האלכימאים המודרניים: עושים מגיל – זהב

אנשי עסקים ופוליטיקאים סוחרים ב"זהב" בשר ודם ששמו "קשישים". לא מדובר באותם קשישים ששודדים אותם באישון לילה, אלא באלה שמרוקנים להם את הכיסים לאור היום

האלכימאים המודרניים: עושים מגיל – זהב

אנשי עסקים ופוליטיקאים סוחרים ב"זהב" בשר ודם ששמו "קשישים". לא מדובר באותם קשישים ששודדים אותם באישון לילה, אלא באלה שמרוקנים להם את הכיסים לאור היום

לקראת הקיץ יש מכירה כללית ל"גיל הזהב", בעיקר בקול ישראל. נתחיל במונח- "גיל הזהב" . אין חיה כזאת במילון, ואם מחפשים את המונח האנגלי Golden Age, הכוונה היא ל"תור הזהב", כמו תור הזהב של היהודים בספרד. אבל הביטוי הזה מככב בפרסומים ובאתרים: בית גיל הזהב, דיור מוגן לגיל הזהב, מרכז מידע לגיל הזהב, גיל זהב – סבא'לה, ייעוץ לגיל הזהב, בשביל הזהב – טיולים לבני גיל הזהב. גיל הזהב – מטפלות סיעודיות, עובדים זרים, טיפול סיעודי. בכך אסתפק, בין היתר משום שבכתובת האחרונה מקופל יפה הפרוש של "גיל הזהב". 

מידי פעם אני שב לנושא של אוכלוסיית הקשישים בישראל, מכיוון שאם כיום הבעיות הן בעיקר שלהם ושל משפחותיהם, הרי בעוד עשור או פחות יהיו השלכות קשות מאוד לחברה ולמדינה. רחל מכטיגר,  מרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה, מביאה נתונים על מצב "גיל הזהב" בסקירה ארוכה וממצה, סטטיסטית, סיבתית, נסיבתית וכיוצא באלה, ואני מביא אותם כאן בכותרות.

מחאת הגימלאים (צילם: דן בר-דוב)
מחאת הגימלאים מול קריית הממשלה (צילם: דן בר-דוב)

ציבור זה מהווה יותר מ-10% מכלל האוכלוסייה, ומתקרב למיליון נפש. בעוד פחות משני עשורים הוא יגיע ל-14% מכלל התושבים, על פי נתוני למ"ס.  מצב אוכלוסיה זאת קשה, או קשה מאוד. בתחום הבריאות רק שליש סבור שמצבם טוב (בהשוואה לשוויץ, שבה כ-75% סבורים כך). בקרב מדינות אירופה, ישראל מובילה בדיווח על מחלות זקנה או דיכאון. בתחום הקיום: 26% מתקיימים מגמלה של הביטוח הלאומי, או מהשלמת הכנסה, ו-20% חיים מתחת לקו העוני. חלק ניכר סובל מבדידות ומתחושת הזנחה. ניצולי השואה, שהם כשליש מכלל האוכלוסייה הקשישה, סובלים יותר ממצב כלכלי קשה. בשעה שאוכלוסיה זאת גדלה והולכת, השירותים מצטמצמים גם יחסית וגם באופן מוחלט, והמערכת הציבורית עושה מעט כדי לענות על הצרכים בהווה ולבלום הידרדרות בעתיד. 

הקשישים בישראל הם שטח הפקר 

לזה יש להוסיף עוד נתון טרי שהתפרסם השבוע, והוא ההתעללות בקשישים, גם מבחינת מידת  האכזריות שבה וגם בהיקף התופעה, שהולכת ומחמירה. הקשישים בישראל הם שטח הפקר, פרוץ הן לסביבה לא אוהדת, לעתים אפילו משפחתית, שאמורה להגן עליהם, והן לגורמים פליליים. זו אוכלוסיה חסרת אונים והגנה.

נתונים של מכוני מחקר ומוסדות גריאטריים מגבים את דבריה של רחל מכטיגר. עם האובדנים החברתיים אפשר למנות אובדן הזהות התעסוקתית, אובדן כלכלי, בידוד, הסביבה הפיזית נעשית פחות ופחות נגישה וגם המגע התקשורתי מצטמצם. בתחום האובדנים הבריאותיים – ירידה במצב הבריאות, אובדן כושר פיזי, אובדן דימוי הגוף, קשיים בזיכרון ובריכוז.

לפי הפסיכולוג החברתי והמומחה לגריאטריה אריק אריקסון, המשבר ההתפתחותי שבו מוצא עצמו הזקן מורכב מהגורמים הבאים: התרחקות ילדיו והצטמצמות הקן המשפחתי, היעדר חוג החברים לעבודה. במצב זה, האדם עלול לסכם את חייו בצורה שלילית, רוויה אכזבות, מרירות ואף ייאוש. כשאני שומע בשבת בבוקר את דן כנר קורא מתוך "מזמור לשבת"  של תהילים  את הקטע המסיים: "שְׁתוּלִים, בְּבֵית יְהוָה; בְּחַצְרוֹת אֱלֹוהֵינוּ יַפְרִיחוּ. עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה; דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיו" –  אני מחייך. זה נשמע כל כך מופרך, בלשון המעטה. אמנם בתנאים  אחרים, ואם הקשיש מצויד במה שנקרא תעצומות נפש, ומצבו הכלכלי סביר וכמו גם הפיזי, הוא יכול לסכם את חייו בצורה אופטימית. אבל זה לא הכלל. לא בישראל.

קשישים עטורי מדליות (צילם: דן בר-דוב)
אפשר לתת כבוד. קשישים עטורי מדליות (צילם: דן בר-דוב)

משכנתאות הפוכות ועוד פתיונות

מכאן שהמונח "גיל הזהב" הוא מטעה, הונאה שיווקית . כמו "מצעד החיים", שאין לו דבר וחצי דבר עם החיים, אלא עם הנספים בשואה. את המונח המציאו בשעתם סוכני תיירות וכמה פוליטיקאים, והיום סוחרים ב"זהב" בשר ודם ששמו "קשישים". לא מדובר באלה ששודדים אותם באישון לילה, אלא באלה שמרוקנים להם את הכיסים לאור היום. בכול אותם בתים מוגנים, עם ההנחות הגדולות "בלב הטבע", גן עדן עלי אדמות, משכנתאות הפוכות ועוד פתיונות מסוג זה. וכמו בכול תחום אחר, כרישי הנדל"ן, או  המשקיעים בענף מניב זה, גורפים זהב מהקשישים עצמם, במישרין מאלה שמסוגלים לכך כלכלית, או בעקיפין, מבני משפחותיהם. גם כאן, ככול שתוחלת החיים עולה כן הקשיש עומד בפני התרוקנות השוקת הכלכלית. בשעתו סיפר לי ידיד כי הוריו הגיעו לגיל מאוד מתקדם, אבל כדי שיוכלו להמשיך ולחיות, רק לחיות במצב קשה פיזית ובריאותית, בתוך האכסניה המסחרית הזאת, הוא נאלץ להוון את הגמלה שלו.

בין הממליצים הטריים בשבח אותם מעונות לגיל הזהב שמעתי בפרסומת את עמיתי חיים יבין, המכריז בקולו הרועם "כאן חיים יבין", משל שוולטר קרונקייט הידוע מודיע: "כאן וולטר קרונקייט מן החדר הסגלגל בבית הלבן לקראת נאום הנשיא". די בשם  ובקול, כדי שאמות הספים ירעדו והקשישים, בתוכן. אם  גילה אלמגור, הדיווָה של התיאטרון הישראלי, עושה זאת, מדוע לא הדיוו של הטלוויזיה הישראלית. גם להם מגיע משהו, והם באמת עונים לתואר "גיל הזהב".

אבל המציאות אינה זהב. היא צהובה מאוד, מתבלה כמו עלי שלכת שנושרים מעץ שלא יצמח מחדש. בכול מה שנוגע לקשישים בכלל ולניצולי שואה בפרט, בשוד הזה לאור היום משתתפת המדינה. חברת ההנהלה של מרכז הארגונים של ניצולי שואה, לילי הָבֶר, בדקה את נושא מס ערך מוסף באותם מעונות ו"בתים מוגנים". מסתבר שאם אדם שוכר דירה למגורים הוא אינו חייב במע"מ, אך אנשים שחיים בדיור מוגן חייבים במע"מ, בין אם הם ניצולי שואה או סתם מבוגרים שבחרו בפתרון הזה. הסיבה היא שהחברה המנהלת את הבית המוגן חייבת במע"מ. הפתרון שהציעה הבר היה שכל מי שמקבל קצבה מהגרמנים או מרשות ניצולי השואה – ואלה קבוצות מוגדרות וידועות – הממשלה תזכה את מנהלי הדיור המוגן במע"מ בגינם (כפי שנעשה במע"מ תשומות). אבל במכרה הזהב שבו הקשישים נמצאים למטה,  הכול אטום. סמל האטימות הוא הממסד שלנו. ואם בכך לא די, קראנו שכוונת האוצר לבטל את הפטור החלקי של הארנונה לקשישים ניצולי השואה. במקרה שר האוצר הנוכחי הוא בן לניצול שואה, טומי לפיד. אין בישראל שק חבטה טוב יותר מאשר השקים הדפוקים, ובעיקר הקשישים, שהם כבר לא שק אלא רק כיסוי מתפורר.

ועדיין לא ראינו מחקרים רבים שיבחנו היכן טוב יותר לקשיש – בבית מוגן, שבו הוא מוקף קשישים אחרים שנמצאים באותה מצב ועל אותה דרך, או בביתו שלו, תוך עזרה סיעודית וציוד הולם, אבל בצאתו הוא נמצא בקרב הבריות, בחיים תוססים, שמוסיפים לו בריאות הנפש ובריאות הגוף. זאת גם אם הטבעת השבטית המשפחתית רחוקה ממה שהייתה. אני מכיר כמה דוגמאות חריגות, אחת היא של "מלון פאלאס" ברחוב וייצמן בתל אביב, אכסניה בת שבעה כוכבים, ומי שחי בה, אפילו ביחידה קטנה, משלם הרבה מאוד. אבל התמורה היא לא רק באכסניה, אלא בהיותה בלב תל אביב בלב של מרכז מסחרי הומה. הדוגמה השנייה פחות זוהרת אבל עונה על היות הקשיש חלק מהסביבה, והיא "אחוזת גבעת הכרם" בירושלים – הבית נמצא בתוך מתחם של מרכז מסחרי.

לסיום, שמעתי פרסום חדש לבית מוגן בנורדייה. הברקה של הקופירייטר, כי למקום בא לבקר לא פחות מאשר מלך נורבגיה. לא ברור לי מדוע דווקא מלך נורבגיה. נורבגיה בימינו אינה נחשבת למדינה שמשוגעת על ישראל. אני משער שמדובר בבית מוגן של שבעה כוכבים, כיאה למלך. אבל מלך נורבגיה מבקר גם אצל הקשישים  בארצו, בסתם בתי אבות, והמרחק בין מצבם למצב הקשישים בישראל הוא עצום. שם קוראים להם ומתייחסים אליהם כאל פנסיונרים מכובדים בעלי עבר של מעשים לחברה ולמדינה, ולא כאל  "גיל זהב". ההגדה מספרת שמלך נורבגיה אפילו נוסע אליהם באופניים.

[related-posts title="עוד בנושא קשישים"]

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל

לקראת הקיץ יש מכירה כללית ל"גיל הזהב", בעיקר בקול ישראל. נתחיל במונח- "גיל הזהב" . אין חיה כזאת במילון, ואם מחפשים את המונח האנגלי Golden Age, הכוונה היא ל"תור הזהב", כמו תור הזהב של היהודים בספרד. אבל הביטוי הזה מככב בפרסומים ובאתרים: בית גיל הזהב, דיור מוגן לגיל הזהב, מרכז מידע לגיל הזהב, גיל זהב – סבא'לה, ייעוץ לגיל הזהב, בשביל הזהב – טיולים לבני גיל הזהב. גיל הזהב – מטפלות סיעודיות, עובדים זרים, טיפול סיעודי. בכך אסתפק, בין היתר משום שבכתובת האחרונה מקופל יפה הפרוש של "גיל הזהב". 

מידי פעם אני שב לנושא של אוכלוסיית הקשישים בישראל, מכיוון שאם כיום הבעיות הן בעיקר שלהם ושל משפחותיהם, הרי בעוד עשור או פחות יהיו השלכות קשות מאוד לחברה ולמדינה. רחל מכטיגר,  מרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה, מביאה נתונים על מצב "גיל הזהב" בסקירה ארוכה וממצה, סטטיסטית, סיבתית, נסיבתית וכיוצא באלה, ואני מביא אותם כאן בכותרות.

מחאת הגימלאים (צילם: דן בר-דוב)
מחאת הגימלאים מול קריית הממשלה (צילם: דן בר-דוב)

ציבור זה מהווה יותר מ-10% מכלל האוכלוסייה, ומתקרב למיליון נפש. בעוד פחות משני עשורים הוא יגיע ל-14% מכלל התושבים, על פי נתוני למ"ס.  מצב אוכלוסיה זאת קשה, או קשה מאוד. בתחום הבריאות רק שליש סבור שמצבם טוב (בהשוואה לשוויץ, שבה כ-75% סבורים כך). בקרב מדינות אירופה, ישראל מובילה בדיווח על מחלות זקנה או דיכאון. בתחום הקיום: 26% מתקיימים מגמלה של הביטוח הלאומי, או מהשלמת הכנסה, ו-20% חיים מתחת לקו העוני. חלק ניכר סובל מבדידות ומתחושת הזנחה. ניצולי השואה, שהם כשליש מכלל האוכלוסייה הקשישה, סובלים יותר ממצב כלכלי קשה. בשעה שאוכלוסיה זאת גדלה והולכת, השירותים מצטמצמים גם יחסית וגם באופן מוחלט, והמערכת הציבורית עושה מעט כדי לענות על הצרכים בהווה ולבלום הידרדרות בעתיד. 

הקשישים בישראל הם שטח הפקר 

לזה יש להוסיף עוד נתון טרי שהתפרסם השבוע, והוא ההתעללות בקשישים, גם מבחינת מידת  האכזריות שבה וגם בהיקף התופעה, שהולכת ומחמירה. הקשישים בישראל הם שטח הפקר, פרוץ הן לסביבה לא אוהדת, לעתים אפילו משפחתית, שאמורה להגן עליהם, והן לגורמים פליליים. זו אוכלוסיה חסרת אונים והגנה.

נתונים של מכוני מחקר ומוסדות גריאטריים מגבים את דבריה של רחל מכטיגר. עם האובדנים החברתיים אפשר למנות אובדן הזהות התעסוקתית, אובדן כלכלי, בידוד, הסביבה הפיזית נעשית פחות ופחות נגישה וגם המגע התקשורתי מצטמצם. בתחום האובדנים הבריאותיים – ירידה במצב הבריאות, אובדן כושר פיזי, אובדן דימוי הגוף, קשיים בזיכרון ובריכוז.

לפי הפסיכולוג החברתי והמומחה לגריאטריה אריק אריקסון, המשבר ההתפתחותי שבו מוצא עצמו הזקן מורכב מהגורמים הבאים: התרחקות ילדיו והצטמצמות הקן המשפחתי, היעדר חוג החברים לעבודה. במצב זה, האדם עלול לסכם את חייו בצורה שלילית, רוויה אכזבות, מרירות ואף ייאוש. כשאני שומע בשבת בבוקר את דן כנר קורא מתוך "מזמור לשבת"  של תהילים  את הקטע המסיים: "שְׁתוּלִים, בְּבֵית יְהוָה; בְּחַצְרוֹת אֱלֹוהֵינוּ יַפְרִיחוּ. עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה; דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיו" –  אני מחייך. זה נשמע כל כך מופרך, בלשון המעטה. אמנם בתנאים  אחרים, ואם הקשיש מצויד במה שנקרא תעצומות נפש, ומצבו הכלכלי סביר וכמו גם הפיזי, הוא יכול לסכם את חייו בצורה אופטימית. אבל זה לא הכלל. לא בישראל.

קשישים עטורי מדליות (צילם: דן בר-דוב)
אפשר לתת כבוד. קשישים עטורי מדליות (צילם: דן בר-דוב)

משכנתאות הפוכות ועוד פתיונות

מכאן שהמונח "גיל הזהב" הוא מטעה, הונאה שיווקית . כמו "מצעד החיים", שאין לו דבר וחצי דבר עם החיים, אלא עם הנספים בשואה. את המונח המציאו בשעתם סוכני תיירות וכמה פוליטיקאים, והיום סוחרים ב"זהב" בשר ודם ששמו "קשישים". לא מדובר באלה ששודדים אותם באישון לילה, אלא באלה שמרוקנים להם את הכיסים לאור היום. בכול אותם בתים מוגנים, עם ההנחות הגדולות "בלב הטבע", גן עדן עלי אדמות, משכנתאות הפוכות ועוד פתיונות מסוג זה. וכמו בכול תחום אחר, כרישי הנדל"ן, או  המשקיעים בענף מניב זה, גורפים זהב מהקשישים עצמם, במישרין מאלה שמסוגלים לכך כלכלית, או בעקיפין, מבני משפחותיהם. גם כאן, ככול שתוחלת החיים עולה כן הקשיש עומד בפני התרוקנות השוקת הכלכלית. בשעתו סיפר לי ידיד כי הוריו הגיעו לגיל מאוד מתקדם, אבל כדי שיוכלו להמשיך ולחיות, רק לחיות במצב קשה פיזית ובריאותית, בתוך האכסניה המסחרית הזאת, הוא נאלץ להוון את הגמלה שלו.

בין הממליצים הטריים בשבח אותם מעונות לגיל הזהב שמעתי בפרסומת את עמיתי חיים יבין, המכריז בקולו הרועם "כאן חיים יבין", משל שוולטר קרונקייט הידוע מודיע: "כאן וולטר קרונקייט מן החדר הסגלגל בבית הלבן לקראת נאום הנשיא". די בשם  ובקול, כדי שאמות הספים ירעדו והקשישים, בתוכן. אם  גילה אלמגור, הדיווָה של התיאטרון הישראלי, עושה זאת, מדוע לא הדיוו של הטלוויזיה הישראלית. גם להם מגיע משהו, והם באמת עונים לתואר "גיל הזהב".

אבל המציאות אינה זהב. היא צהובה מאוד, מתבלה כמו עלי שלכת שנושרים מעץ שלא יצמח מחדש. בכול מה שנוגע לקשישים בכלל ולניצולי שואה בפרט, בשוד הזה לאור היום משתתפת המדינה. חברת ההנהלה של מרכז הארגונים של ניצולי שואה, לילי הָבֶר, בדקה את נושא מס ערך מוסף באותם מעונות ו"בתים מוגנים". מסתבר שאם אדם שוכר דירה למגורים הוא אינו חייב במע"מ, אך אנשים שחיים בדיור מוגן חייבים במע"מ, בין אם הם ניצולי שואה או סתם מבוגרים שבחרו בפתרון הזה. הסיבה היא שהחברה המנהלת את הבית המוגן חייבת במע"מ. הפתרון שהציעה הבר היה שכל מי שמקבל קצבה מהגרמנים או מרשות ניצולי השואה – ואלה קבוצות מוגדרות וידועות – הממשלה תזכה את מנהלי הדיור המוגן במע"מ בגינם (כפי שנעשה במע"מ תשומות). אבל במכרה הזהב שבו הקשישים נמצאים למטה,  הכול אטום. סמל האטימות הוא הממסד שלנו. ואם בכך לא די, קראנו שכוונת האוצר לבטל את הפטור החלקי של הארנונה לקשישים ניצולי השואה. במקרה שר האוצר הנוכחי הוא בן לניצול שואה, טומי לפיד. אין בישראל שק חבטה טוב יותר מאשר השקים הדפוקים, ובעיקר הקשישים, שהם כבר לא שק אלא רק כיסוי מתפורר.

ועדיין לא ראינו מחקרים רבים שיבחנו היכן טוב יותר לקשיש – בבית מוגן, שבו הוא מוקף קשישים אחרים שנמצאים באותה מצב ועל אותה דרך, או בביתו שלו, תוך עזרה סיעודית וציוד הולם, אבל בצאתו הוא נמצא בקרב הבריות, בחיים תוססים, שמוסיפים לו בריאות הנפש ובריאות הגוף. זאת גם אם הטבעת השבטית המשפחתית רחוקה ממה שהייתה. אני מכיר כמה דוגמאות חריגות, אחת היא של "מלון פאלאס" ברחוב וייצמן בתל אביב, אכסניה בת שבעה כוכבים, ומי שחי בה, אפילו ביחידה קטנה, משלם הרבה מאוד. אבל התמורה היא לא רק באכסניה, אלא בהיותה בלב תל אביב בלב של מרכז מסחרי הומה. הדוגמה השנייה פחות זוהרת אבל עונה על היות הקשיש חלק מהסביבה, והיא "אחוזת גבעת הכרם" בירושלים – הבית נמצא בתוך מתחם של מרכז מסחרי.

לסיום, שמעתי פרסום חדש לבית מוגן בנורדייה. הברקה של הקופירייטר, כי למקום בא לבקר לא פחות מאשר מלך נורבגיה. לא ברור לי מדוע דווקא מלך נורבגיה. נורבגיה בימינו אינה נחשבת למדינה שמשוגעת על ישראל. אני משער שמדובר בבית מוגן של שבעה כוכבים, כיאה למלך. אבל מלך נורבגיה מבקר גם אצל הקשישים  בארצו, בסתם בתי אבות, והמרחק בין מצבם למצב הקשישים בישראל הוא עצום. שם קוראים להם ומתייחסים אליהם כאל פנסיונרים מכובדים בעלי עבר של מעשים לחברה ולמדינה, ולא כאל  "גיל זהב". ההגדה מספרת שמלך נורבגיה אפילו נוסע אליהם באופניים.

[related-posts title="עוד בנושא קשישים"]

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן