המתבונן בתוכנית הכלכלית עליה חתום שר האוצר יאיר לפיד נזכר בסיפור על אותו איכר קשה יום, שכדי לצמצם בהוצאותיו החליט להפחית את מזונותיו של חמור העבודה עליו היה נושא את תנובתו לשווקים. לאחר הקיצוץ במנת המזון הראשונה ולנוכח העובדה שהחמור המשיך לשאת בעול, החליט האיכר לקצץ פעם נוספת ממזונותיו של החמור. לאחר פרק זמן הפחית האיכר את מזונותיו של החמור עד לכדי חצי מהכמות. האיכר,  ששמח על החיסכון שהניבה לו תוכניתו, המשיך עם תוכנית קיצוץ מזונותיו של החמור המסכן, עד שבוקר אחד  מצא את החמור שוכב ללא רוח חיים.

לפי הגזירות הכלכליות המוטלות על הציבור נראה שהאוצר מבקש ללכת בדרכו של אותו איכר, המנסה לצמצם זמנית את ההוצאות כדי להבטיח ימים טובים יותר. האוצר לא מבין שמי שכורע תחת הנטל הן אותן  שכבות הביניים, אותה ריקי כהן מפורסמת מחדרה ודומיה.

אכן, לא מלאכה פשוטה ניצבת בפני האוצר, שירש גרעון תקציבי אסטרונומי. אין ספק שיש למצוא פתרונות  שבשלב הראשון לא יגדילו את הגרעון ובשלב השני יצמצמו אותו. אך השאלה היא אם הציבור ומעמד הביניים הם הכתובת לרפורמות מקיפות אלו. האם מעמד הביניים צריך לשאת ברוב הנטל, או שמא די לציבור בנשיאה בנטל מצומצם?

אנסה לעמוד על היחס הראוי שבין מנהיגי ציבור לציבור, עד כמה על מנהיגי הציבור מחוייבים להיות ערים וקשובים לעם.

בספר מלכים א' מתואר בנו של שלמה, רחבעם, שירש את אביו על כס המלוכה. עם כניסתו לתפקיד כמלך פנו אליו העם בבקשה: "אביך הקשה את עולנו ואתה עתה הקל מעבודת אביך הקשה ומעולו הכבד אשר נתן עלינו ונעבדך". בתמורה להקלה בעול המיסים מבטיח העם לקבל את רחבעם למלך.

רחבעם מבטיח להתייעץ ולהשיב תשובה. תחילה הוא פונה לזקנים, ששימשו יועצים לשלמה המלך. הם עונים: "אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם ועניתם [=והסכמתה לבקשתם] ודברת אליהם דברים טובים – והיו לך לעבדים כל הימים" [מלכים א', י"ב, ז']. רחבעם לא מקבל את תשובת הזקנים ופונה להתייעץ עם "הילדים", החבר'ה הצעירים שגדלו איתו, אולי מתוך הבנה שהם מייצגים פוליטיקה חדשה, לא הזקנים שאולי בעצותיהם ההן הביאו למצב הקשה. הצעירים מייעצים לרחבעם, המלך הטרי, שיגיד לעם: אבי העמיס עליכם עול כבד ואני אוסיף על עולכם – "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים" [מלכים א' י"ב, י"א].

עשרה שבטים מביעים אי אימון במלך החדש

המלך רחבעם בוחר לאמץ את גישת יועציו הצעירים, נציגי הפוליטיקה החדשה. אלא שאימוץ גישה זו תוך התעלמות מוחלטת מבקשת העם ומצרכיו הביא לפיצול מלכות ישראל המאוחדת לשתי ממלכות נפרדות, מלכות יהודה ומלכות ישראל. מלכות יהודה מנתה רק שניים מתוך 12 השבטים, ואילו מלכות ישראל החדשה כללה את עשרת השבטים הנותרים. פילוג מלכות ישראל בצורה כה גורפת – עשרה שבטים מביעים אי אימון במלך החדש – יש בה כדי ללמד עד כמה היו יועציו של רחבעם המלך החדש מנותקים מהשטח ומצרכי העם.

בהקשר זה מתעוררת השאלה, כיצד מחוקקים חוקים, מתקינים תקנות, וגוזרים גזירות כלכליות על הציבור. דילמה זו פתרו חז"ל באמצעות נוסחה שאמורה לספק אינדיקציה למקבלי ההחלטות אם הגזירה שהם מבקשים להטיל על הציבור ראויה או לא. מקורו של המבחן הוא בתלמוד, הקובע "אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה" [בבלי, בבא בתרא, ס', ב']. כלל זה מטיל חובה על חכמים ועל נציגי הציבור לבדוק אם הגזירות שמבקשים להטיל על הציבור הן גזירות שהציבור יכול לשאת. כך גם מסכם את הדברים הרמב"ם: "בית דין שנראה להן לגזור גזירה או לתקן תקנה או להנהיג מנהג צריכין להתיישב בדבר ולידע תחלה אם רוב הצבור יכולין לעמוד בהן או אם אין יכולין לעמוד ולעולם אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה". בית דין המוזכר בלשון הרמב"ם אינו מצטמצם רק לסמכות המוענקת לערכאות שיפוטיות, אלא על כל רשות ציבורית שבסמכותה לתקן חוקים, תקנות צווים וגזירות.

חידושו הגדול של הרמב"ם מגיע דווקא בקביעתו: "הרי שגזרו בית דין גזירה ודימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל הרי זו בטלה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה". [רמב"ם הלכות ממרים פרק ב' הלכה ו'] בפסיקה זו מתמודד הרמב"ם עם מצב בו מגלים נבחרי הציבור, לאחר שגזרו את הגזירות, שמדובר בעול כבד שהעם לא יוכל לשאת בו. הרמב"ם קובע שיש לבטל גזירות אלה ולא לעמוד על אכיפתן.

מכאן שהמבקש להמשיך במנדט שהעניק לו העם חייב להיות רגיש לצורכי העם. היעדר רגישות עלול, כמו  במקרה של רחבעם, לגרום לכך שבבחירות הבאות העם יבקש לו אלטרנטיבה, שאולי תביא את הבשורה.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת אלישי בן-יצחק"]

_______________________________________________________________________________

•  אלישי בן-יצחק הוא  עורך דין, הפקולטה למשפטים במכללת שערי משפט הוד השרון. האימייל של עו"ד בן-יצחק