דאלי שלי: יומן מסע סוריאליסטי

התערוכה של סלבאדור דאלי בחיפה עוררה אצל אריאלה גויכמן-גארבר געגועים למוזיאון דאלי בעיירה פיגרס בספרד, שבה נולד הגאון. שם היא לא רק חזתה ביצירות מופלאות, אלא גם עברה חוויות בלתי נשכחות

דאלי שלי: יומן מסע סוריאליסטי

התערוכה של סלבאדור דאלי בחיפה עוררה אצל אריאלה גויכמן-גארבר געגועים למוזיאון דאלי בעיירה פיגרס בספרד, שבה נולד הגאון. שם היא לא רק חזתה ביצירות מופלאות, אלא גם עברה חוויות בלתי נשכחות

מוזיאון דאלי ממוקם בעיירה פיגרס (Figueres), עיירת קיט קטנה על רצועת החוף קוסטה בראבה, במרחק של שעתיים נסיעה צפונה מברצלונה. שם נולד סלבאדור דאלי. מאחר שידענו שלא נוכל לחזור מחופשה מספרד מבלי לספוג קצת מהטירוף הייחודי של דאלי – האיש והשפם, ניצלנו יום ראשון שמשי לנסיעה של שעתיים ברכבת דרך עיירות ספרדיות קטנות בעלות גגות רעפים אדומים ושדות חיטה נמוכה. כשהגענו לבסוף לפיגרס, נוכחנו לדעת שהמוזיאון הוא ללא ספק האבן השואבת בעיירה המנומנמת וכי עובדה זו ידועה לכל נהגי המוניות בעיירה: הם אינם מתביישים לגבות מחיר מגוחך מזוג תיירים נלהבים, גם כאשר מדובר ב-7 דקות נסיעה מתחנת הרכבת.

ביצים על הגג ולחם על הקירות. צילום: דניאל גארבר
ביצים על הגג ולחם על הקירות. צילום: דניאל גארבר

לחמניות מזהב וביצים על הגג

שום דבר לא מכין את המבקר במוזיאון, שנראה יותר כמו "בית הזיות" פסיכודלי. כבר בכניסה למבנה הצבוע בחימר אדום, ניתן לראות שהמבנה כולו מכוסה בתבליטי זהב קטנים בצורת לחמניות אפויות ועל הגג מתנוססות ביצי ענק.

דאלי היה ידוע בחיבתו האובססיבית ללחם עד כדי כך שגם קישט את המוזיאון בלחמניות זהב קטנות וגם פנה לאופה צרפתי ידוע בזמן ביקורו בצרפת בשלהי שנות ה-40 וביקש ממנו לפסל עבורו חדר שינה מלא ברהיטי לחם מחוזקים בברזל, כולל מיטה ומנורת שנדלייר ענקית.

"הלחם," כתב דאלי באוסף זיכרונותיו מ-1942, "הוא אחד הנושאים שמאז ומתמיד היוו אובססיה ופטיש בעבודתי, נושא שלו תמיד נשארתי נאמן." גם ביצי הענק על הגג הן נושא החוזר על עצמו בעבודתו של האמן, שגדל במשפחה קתולית ושילדותו לוותה בסמל הביצה, המסמלת בנצרות את הרחם והלידה המחודשת. דאלי הירבה להשתמש בדימוי הביצה כסמל לתקווה ולאהבה.

הפלאים והמוזרויות הלכו וגברו עם כניסתנו לחצר הפנימית של המוזיאון, כשנוכחנו לראות שעל קירות החצר מתנוססים פסלוני זהב דמויי אדם, ועל המרפסת ניצבים פסלים לבושים בחליפות צוללנים.

מייצגים סוריאליסטיים ופסלי זהב בחצר הפנימית. צילום: אריאלה גויכמן-גארבר
מייצגים סוריאליסטיים ופסלי זהב בחצר הפנימית. צילום: אריאלה גויכמן-גארבר
וכמובן - צוללן על המרפסת. צילום: אריאלה גויכמן-גארבר
וכמובן - צוללן על המרפסת. צילום: אריאלה גויכמן-גארבר

המכונית של ונוס

דאלי, שהתחנך על ברכי אמנות הרנסנס, הושפע מאוד מדמות האלה היוונית ונוס. ביצירותיו ניכר שהוא מרבה לשלב את דמותה הקלאסית ביחד עם רעיונות המודרניזם של שנות ה-20 כגון: מיקומו של האדם בעולם ותחושת ריקנות הקיום. שילוב ביזרי זה מתבטא במיצג המרכזי בחצר הפנימית, בו נראית דמותה של ונוס מברזל העומדת בתנוחה האופיינית לישו. אך במקום להעניק לה הילה דתית, דאלי העמיד אותה על שלדת מכונית שחלונה שבור ובתוכה יורדות טיפות גשם על ראשו של הנהג כמטאפורה למציאות הפוכה.

 ונוס על המכונית. צילום: דניאל גארבר
ונוס על המכונית. צילום: דניאל גארבר

דמותה של וונוס חוזרת על עצמה גם בפסל "ונוס עם מגירות" שפיסל ב- 1936.

 "ונוס עם מגירות" - סלבאדור דאלי, 1936. צילום: דניאל גארבר
"ונוס עם מגירות" - סלבאדור דאלי, 1936. צילום: דניאל גארבר

נטייתו של דאלי לשימוש בסממנים דתיים בכיוון הביזאר התחילה כבר בגיל צעיר כאשר הוריו לקחו אותו לבקר את קברו של אחיו שמת בטרם סלבאדור דאלי נולד. בסיום הביקור הצהיר הילד הרך בפני הוריו המבועתים שהוא מאמין כי הוא גלגולו החדש של אחיו המת. ואכן, שום דבר לא יכול לגרום למבקר במוזיאון להרגיש יותר קטן או חסר אונים אל מול כוחות עליונים כמו כניסה לחדר הסבה פנימי בו רגליים של אלים דורכות על התקרה. אם אי פעם הרגשתם שדורכים עליכם, נסו לעמוד כמה דקות מתחת לתקרה הזו.

 "אימא'לה! דורכים עלי!" התקרה של דאלי. צילום: דניאל גארבר
"אימא'לה! דורכים עלי!" התקרה של דאלי. צילום: דניאל גארבר

"אני מצייר תמונות שגורמות לי למות מאושר"

רבות מיצירותיו של דאלי משלבות את סגנון הרנסנס עם סגנון הקוביזם, אותו הכיר מהסתכלות במגזיני אמנות משנות ה-20. הרגע המכונן שלו הגיע בשנת 1926 כאשר הזדמן לו לבסוף לפגוש את אבי הזרם הקוביסטי – פאבלו פיקאסו בכבודו ובעצמו. משם הדרך לציור גוף אנושי שנראה כמו קופסת קרטון הייתה קצרה. דאלי עצמו לא התייחס למבקרים שהזדעזעו מהשינוי הסגנוני והתייחס לכך באחת מהאוטוביוגרפיות שלו: "אני מצייר תמונות שגורמות לי למות מאושר. אני יוצר מתוך נייטרליות גמורה, כמעט מבלי לדאוג לתחום האסתטי."

דמות האדם בטבע. צילום: אריאלה גויכמן-גארבר
דמות האדם בטבע. צילום: אריאלה גויכמן-גארבר

ביציאה מאותו חדר מתנוססת יצירתו המפורסמת והסוריאליסטית ביותר – "התמדתו של זיכרון", או כמו שרובנו נוטים לקרוא לה – "השעונים הנוזלים". השעונים הנוזלים בציור מסמלים את התנגדות אמני המודרניזם לרעיון שהזמן הוא קבוע ולינארי. מעניין מה איינשטיין היה אומר על זה.

"התמדתו של זיכרון". סלבאדור דאלי 1931. צילום: אריאלה גויכמן-גארבר
"התמדתו של זיכרון". סלבאדור דאלי 1931. צילום: אריאלה גויכמן-גארבר

אני, אשתי וכוכבת הקולנוע מיי ווסט

את העבודות המתוחכמות יותר הקדיש דאלי לאשתו גאלה, שנולדה בשנת 1884 בשם אלאנה איבאנובה דיאקובנה, בעיר קאזאן שבאימפריה הרוסית הצארית. היא זכתה לכינוי "גאלה" על-ידי דאלי עצמו. השניים נישאו ב- 1934.

דמותה של גאלה בציור "גאלאתיה של הספירות"- סלבאדור דאלי 1952. צילום: דניאל גארבר
דמותה של גאלה בציור "גאלאתיה של הספירות"- סלבאדור דאלי 1952. צילום: דניאל גארבר

הייצוג המרהיב ביותר של דמותה של גאלה מופיע בציור המתנוסס בחלל המרכזי של המוזיאון. בציור נראית דמותה העירומה של גאלה מתבוננת מהחלון לעבר האופק. אולם כשמתרחקים כ-20 מטרים מהתמונה מתגלה דמותו של הנשיא האמריקני אברהם לינקולן.

גאלה בעירום. צילום: אריאלה גויכמן גארבר
גאלה בעירום. צילום: אריאלה גויכמן גארבר
 ובמרחק של 20 מטרים... צילום: אריאלה גויכמן-גארבר
ובמרחק של 20 מטרים... צילום: אריאלה גויכמן-גארבר

תמונה זו שצוירה ב-1977 נוצרה בטכניקת הליתוגרפיה (הדפס אבן). מדהים לחשוב שדאלי הגדיל לעשות שימוש בטכניקת צילום המבוססת על פיקסלים.

והייתה עוד אישה אחת שוודאי הדירה שינה מעיניו של דאלי – מיי ווסט, כוכבת הקולנוע האמריקנית משנות ה-20, שלה הקדיש חדר שלם. הרהיטים בחדר, כולל הספה בצורת השפתיים והאח בצורת אף, יוצרים ביחד את פניה המפורסמות של ווסט.

חדר מיי ווסט - מייצג. סלבדור דאלי, 1974. צילום: דניאל גארבר
חדר מיי ווסט- מייצג. סלבדור דאלי, 1974. צילום: דניאל גארבר

הקשר היהודי

בשנת 1968, במסגרת תערוכה שנקראה "עלייה: לידתה המחודשת של ישראל" (שעבודות שלה מוצגות גם בתערוכה בחיפה) הקדיש דאלי במתנה לממשלת ישראל את פסל מנורת הברונזה המוצב כיום בשדה התעופה בן-גוריון. דאלי, שטען תמיד לזיקה לעם היהודי בשל יהדותו (המשוערת) של סבו, כתב בתחתית הפסל את ההקדשה הבאה: "אני יוצר את המנורה לכבודכם, העם היהודי – העם הנבחר, בניהם של אברהם, יצחק ויעקב – על נחישותכם לשמר את המסורת ועל השמחה שלכם בחגיכם."

גרסה מוקדמת למנורה המפוסלת. צילום: דניאל גארבר
גרסה מוקדמת למנורה המפוסלת. צילום: דניאל גארבר

תכשיטי זהב, יהלומים ופנינים

הרגע שבו הלב באמת החסיר פעימה היה כשחלפנו על פני תצוגת התכשיטים בעיצובו של דאלי. אור היקרות של תכשיטי הזהב, היהלומים והפנינים, השתקף מבעד לארונות הזכוכית והתעצם הודות לנורות הקטנות שהאירו מסביבם, עד כדי כך שמראם היה כמעט מסנוור ומדהים מדי. גם בתכשיטיו כמו בציוריו, ניכרות ההשפעות מהתרבות היוונית ומהדת הנוצרית.

תכשיט בצורת ביצת פסחא- השפעה נוצרית. צילום: דניאל גארבר
תכשיט בצורת ביצת פסחא- השפעה נוצרית. צילום: דניאל גארבר
ראשה של מדוזה - השפעות מהמיתולוגיה היוונית. יהלום מלופף זרועות זהב. צילום: אריאלה גויכמן-גארבר
ראשה של מדוזה - השפעות מהמיתולוגיה היוונית. יהלום מלופף זרועות זהב. צילום: אריאלה גויכמן-גארבר

אין ספק שגולת הכותרת, הן מבחינה עיצובית והן מבחינה טכנית, הוא תליון ענק העונה לשם "הלב המלכותי". את תליון הלב המוזהב הזה עיצב דאלי עבור מלכת אנגליה בכבודה ובעצמה לרגל חגיגות הכתרתה בשנת 1953. הייחוד האמיתי בתכשיט הוא שריר הלב האנושי הקבוע בתוך התליון והעשוי אבני אודם: בתוך התכשיט נמצאת משאבה מכנית זעירה המאפשרת לשריר לפעום כמו לב אמיתי – תאווה לעיניים.

יצירותיו של דאלי הן חגיגה של דמיון ורוח – שילוב מענג של רוחניות עם גשמיות. את התמונות מהמוזיאון אזכור עוד שנים רבות. למרות שבתערוכה של דאלי "מבטו של גאון" במרכז הקונגרסים בחיפה מוצגות בעיקר עבודות אחרות של דאלי – מומלץ לבקר בה לפני שהיא ננעלת במוצ"ש.

לכתבה ולביקורת על התערוכה של דאלי "מבטו של גאון" בחיפה:

http://megafon-news.co.il/asys/archives/137012

 

מוזיאון דאלי ממוקם בעיירה פיגרס (Figueres), עיירת קיט קטנה על רצועת החוף קוסטה בראבה, במרחק של שעתיים נסיעה צפונה מברצלונה. שם נולד סלבאדור דאלי. מאחר שידענו שלא נוכל לחזור מחופשה מספרד מבלי לספוג קצת מהטירוף הייחודי של דאלי – האיש והשפם, ניצלנו יום ראשון שמשי לנסיעה של שעתיים ברכבת דרך עיירות ספרדיות קטנות בעלות גגות רעפים אדומים ושדות חיטה נמוכה. כשהגענו לבסוף לפיגרס, נוכחנו לדעת שהמוזיאון הוא ללא ספק האבן השואבת בעיירה המנומנמת וכי עובדה זו ידועה לכל נהגי המוניות בעיירה: הם אינם מתביישים לגבות מחיר מגוחך מזוג תיירים נלהבים, גם כאשר מדובר ב-7 דקות נסיעה מתחנת הרכבת.

ביצים על הגג ולחם על הקירות. צילום: דניאל גארבר
ביצים על הגג ולחם על הקירות. צילום: דניאל גארבר

לחמניות מזהב וביצים על הגג

שום דבר לא מכין את המבקר במוזיאון, שנראה יותר כמו "בית הזיות" פסיכודלי. כבר בכניסה למבנה הצבוע בחימר אדום, ניתן לראות שהמבנה כולו מכוסה בתבליטי זהב קטנים בצורת לחמניות אפויות ועל הגג מתנוססות ביצי ענק.

דאלי היה ידוע בחיבתו האובססיבית ללחם עד כדי כך שגם קישט את המוזיאון בלחמניות זהב קטנות וגם פנה לאופה צרפתי ידוע בזמן ביקורו בצרפת בשלהי שנות ה-40 וביקש ממנו לפסל עבורו חדר שינה מלא ברהיטי לחם מחוזקים בברזל, כולל מיטה ומנורת שנדלייר ענקית.

"הלחם," כתב דאלי באוסף זיכרונותיו מ-1942, "הוא אחד הנושאים שמאז ומתמיד היוו אובססיה ופטיש בעבודתי, נושא שלו תמיד נשארתי נאמן." גם ביצי הענק על הגג הן נושא החוזר על עצמו בעבודתו של האמן, שגדל במשפחה קתולית ושילדותו לוותה בסמל הביצה, המסמלת בנצרות את הרחם והלידה המחודשת. דאלי הירבה להשתמש בדימוי הביצה כסמל לתקווה ולאהבה.

הפלאים והמוזרויות הלכו וגברו עם כניסתנו לחצר הפנימית של המוזיאון, כשנוכחנו לראות שעל קירות החצר מתנוססים פסלוני זהב דמויי אדם, ועל המרפסת ניצבים פסלים לבושים בחליפות צוללנים.

מייצגים סוריאליסטיים ופסלי זהב בחצר הפנימית. צילום: אריאלה גויכמן-גארבר
מייצגים סוריאליסטיים ופסלי זהב בחצר הפנימית. צילום: אריאלה גויכמן-גארבר
וכמובן - צוללן על המרפסת. צילום: אריאלה גויכמן-גארבר
וכמובן - צוללן על המרפסת. צילום: אריאלה גויכמן-גארבר

המכונית של ונוס

דאלי, שהתחנך על ברכי אמנות הרנסנס, הושפע מאוד מדמות האלה היוונית ונוס. ביצירותיו ניכר שהוא מרבה לשלב את דמותה הקלאסית ביחד עם רעיונות המודרניזם של שנות ה-20 כגון: מיקומו של האדם בעולם ותחושת ריקנות הקיום. שילוב ביזרי זה מתבטא במיצג המרכזי בחצר הפנימית, בו נראית דמותה של ונוס מברזל העומדת בתנוחה האופיינית לישו. אך במקום להעניק לה הילה דתית, דאלי העמיד אותה על שלדת מכונית שחלונה שבור ובתוכה יורדות טיפות גשם על ראשו של הנהג כמטאפורה למציאות הפוכה.

 ונוס על המכונית. צילום: דניאל גארבר
ונוס על המכונית. צילום: דניאל גארבר

דמותה של וונוס חוזרת על עצמה גם בפסל "ונוס עם מגירות" שפיסל ב- 1936.

 "ונוס עם מגירות" - סלבאדור דאלי, 1936. צילום: דניאל גארבר
"ונוס עם מגירות" - סלבאדור דאלי, 1936. צילום: דניאל גארבר

נטייתו של דאלי לשימוש בסממנים דתיים בכיוון הביזאר התחילה כבר בגיל צעיר כאשר הוריו לקחו אותו לבקר את קברו של אחיו שמת בטרם סלבאדור דאלי נולד. בסיום הביקור הצהיר הילד הרך בפני הוריו המבועתים שהוא מאמין כי הוא גלגולו החדש של אחיו המת. ואכן, שום דבר לא יכול לגרום למבקר במוזיאון להרגיש יותר קטן או חסר אונים אל מול כוחות עליונים כמו כניסה לחדר הסבה פנימי בו רגליים של אלים דורכות על התקרה. אם אי פעם הרגשתם שדורכים עליכם, נסו לעמוד כמה דקות מתחת לתקרה הזו.

 "אימא'לה! דורכים עלי!" התקרה של דאלי. צילום: דניאל גארבר
"אימא'לה! דורכים עלי!" התקרה של דאלי. צילום: דניאל גארבר

"אני מצייר תמונות שגורמות לי למות מאושר"

רבות מיצירותיו של דאלי משלבות את סגנון הרנסנס עם סגנון הקוביזם, אותו הכיר מהסתכלות במגזיני אמנות משנות ה-20. הרגע המכונן שלו הגיע בשנת 1926 כאשר הזדמן לו לבסוף לפגוש את אבי הזרם הקוביסטי – פאבלו פיקאסו בכבודו ובעצמו. משם הדרך לציור גוף אנושי שנראה כמו קופסת קרטון הייתה קצרה. דאלי עצמו לא התייחס למבקרים שהזדעזעו מהשינוי הסגנוני והתייחס לכך באחת מהאוטוביוגרפיות שלו: "אני מצייר תמונות שגורמות לי למות מאושר. אני יוצר מתוך נייטרליות גמורה, כמעט מבלי לדאוג לתחום האסתטי."

דמות האדם בטבע. צילום: אריאלה גויכמן-גארבר
דמות האדם בטבע. צילום: אריאלה גויכמן-גארבר

ביציאה מאותו חדר מתנוססת יצירתו המפורסמת והסוריאליסטית ביותר – "התמדתו של זיכרון", או כמו שרובנו נוטים לקרוא לה – "השעונים הנוזלים". השעונים הנוזלים בציור מסמלים את התנגדות אמני המודרניזם לרעיון שהזמן הוא קבוע ולינארי. מעניין מה איינשטיין היה אומר על זה.

"התמדתו של זיכרון". סלבאדור דאלי 1931. צילום: אריאלה גויכמן-גארבר
"התמדתו של זיכרון". סלבאדור דאלי 1931. צילום: אריאלה גויכמן-גארבר

אני, אשתי וכוכבת הקולנוע מיי ווסט

את העבודות המתוחכמות יותר הקדיש דאלי לאשתו גאלה, שנולדה בשנת 1884 בשם אלאנה איבאנובה דיאקובנה, בעיר קאזאן שבאימפריה הרוסית הצארית. היא זכתה לכינוי "גאלה" על-ידי דאלי עצמו. השניים נישאו ב- 1934.

דמותה של גאלה בציור "גאלאתיה של הספירות"- סלבאדור דאלי 1952. צילום: דניאל גארבר
דמותה של גאלה בציור "גאלאתיה של הספירות"- סלבאדור דאלי 1952. צילום: דניאל גארבר

הייצוג המרהיב ביותר של דמותה של גאלה מופיע בציור המתנוסס בחלל המרכזי של המוזיאון. בציור נראית דמותה העירומה של גאלה מתבוננת מהחלון לעבר האופק. אולם כשמתרחקים כ-20 מטרים מהתמונה מתגלה דמותו של הנשיא האמריקני אברהם לינקולן.

גאלה בעירום. צילום: אריאלה גויכמן גארבר
גאלה בעירום. צילום: אריאלה גויכמן גארבר
 ובמרחק של 20 מטרים... צילום: אריאלה גויכמן-גארבר
ובמרחק של 20 מטרים... צילום: אריאלה גויכמן-גארבר

תמונה זו שצוירה ב-1977 נוצרה בטכניקת הליתוגרפיה (הדפס אבן). מדהים לחשוב שדאלי הגדיל לעשות שימוש בטכניקת צילום המבוססת על פיקסלים.

והייתה עוד אישה אחת שוודאי הדירה שינה מעיניו של דאלי – מיי ווסט, כוכבת הקולנוע האמריקנית משנות ה-20, שלה הקדיש חדר שלם. הרהיטים בחדר, כולל הספה בצורת השפתיים והאח בצורת אף, יוצרים ביחד את פניה המפורסמות של ווסט.

חדר מיי ווסט - מייצג. סלבדור דאלי, 1974. צילום: דניאל גארבר
חדר מיי ווסט- מייצג. סלבדור דאלי, 1974. צילום: דניאל גארבר

הקשר היהודי

בשנת 1968, במסגרת תערוכה שנקראה "עלייה: לידתה המחודשת של ישראל" (שעבודות שלה מוצגות גם בתערוכה בחיפה) הקדיש דאלי במתנה לממשלת ישראל את פסל מנורת הברונזה המוצב כיום בשדה התעופה בן-גוריון. דאלי, שטען תמיד לזיקה לעם היהודי בשל יהדותו (המשוערת) של סבו, כתב בתחתית הפסל את ההקדשה הבאה: "אני יוצר את המנורה לכבודכם, העם היהודי – העם הנבחר, בניהם של אברהם, יצחק ויעקב – על נחישותכם לשמר את המסורת ועל השמחה שלכם בחגיכם."

גרסה מוקדמת למנורה המפוסלת. צילום: דניאל גארבר
גרסה מוקדמת למנורה המפוסלת. צילום: דניאל גארבר

תכשיטי זהב, יהלומים ופנינים

הרגע שבו הלב באמת החסיר פעימה היה כשחלפנו על פני תצוגת התכשיטים בעיצובו של דאלי. אור היקרות של תכשיטי הזהב, היהלומים והפנינים, השתקף מבעד לארונות הזכוכית והתעצם הודות לנורות הקטנות שהאירו מסביבם, עד כדי כך שמראם היה כמעט מסנוור ומדהים מדי. גם בתכשיטיו כמו בציוריו, ניכרות ההשפעות מהתרבות היוונית ומהדת הנוצרית.

תכשיט בצורת ביצת פסחא- השפעה נוצרית. צילום: דניאל גארבר
תכשיט בצורת ביצת פסחא- השפעה נוצרית. צילום: דניאל גארבר
ראשה של מדוזה - השפעות מהמיתולוגיה היוונית. יהלום מלופף זרועות זהב. צילום: אריאלה גויכמן-גארבר
ראשה של מדוזה - השפעות מהמיתולוגיה היוונית. יהלום מלופף זרועות זהב. צילום: אריאלה גויכמן-גארבר

אין ספק שגולת הכותרת, הן מבחינה עיצובית והן מבחינה טכנית, הוא תליון ענק העונה לשם "הלב המלכותי". את תליון הלב המוזהב הזה עיצב דאלי עבור מלכת אנגליה בכבודה ובעצמה לרגל חגיגות הכתרתה בשנת 1953. הייחוד האמיתי בתכשיט הוא שריר הלב האנושי הקבוע בתוך התליון והעשוי אבני אודם: בתוך התכשיט נמצאת משאבה מכנית זעירה המאפשרת לשריר לפעום כמו לב אמיתי – תאווה לעיניים.

יצירותיו של דאלי הן חגיגה של דמיון ורוח – שילוב מענג של רוחניות עם גשמיות. את התמונות מהמוזיאון אזכור עוד שנים רבות. למרות שבתערוכה של דאלי "מבטו של גאון" במרכז הקונגרסים בחיפה מוצגות בעיקר עבודות אחרות של דאלי – מומלץ לבקר בה לפני שהיא ננעלת במוצ"ש.

לכתבה ולביקורת על התערוכה של דאלי "מבטו של גאון" בחיפה:

http://megafon-news.co.il/asys/archives/137012

 

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן