מו"ל הארץ, עמוס שוקן, שוב טלטל את העיתונות הישראלית. שוב החליט ללכת בניגוד לנורמה המקובלת ונגד הזרם. הרבה קרדיט מגיע לו על ההעזה. על האומץ. יש הרבה דברים לא נחמדים להגיד על מו"ל הארץ, וטענותיי נגדו מתועדות, אבל מאז שהוא הבוס, הוא מעז לעשות דברים שאחרים אפילו לא שוקלים. מ"חדשות" שהושק במקביל להשמדת ערך העבודה העיתונאית המאוגדת, עד שמת ונקבר מוות די מכוער; מהשקת רשת המקומונים המפוארת, האיכותית (וגם האליטיסטית) שכל השאר ניסו לחקות, עד שכל הענף הזה קרס לתוך עצמו; מההעזה ללכת (כמעט) ראשון לאינטרנט, עם מיזם IOL  החדשני לתקופתו, עד שנמכר, מוזג ונעלם; מהקמת והעצמת דה-מארקר, מיזם עצום שבפועל בלע באופן מעשי את העיתון האם; עם ההתעקשות לספק שירותי דפוס והפצה לדמון הגדול של העיתונות והחברה הישראלית שאיננה גרופי של נתניהו (ישראל היום) וגם בביטול הסיטוני של מוספים נחשבים והפורמט המשונה של מוסף הדגל של סוף השבוע.

ועכשיו: ההחלטה ללכת על גביית תשלום בגין צריכת תכני קבוצת הארץ ברשת.

לעמוס שוקן מגיע כל הקרדיט והפרגון על המהלך האמיץ, למרות שהוא עלול לרסק אותו ואת המוצר והמותג שלו. אלא שהפעם זה עלול לקרות לו לא בגללו, אלא בגללנו.

כולנו אוהבים ללכת לדוגמה המוצלחת של הניו-יורק טיימס, שהחליט לעצור את הקניבליזם המודרני שזולל בלי חשבון ובלי תשלום את עבודתם של מאות ואלפי אנשים, ולחזור לבסיס: תוכן איכותי עולה כסף, שווה כסף וראוי לשלם עליו. לא מתאים לכם? אל תשלמו ואל תבואו. אבל איפה אנחנו ואיפה אמריקה; איפה הארץ ואיפה הטיימס. כי יש אולי יתרונות מסוימים למדינה קטנה וחברה אינטימית – מודלים כלכליים שאמורים לשווק ולמכור מוצרים של צריכה המונית, הם לא אחד מהם.

מהלך הכרחי וחיוני להישרדות העיתונות המקצועית

המהלך של עמוס שוקן חיוני ויילמד היטב אצל כל מי שעוסק בתחום כאן, ולא רק כאן. הוא חשוב עד לרמה של חיים ומוות של עולם התקשורת כפי שהכרנו אותו. לא פחות. המהלך הזה חשוב, כי הוא הראשון המשמעותי מאז שפרץ לחיינו הדבר הזה שנקרא אינטרנט, עניין של כמעט 20 שנה; ובעיקר מאז שהרשת השתלטה על חיינו ומציפה אותם בשפע של תוכן חינמי מכל סוג ומין. הוא חשוב, כי הוא הניסיון הראשון להחזיר עטרה ליושנה. הוא קריטי, כי המודלים הישנים קורסים ומתמוטטים לנו על הראש. החלשים נמחקים, הבינוניים נשחקים והחזקים מאבדים גובה במהירות מבהילה.

ומכיוון שהמודלים הקלאסיים שמימנו את העיתונות לאורך הדורות האחרונים נבלעים בבולעני הרשת, אין ברירה אלא לחפש את המטבע מחדש. מתחת לכל פנס דולק וגם בעלטה. ודבר ראשון, חייבים לחזור לבייסיק: עיתונות היא מקצוע; עיתונות טובה ראוי שתיעשה בידי אנשי מקצוע טובים; אנשים מקצוע טובים עולים כסף; אנשי מקצוע מעולים ראויים לכסף. לא בשביל להתעשר, לא על מנת לעשוק – רק בשביל להתפרנס. כמה פשוט, ככה נשכח.

הסיפור של עיתונות שממומנת על-ידי פרסום פחות או יותר מת. בוודאי לא עיתונות הרשת. הפיזור והביזור כל-כך גדולים; כמות הפלטפורמות נפרצה והתפרקה לכל-כך הרבה פרודות; ובעיקר כי אין עוד דבר כזה "קהל שבוי": אנחנו צורכים את התוכן שלנו בכמויות, אבל בלי המעטפת. אלה מאיתנו שעדיין צורכים טלוויזיה קלאסית, מקליטים ומדלגים על המטרד הזה שמכונה פרסום; צעירים רבים כבר דילגו על הממיר ויונקים את האוכל, סליחה התוכן שלהם ישירות מהרשת. אנחנו מדלגים על הקליפ, מתעלמים מהבאנר וממשיכים האלה. וגם התוכן שמקורו בכלי התקשורת המסורתיים מופץ ישירות ברשתות החברתיות. מי בכלל זוכר מאיפה הגיעה הידיעה שקראנו, התמונה שבה הצצנו או הווידאו שבו צפינו. הכל מגיע מקישורים ישירים, מהמלצות, משיתופים. נעלם הערך של בלעדיות, ראשוניות, מקוריות.  ולפרסום נהפכנו עיוורים לגמרי. תגידו חסויות? נזכיר לכם את התועבה המכונה "תוכן שיווקי". עוד זוועה מסחרית שראוי שתחלוף מן העולם לבלי שוב.

אז נכון, עדיין יש טייקונים ספורים שרוצים ומסוגלים לממן עלויות של כלי תקשורת מסיבות שונות: פוליטיות, חברתיות,  עסקיות, אידיאולוגיות, דתיות. מה שתרצו. אבל האם ניתן לבסס על זה כלכלה של מקצוע שלם? מודל עסקי אמיתי? היתכנות כלכלית וביטחון תעסוקתי? לא. ממש לא.

אז מה כן? מימון ציבורי. ושוב, חשוב להדגיש: מימון לא ממשלתי, אלא ציבורי. לא אגרה, לא מס, גם לא מלווה מחובה או מרצון. ובמילים פשוטות: לחזור למצב הטבעי שבו אתה משלם על המוצר שאתה צורך. אם הסחורה ראויה למאכל – ראוי לשלם עליה. אם לא אז לא.

ובדיוק בגלל זה, המהלך של עמוס שוקן הוא אמיץ, מסוכן – אבל גם הכרחי. ויותר מזה: הוא בלתי נמנע. שוקן נאלץ לרדת במדרון החלקלק הזה בלית ברירה, אבל אם הוא יפרוץ את הדרך, כל השאר יבואו בעקבותיו. קטנים כגדולים.

כל מקצוע מכבד את בעליו; כל איש מקצוע ראוי לשכר על עבודתו

וכשחושבים על זה, בעצם על מה התמיהה? כולנו, לפחות רובנו, מאות אלפי ישראלים – משלמים מדי חודש, מדי יום, על העיתון היומי שמגיע לסף דלתם. הארץ, ידיעות אחרונות, מעריב, גלובס. אפילו ישראל היום (ברחוב תקבלו אותו ללא תשלום, אבל בשביל לקבל אותו הביתה אתם כבר נדרשים לשלם כמה עשרות שקלים בחודש). את העיתונים האלה כותבים, מצלמים, מעצבים, מפיקים, מדפיסים ומובילים אנשים שמקבלים שכר על עבודתם. נכון, רובם המכריע לא זוכים לשכר הגון והולם; לכולם מגיעה תמורה הוגנת על עבודתם. עיתונות מקצועית זה לא תחביב – זו פרנסה. אנחנו משלמים אגרה ממשלתית על השידור הציבורי; אנחנו משלמים דמי מנוי על החיבור שלנו לספקי הטלוויזיה (כבלים, לוויין) וגם ברשת כבר למדנו לשלם על מנוי למוצרי פרימיום (אירועי ספורט יוקרתיים, תוכן כלכלי בעל ערך, מוזיקה, סרטים ועוד).

האם אנחנו מעלים על דעתנו שמישהו יטרח לכתוב, לצלם, לערוך, להדפיס, להפיץ ולהביא לנו את כל אלה חינם אין כסף? ברור שלא. אז למה נראה לנו מובן מאליו שברשת הכל צריך להיות בחינם? אנחנו כל-כך שבויים בנורמה הזאת, שאנחנו כבר לא שמים לב שהיא לגמרי מופרכת ומעוותת. כולנו גדלנו על האמת הבסיסית, המובנת מאליה, שכל עובד ראוי לשכר; שמי שעושה עבודה טובה – ראוי לשכר הולם; שמי שמצטיין ראוי ליותר.

ומכאן הכל כבר עניין של חינוך. כמו שחונכנו שאסור לקטוף את פרחי הבר; כמו שלמדנו לא לשכפל ולא לגנוב תוכנות; כמו שאנחנו לומדים שגם מוזיקה היא לא מוצר שראוי לגנוב; כך גם יהיה בסופו של דבר לגבי התוכן העיתונאי.

אנחנו בתחילתו של תהליך שיהיה ארוך וכואב. חינוך והפנמה אורכים זמן רב ודורשים הרבה מאמץ. מחיר התוכן העתידי לא יהיה גבוה במיוחד. הטכנולוגיה תאפשר לכולנו לצרוך תוכן איכותי בכמויות דמיוניות ובמחירים לגמרי סבירים. כמעט סמליים. אבל לא בחינם. העתיד לא יהיה חינמי. כי לאורך זמן, הוא לא יכול ולא יוכל להיות חינמי.

מה שעמוס שוקן עשה בימים זה הצעד הראשון במסע של אלפי קילומטרים, שבסופו נסתדר כולנו מחדש על מגרש המסדרים של העיתונות הישראלית. העתיד, בניגוד למה שהרגלנו לחשוב, לא יבוא לנו בחינם.

פורסם לראשונה באתר "העין השביעית"

לתמיכה במגפון: תשלום חד פעמי או מנוי חודשי קבוע

[related-posts title="מאמרים נוספים בנושא תקשורת ועיתונות עצמאית"]