[rating=5]

אגנס מאמינה שאפשר לתקן את העולם בעזרת צבעים ודבק פלסטי. היא מגיעה עם בתה איווי כדי להציל את הילדים בשכונת הבאיו, שכונת עוני שבה המקקים נמצאים בכל מקום, הילדים נפוצים לא פחות מהמקקים ומתנהגים כעדר חיות פרא. "מי שנולד בבאיו מת בבאיו", אומרת המוכרת בחנות הגרוטאות, ולועגת לשאיפות של בתה זלדה ושל חבורת הפיראטים שלה לקבל חינוך ויחס ראוי. זלדה והפיראטים יוצאים למרד והורסים את הפארק הציבורי כמחאה, והעיריה מוצאת פתרון מבריק – לסמם את ילדי הבאיו ולהפוך אותם לזומבים צייתנים.

זהו שלד העלילה של The Animals and Children Took to the Streets בביצוע קבוצת התיאטרון 1927. שלוש נשים משחקות, מנגנות ושרות, ובעזרת שלושה מסכים לבנים יוצרות עולם פנטסטי. על המסכים מוקרנת אנימציה, שהיא התפאורה היחידה על הבמה. האנימציה מחייה דמויות נוספות (איווי ושאר ילדי הבאיו), יוצרת את העולם החיצוני (חנויות ובתי הבאיו) ויוצרת גם עולמות פנימיים (עולמות החלום של הגיבורים).

הקהל באולם נשאב פנימה אל העולם שנוצר, עם העושר והדימיון הוויזואלי – הילדים יכולים לגנוב את ראשה של איווי המצוירת ולשחק איתו. כאשר אגנס מבקשת את התערבות יד אלוהים, יד מצויירת נראית כמרימה אותה למעלה למעלה עד אשר היא מרפה ממנה ונותנת לה לנשור מטה.

השחקניות מחליפות דמויות על ידי מעבר מהיר בין תלבושות ושימוש ייחודי במוזיקה חיה, פסקול ודיבוב. לאורך המופע יש דיאלוג בין השירה, הדיבור (בשלל מבטאים בריטיים וסקוטיים שוברי שיניים) ובין האנימציה שבתוכה פועלות הדמויות. הצופה נותר סקרן לגלות לאיזה מקום תהפוך הבמה ברגע הבא ולאן תתפתח העלילה.

ברגע מסויים נדמה שיש לקהל השפעה על העלילה כאשר אחת הדמויות עומדת בצומת ועליה לבחור בשלט "אידאליסטי" או "ריאליסטי", אבל למרות מחאות הקהל, הריאליה מנצחת, ואיתה המקקים. אגנס עוזבת את הבאיו לתמיד ומשאירה אותו קודר וחסר תקווה, ואנו יוצאים מוקסמים מהעונג שהביאו אלינו שלוש שחקניות בריטיות מוכשרות, וגם נשארים קצת לחשוב על הבאיו ועלינו.