מילים לבדן לא תמיד משאירות את המשקע האמיתי. יש משהו במילים שמחפה על הכאב, מניח אותו בצד. תמונה – יש בה לפעמים משהו שמכה ישר בפנים. על מה אני מדברת? צפיתי הבוקר בידיעות על חנוכת תיאטרון הבימה. אני אוהבת את העיר שלי, תל אביב, וכל תוספת של יופי, תרבות, פינה ייחודית, נוף שנחשף לפתע, גורמים לי אושר גדול. נולדתי כאן וגדלתי עם העיר הזו, הנמל, לב העיר, שוק הפשפשים, חופי יפו, פלורנטין, הכרם, נווה צדק – אלה המקומות שאליהם רגליי נושאות אותי בכל רגע פנוי. גם תיאטרון הוא אהבה גדולה. כבר שנים אני מחכה לרגע שמשכן התיאטרון החדש ייפתח ולא אצטרך לכתת רגליים לכל מיני אולמות חלופיים, כדי לראות הצגה טובה של הבימה.

היום נשלחה אלי הודעה לעיתונות, שפרסמה עיריית תל אביב, ומצורפת אליה התמונה המופלאה של ראש העיר, רון חולדאי, נכנס על אופניים ירוקים אל הבמה, בטקס חנוכת התיאטרון הלאומי (צילום: יעל צור). לא האמנתי למראה עיני.

על פי  ההודעה: "בשיפוץ בניין התיאטרון, אשר נמשך כ-5 שנים, השקיעה העירייה 57.5 מיליון שקלים, מתוך סכום כולל של 105 מיליון שקלים – העלות הכוללת של הפרויקט. מעבר להסכם החלוקה השווה בעלות הפרויקט בין העירייה למדינת ישראל, הוסיפה העירייה 5.5 מיליון שקל לבניית שני האולמות הקטנים במרתף הבימה. לקראת סיום הערב עלה לבמה ראש העירייה, רון חולדאי, כשהוא רכוב על תל אופן, וחבוש בכובע צילינדר. בטרם החל בנאומו, ביצע ראש העיר מונולוג שכתב ניסים אלוני. בנאומו אמר ראש העירייה שהוא מאמין שלעיר תל אביב יפו יש תפקיד ערכי ממדרגה ראשונה במאבק על עיצוב דמותה של החברה הישראלית. "בהיבט הזה מוסדות התרבות שלנו, וביניהם הבית המדהים הזה של התיאטרון הלאומי הם הרבה מעבר לקירות וארכיטקטורה – הם בעיני מגש הכסף עליו מוגשת התרבות והיצירה הישראלית לציבור הרחב".

בחוץ הפגינו המוחים על פינוי מאהל התקווה ועל מצוקת הדיור. היה קר מאוד בערב. ירד גשם. והם בכל זאת עמדו שם. איש מתוך הבניין לא יצא להזדהות אתם. המשטרה, לעומת זאת, הייתה שם ועצרה כמה מפגינים, שיהיה.

בעיר שלי, בעיר היפה שלי, מפנים חסרי בית באלימות מהאין בית שלהם. בעיר העשירה הזאת לא נמצא תקציב לדיור ציבורי, לדיור מוזל. לא נמצאה גם מעט חמלה כלפי המפונים, ילדיהם חפציהם והם פשוט הושלכו לשום מקום.

התמונה הזו, של ראש העיר, מזכירה לי את המחזה קברט (תיאטרון "הקאמרי" הפעם), את הזחיחות, ההדחקה, הדקדנטיות של ברלין לפני המלחמה. בפנים חוגגים, אבל הגג דולף, ועד התיאטרון מוחה כי אין כסף לאמנות עצמה והעיר עצמה מתחילה להיחנק מהטיפשות והאטימות של קברניטיה.