הסיפור מסופר היטב. יש ל"עובדה" סוללה של תחקירנים, שלומדים את העובדות, הופכים כל אבן ומגיעים לכל מקום כמעט. הפעם, בתוכנית סיום העונה ה-19, סופר סיפור החיסול של אבו ג'יהאד בטוניס, באפריל 1988. צעד אחר צעד אנו חוזים בכל הפרצופים המוכרים שנמצאים היום בפסגות הפוליטיות והכלכליות.

מרתק לראות איך שירותי הביטחון שלנו מקבלים החלטות ומבצעים אותן. אלא מה, פה ושם מופרחות שאלות לחלל האוויר וממש תשובות – אין. שאלה אחת שעלתה הייתה, האם החיסול, שנעשה בצורה מתוכננת ומתוחכמת (לתקופתה, כמובן) היה גם נכון פוליטית.  האם אבו ג'יהאד לא יכול היה להיות פרטנר מצוין, או כמו שנאמר בתוכנית: האם לא היה יכול להיות הפרטנר החזק עמו ניתן היה לעשות שלום? השאלה הזאת נשאלה, אך לאחר כמה רגעים היא נמוגה לתוך תיאורים פלסטיים של המשך תוכניות ההתנקשות.

ושוב אנחנו חוזים באשתו של אבו גי'האד מתארת את מות בעלה מזווית הראייה שלה, ומעוררת סימפטיה רבה. אנחנו מבינים מיהו האויב, ועל מה צריך היה לחסל אותו, אבל פתאום אנחנו רואים גם צד אנושי. בתוך כל זה, יש סוג של בלבול. על מה אנחנו מדברים, בעצם? על הצורך בחיסול? על המוסריות של החיסול? על בן האדם שהיה שם, איש משפחה עם שלושה ילדים או על רב מחבלים?

זה בסדר להעלות את כל הדברים הללו. רצוי לעשות זאת בצורה קצת יותר מסודרת, ללכת עם כל נושא מהתחלה עד הסוף. כרגיל "עובדה" מביאה כל מיני עובדות מרתקות, עטופות בצבעים ובצורות, אבל הצבעים נמרחים זה בזה, רעיונות עולים ומתפוגגים, סיפור מתחיל, מפסיק, סיפור אחר מגיע באמצעו ופתאום נקטע, והסיפור הקודם נמשך. אומנם הכל קשור, אבל מבלבל. שאלה אחת שלא נשאלה בכלל היא, איך עושים את כל זה במדינה ריבונית ומהן תוצאות חיסול כזה מבחינה מדינית.

מה שלא מבלבל הוא הטון המלודרמטי של אילנה דיין. כל דבר מתואר באותו טון עצמו, ולאחר זמן לא רב הוא מתחיל לייגע. אנחנו מבינים את מלוא הדרמטיות של הסיפור. לא צריך להדגיש אותה שוב ושוב ושוב. הטון שעשה את התוכנית לפני 19 עונות כבר לא נחוץ יותר ולא מתאים לזמננו. לידיעת הקוראת אילנה דיין.

ועוד משפט לסיום: המשפט שבו צריכה היתה התוכנית להסתיים, לטעמי, היתה האמירה של אשתו של אבו ג'יהאד: "אינשאללה, השלום יגיע, ולא נדע עוד צער. שני העמים יחיו בשלום". רק בשביל זה היה שווה לראות את התוכנית.