 'מצב האומה' בערוץ 2. כותבי הסאטירה אף הכתירו אותו "יאיר לפיד מלך". עוד לפני שבע שנים הימרו בגלובס כי יאיר לפיד יהיה ראש הממשלה.

לפיד הוא לא לגמרי מה שנקרא self made man כי הוא נולד לתוך השמנת, אבל אפשר להצדיע לו על המודעות העצמית הגבוהה ועל עיצוב הדמות של "יאיר לפיד המנהיג" בנחישות וב… עד כדי כך שאנו לפעמים עלולים לשאול את עצמנו אם הוא מתוכנת או אמתי?

לפיד, כנראה, גם הבין איפה כדאי להשקיע. הוא הבין היטב את מה שרובנו לא יודעים. למשל, שאנחנו לא ממש מקשיבים למה שהאישיות העומדת בפנינו אומרת. מחקרים בענף התרבות מגלים נתון מדהים: למסר של המנהיג או כוכב הטלוויזיה יש השפעה של פחות מאחוז אחד עלינו. אנחנו מושפעים בעיקר משפת הגוף שלו ואם יש מישהו שהוא וירטואוז בתחום הזה, אז אנא קבלו במחיאות כפיים את יאיר לפיד. אגב, זוהי עוד נקודת דמיון בינו לבין ראש הממשלה נתניהו. על פי המחקרים, כוכב טלוויזיה או אישיות פוליטית משפיע על הציבור בעיקר באמצעות התרשמות חושית. הקשר שלנו עם הפוליטיקאי, במקרה הזה, נוצר בעיקר דרך התרשמותנו מהבעות הפנים שלו: כך מגלה המדע הקוגניטיבי. בעידן הקואצ'ינג, ניתן לחשוד שמנהיגים, למעשה, מגלמים תפקיד בהצגה, המותאמת לטעם הקהל, אלא שהקהל לא תמיד קונה 'משחק' ומזהה אותו למרחוק. ליאיר לפיד מאמינים.

יאיר לפיד ידע את כל זה כבר מזמן. נראה כי מאז שהוא זוכר את עצמו, הוא העסיק יועצים ועוזרים. עוד לפני כעשרים שנה, כשהנחה את תכנית הבידור של ערב שבת בערוץ הראשון, ללא מתחרים, הוא כבר העסיק סוכן: תופעה שלא רווחה בברנז'ה העיתונאית של אותה תקופה. הדבר אולי מרמז כי לפיד אמנם בנה את עצמו, לבנה אחר לבנה.

 בהתבוננות במחוות הגוף שלו, מתעוררת לפעמים תחושה 'מכאנית' של תנועות הידיים. האם אלה תכונות נלמדות או שהן הפכו כבר לטבע שני שלו? התכונות הנדרשות ממנהיג כריזמטי מגולמות כולן בלפיד, ושוב, אם נחזור למחקרים בתחום נגלה שמנהיג כזה  'מאולף' להקפיד לשמור על קשר עין עם קהלו, להפגין, ווקאלית, שטף דיבור ולעשות שימוש בהבעות פנים, וכן להתעסק בתנועתיות ובמחוות גופניות. שורת מחקרים מאוששים את השימוש שעושים מנהיגים כריזמטיים בשפת גוף, כמו למשל מעבר מישיבה על קצה הדלפק להילוך בפני הקהל, הישענות קדימה תוך שמירה על קשר עין עם המשתתפים ושימוש בהבעות פנים ערניות ומלאות חיות. המחקרים מלמדים שמנהיגים שעשו שימוש בטכניקות אלו דורגו ברמת כריזמה גבוהה משל עמיתיהם ששמרו על טון דיבור והבעת פנים ניטראלית לאורך כל המפגש עם קהלם.

 הסתכלות על לפיד בתחנות שונות של חייו ושל הקריירה שלו עשויה לתעתע: פעם הוא הסחבק הנחמד והעממי ורגע לאחר מכן הוא הופך לפוסטר רשמי ומהוקצע. בהשוואה בין לפיד מגיש החדשות לבין לפיד הפוליטיקאי, אפשר לראות את המטמורפוזה שהוא עבר ממגיש הטפלון המדויק והמעוצב שלא מביע רגשות, למנהיג הכוחני שמתהלך עם ז'קט פתוח, שם עניבות בצבעים עזים ובוהקים ולפעמים אפילו מרשה לעצמו להשאיר זיפים על הפרצוף. אולי הטיית הפנים, החיוך של הצ'ארמר בסוף מהדורת אולפן שישי שודרגו אצל הפוליטיקאי לפיד שטבעת הנישואין הבולטת על האצבע כסמל למשפחתיות והפגנת הגבריות הנחרצת והמנהיגות המאחדת את כולם תחת כנפיה משמשים בתפקיד מפתח. הוא יודע שהכי חשוב זה לאמץ מחוות, תנועות גוף, יציבה, הבעות פנים, העפות מבט וכמובן משחק עם חוש השמיעה של הקהל על ידי אימוץ ריתמוס וקצב דיבור, שינויים בעוצמת הקול, משחק עם המנעד המוסיקלי של הדיבור, הטון וההפסקות בדיבור.

 אותו מחקר שנתן פחות מאחוז להשפעת המסר של הדובר, ייחס להבעות הפנים שלו למעלה מחמשים אחוז מההשפעה על הציבור. טון הדיבור שלו השפיע בכמעט ארבעים אחוז.

יאיר לפיד גבר

  בראיון שהעניק לפיד ב-17 בינואר 2012 לעופר שלח (היום חברו ב "יש עתיד") בתכנית 'הינשופים' בערוץ 8, לאחר שהכריז על המעבר שלו לפוליטיקה, הוא אמר שהאיש הנערץ עליו הוא מוחמד עלי. דווקא המתאגרף השחור, שמדברי לפיד בטור שלו בידיעות אחרונות הוא "האייקון של הדפוקים, של המסכנים, של אלה שאפילו אימא שלהם התייאשה מהם". מה ללפיד ולדפוקים המסכנים? נכון, שום דבר. נאדה. אבל מה שלפיד לא אומר זה שעלי הוא בעיקר סמל של גבר גבר. וכך הוא כתב על עצמו בטוויטר שלו ב-21 במאי 2009: "עליתי שני קילו. הרוב שרירים". קשה להתעלם מהתמונה המשוכפלת בנדיבות המוצגת על דף הטוויטר שלו: תמונה של 'ילד יפה' שחור תלתלים ונבון, עם חיוך סכריני-שרמנטי: תלוי בעיני המתבונן/נת).

נראה כי ההכנות שלו להתמודדות הזו כללו גם שעור בגבריות אה-לה-מאה 21. והוא ניצח במאבק מול שלוש נשים, מנהיגות מפלגות שאיימו על הבכורה שלו:

מה זה גבריות? אנשים קושרים גבריות עם אישיות, עמדה, אחריות, ביטחון ואסרטיביות. "גבריות" נתפסת כיושרה אישית,  יציבת גוף מרשימה,  כריזמה,  וגם:  state of mind: כמו שאמר משתתף במחקר דעת קהל אמריקני: "אתה יכול להיות הברנש הכי קטן בעולם, ועדיין תהייה בן-זונה גברי". ועוד תכונות "גבריות": נוכחות, אכפתיות. תחושת ערך עצמי,  רצון חזק, אחד שעומד על שלו, מוכנות לקחת פיקוד, הסתכלות בעיניו של בן השיח, ועוד תכונות נפלאות כמו להיות מישהו שבטוח בעצמו ובכוחו ומרוצה מעצמו, רגוע, שליו, cool, ועומד בלחצים. עכשיו אני יכולה להבין למה מרב מיכאלי פונה אל גברים בלשון נקבה.

ועדיין, אחרי כל ההגדרות המנומקות הללו,  יש מי שכורכים גבריות עם מבנה גוף שרירי, חזה רחב, גב חזק, ולסת חשוקה.

ללפיד יש הכול: בד בבד עם הגב הרחב והלסת החשוקה, גילינו את היציבה הלא רופסת,  את הכרת הערך העצמי שמתבטאת בסגנון הפנייה שלו אל מרואיינים, אל עמיתיו בפאנל, אל הצופים בבית ואל הקהל בכינוסים הפוליטיים שלו: נימה וסגנון שמשדרים איפוק ושליטה. הוא לא התפרץ בדמעות, לא איבד את העשתונות, לא התיילד, וניהל את הדיון ביד רמה. הוא הפגין בטחון עצמי ומבטו משדר, תדיר, שביעות רצון עצמית. והוא לא דורך לאף אחד על היבלות. מה שנקרא: מיינסטרים. לפיד אפילו הצליח לדלג על המשוכה של תדמית המדיה העלולה להיתפס כאידיאל פיזי שלוקה בשורת מגרעות שכן הוא מזויף,  פנטזיונרי, בלתי מושג, מושלם מדי ו'עשוי' מדי. עובדה, המצביעים האמינו לו.

למרות שהוא מקפיד, תמיד, על שמירת הגבול בינו לבין הקהל, אוהבים אותו. יש לו גם שונאים מושבעים. למשל העיתונאי רון מיברג שכתב אודותיו כמה מאמרים קשים בהם הוא מכנה אותו "יהיר לפיד". אגב, עוד בשנת 2005 לא פסל מיברג על הסף את הרעיון שלפיד יהיה ראש ממשלה.

גבר בקונפליקט

אבל אלה לא מפריעים ללפיד להמשיך ולטפס, כל הדרך לאהבת ההמונים. ללפיד יש נכס נדיר שקוראים לו שארם גברי: מצד אחד, הוא מציית בצורה מרשימה לנורמות החברתיות באמצעות שפת גוף מדויקת וקונפורמיסטית, ומצד אחר מצליח להציג פרצוף של חיבוטי נפש שרק מגבירים את האטרקטיביות שלו ואת היכולת להזדהות אתו. אחת התהיות, שגם הוא עצמו העלה בנאומו הפוליטי הראשון, היא 'למה פוליטיקה' והרי היה לו הכול.

נדמה שהתשובה נמצאת בתוך אותה היברידיות ששמה לפיד, או ליתר דיוק : גבר ישראלי אינטליגנט ומצליח בן זמננו שמגלם את הדילמה שמלווה את הגברים של העת החדשה סביב גבריותם:  הגברים שרויים בקונפליקט. מחקר משנת 2010 מצביע, למעשה, על ההיברידיות של הגבר בן זמננו הצריך לתמרן את עצמו בין הגבריות במובן הקלאסי של המלה, לבין דמות הגבר בעל הכישורים המנטאליים הגבוהים או הגבר כפי שהוא מופיע בתדמיות מדיה או המטרוסקסואל בעל האינטליגנציה הרגשית, המתחבר גם לצד ה'נשי' שלו ומייחס חשיבות גלויה לערכים של אסתטיקה ויופי. תכונות שלפיד מגלם בתוכו בשלמות.

 במובן מסוים, ניתן להשוות את הליכתו של לפיד לפוליטיקה לטיפוח הגוף השרירי. יש בה מן האמירה: תראו למי יש יותר גדול. יש בה מן הכוחנות ומן ההזדהות המוחלטת עם התפיסה השמרנית של הגבריות. יחד עם המטרוסקסואל, יציר תדמית המדיה, המבקש למשוך נשים, מגלם בדמותו לפיד מענה לציפיות הציבור, ההמונים המצביעים. כך, הוא מדגים כיצד רקח מעצמו מין מתכון שיש בו מהכול: שיש בו כדי לרצות את כולם, ובה בעת, או בעיקר, את עצמו. בסיקור הבחירות בחו"ל כינו אותו "אחד הגברים הסקסיים בישראל".

גבר לכל טעם. שילוב מנצח

מה תגידו: מצד אחד, יש אצלו מנגנון מובנה של היבדלות אליטיסטית הבאה לביטוי בדיבורו המאופק, בניסיון לא להתלהם ולא לצעוק בניגוד ל'המונים', בשמירת ריחוק פיזי ואף, אולי, בחיוך הנונשלאנטי- שרמנטי שאימץ שעה שהוא מביט לעבר עינית המצלמה. הוא לא 'המוני' ולא 'וולגרי' ותכונות אלו, כאחרות, מסמנות אותו כבן האליטה.

מצד שני, אפשר לזהות בו איש שנהנה מהשיטה הקפיטליסטית. בטלוויזיה או בעיתון, הוא התאים את עצמו לדרישות הבעלים, בבחירות, נתפרה חליפתו לפי דרישות המצביעים.  הוא היה גם מספיק חכם לא לפגוע במתחריו ולא לעורר אותם נגדו: מה שבדיעבד התברר כגישה מנצחת. בה בשעה שבנט, יחימוביץ' ולבני הכניסו את עצמם לעין הסערה, בילה לפיד בעוד מפגשים בהם טרח בעיקר להקסים את כל שומעיו ובוודאי את שומעותיו.

לפיד השכיל תמיד להתאים את עצמו לקונטקסט – ועכשיו הוא בקונטקסט הפוליטי, שבו הוא צריך להפגין כוח ונחישות. אז הוא עושה את זה. ולפי כל הסימנים, אין לו כוונה לוותר.

מבולבלים? גם אנחנו.

*                       *                              *                                 *                                *

מן הראוי להוסיף כי ללפיד מגיע קרדיט על הצלחתו הגדולה בבחירות ועל התנהלותו עד כה. הוא עשוי להביא לממשלה משב רוח מרענן של תרבות שלטונית חדשה. הדרך שבה הוא סלל את דרכו לצמרת מרשימה. חייו הפוליטיים מתחילים עכשיו: אז שיצליח.